שו"ת ברית עולם רפ

מכחשת כל הדבר י"ל דלכ"ע נאסרת דכל הטעם בממון דאין הולכין אחר הרוב וכן בחזקה כנ"ל היינו משום דהמוחזק אומר דקים לו שהוא מהמיעוט וכ"כ בחזקה באופן זה וא"כ ה"ה לענין לאוסרה על בעלה אם היתה אומרת דבא עליה אך לא הכניס כמכחול כו' נאמנת לטעון דאצלה לא היתה הך חזקה דדרך מנאפים בודאי גמרו תאותם כנ"ל וקים לה דהכי הוא די"ל דלכ"ע נאמנת לפי' התוס' ב"ק כ"ז כנ"ל וכש"כ לשמואל משא"כ באשה המכחשת הרי אינה מבטלת הך חזקה אלא דמכחשת כל הדבר ושפיר מוקמינן אחזקה זו וא"ש דברי ר"ח דיכול לומר לאוסרה על בעלה באנו. וגם הא דמקשה לר"י בר"י אשה חבירה היכא משכחת לה י"ל דשפיר מקשה מלבד די"ל דהנה הא דמקשה אשה חבירה דקיי"ל דמקטלה כונת הגמרא דקאמר דקיי"ל היינו הא דפ"ק דסנהדרין (דף ח ע"ב) דמיירי שם במוציא ש"ר ומוקי שם באשה חבירה. דאל"כ באיזה מקום נמצא דקיי"ל כן. ובזה רציתי לישב קושיית המהרש"א ז"ל שם (דף מא) דפריך בגמרא שם אשה חבירה דמקטלה כו' היכא משכחת לה ומשני כשזינתה וחזרה וזינתה. ותמה המהרש"א ז"ל אמאי לא מוקי לה כשמת בעלה בשעת עדות ול"ל לאוסרה על בעלה כו' ותירץ שם דאכתי איכא למימר להפסידה כתובתה באנו יעו"ש וכבר תמה בנוב"י תנינא חאהע"ז (סי' כ) דאכתי לא יתורץ בתירוצו בהא דמקשה בגמרא והא יכולין לומר לאוסרה ע"ב שני באנו ולוקי כשמת הבועל עיי"ש ולכאורה י"ל דעל קושיית הגמרא והא כו' לאוסרה ע"ב שני באנו כבר כתבו בתוס' ד"ה לאוסרה דהוה מ"ל דלא ידעי מי הבועל והוא כעין תירוץ. הנ"ל. אך על הקושיא הראשונה דמקשה בגמרא ע"ז שפיר תמה המהרש"א ז"ל דגם בזה י"ל כגון שמת הבעל וע"ז שפיר תירץ כנ"ל. אך לפי המבואר דכל הקושיא דקיי"ל לריבר"י אשה חבירה דמקטלה היינו מהך דהמוציא ש"ר הנ"ל ע"כ ליכא למימר דמיירי שמת הבעל כיון דהבעל הוא המוציא שם רע ומביא עדים. ואחר שאמרתי לישב כן מצאתי בעה"י בס' או"ת סו"ס ל"ח שכתב לפרש כן קושיית הגמרא דהוא מהמוציא ש"ר הנ"ל ומתרץ בזה קושיית המהרש"א הנ"ל כנ"ל תל"י. ולפי"ז י"ל קצת דכיון דהקושיא הוא מהא דמוציא ש"ר הנ"ל דשם מיירי דבא לדון הן על הכתובה ולהוציאה הן על דיני נפשות כמו דאמרו רבנן בעשרים ושלשה מפני שיש בו ד"נ די"ל דסחמא דמלתא מיירי גם במכחשת עיקר הדבר גם לענין כתובה דאי מודית בעיקר הדבר י"ל דלכ"ע יוציא עיין באהע"ז (סי' קטו) ויש לפלפל ולדחות. אך יותר י"ל לפי הנ"ל דא"ש דאף דאם מודית דשכבה עליו אך לא בעל אותה אינם יכולים לאוסרה מ"מ י"ל כיון דהוה בידה להכחיש הדבר כולה או לשתוק ובזה היו יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו. ולא הוה כמתרת עצמה לקטלא דחשבה שתאמר תיכף בבואה לב"ד טרם שיעידו עליה כי כל הדבר שקר ולא שכב עליה כלל ועיין בנוב"י תנינא חאהע"ז (סי' כ) שתירץ כעין זה עייש"ה ודוק

שוב התבוננתי בספרים ומצאתי בשו"ת רמ"ץ (סי' ב) שהביא הך דינא דבה"ג הנ"ל וכחב שם לפרש דבריו דבאמת להבעל ה"ג דין נפשות ולאוסרה על בעלה שוין אלא דחילק להיפך ממה שכתבתי וכתב דהיכא דמכחשת העדים לא מהני כדרך מנאפים דיכולה לתרץ דבריו אח"כ ולומר לא הכניס כמכחול בשפופרת. והיכא דשותקת מועיל העדים דדרך מנאפים בין לאוסרה ובין לדין קטלא ולפי"ז א"ש בפשיטות הך דסנהדרין הנ"ל דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. ועייש"ה מה שהאריך בענין זה ויש לפלפל בדבריו ז"ל ודוק

(ד) ובמה שכתב שם דלקטלא ג"כ. במכחשת לא מהני כדרך מנאפים אלא בשותקת ור"ט ור"ע דאמרו במס' מכות (דף ו) אילו היינו בסנהדרין כו' דאמרי לי' ראיתם כמכחול כו' היינו גם בשותקת אנן טענינן ליה ובזה קיי"ל כשמואל כו' יעו"ש. ולכאורה מסתימות הגמרא ורבנן היכי דייני כשמואל כו' במנאפים עד שיראו כדרך מנאפים כו' משמע בפשיטות דבכל אופן חייב בדרך מנאפים אף במכחיש. ועוד כיון דאמרו ר"ע ור"ט אילו היינו וכו' לא היה אדם נהרג כו' היינו דרוב פעמים היו פטורים כמש"כ בתוס' וא"כ מאי מקשו בבועל ערוה היכי הוו עבדי. ראיתם כמכחול וכו' והיינו בהודה הנידון אבל במכחיש לכ"ע פטור כנ"ל א"כ לכאורה מאי מקשה בגמרא היכי הוו עבדי די"ל דלכ"ע בהודה חייב אלא דבמכחיש פטור ושפיר אמרי דרוב פעמים לא היה אדם נהרג כיון דרוב פעמים מכחיש ולא שכיח דיודה הנידון וצ"ע בזה

אמנם באמת י"ל ג"כ בזה דאף דמהנ"ל משמע קצת דגם במכחשת וטוענת דלא גמרו תאותן דבדיני נפשות קטלינן ליה כנ"ל מ"מ י"ל שפיר כמו שכ' הרמב"ן ז"ל דבהך דסנהדרין (דף מא) הנ"ל שוים ד"נ לדיני ממונות ולאוסרה על בעלה. דהנה באמת בהא דאנו דנין על חזקות דהם באים מכח רובא וסוקלים ושורפים עליהם מ"מ אם יאמרו הבע"ד קים לן שאנחנו מהמיעוט בזה פליגי רבוותא קמאי ז"ל וכבר הוכיח מאור הגולה מרן הגאון מוהר"ח מוולאזין ז"ל בס' חוט המשולש (סוף סי' י) דדעת רש"י ז"ל דהיכא דהבע"ד יודע האמת שאין הענין כמו שאנחנו מחזיקים אותו מהימן אנפשו מהא דפ' ב"ש (דף קיב) ההוא שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא. ודאי הוה לאחר שלשים דאי תוך שלשים לא הוי מצי למיפרך עלה מברייתא דתני דצריכה גט דהתם הא מיירי לאחר ל' לפירש"י ז"ל ואפי"ה פירש שם רש"י ז"ל בהך עובדא דמיירי דמעיקרא אמר בעלתי מוכרח מדבריו ז"ל דאם מתחלה ועד סוף הוו מודו תרווייהו שלא בעל לא הוי צריכה גט אף דלאחר ל' הוי דלא מוקי אנפשיה וחזקתו בעל אפ"ה כיון דהחזקה הוא מחמת שאנן הוא דמחזקינן כו' אינהו מהימני אנפשייהו וא"צ גט. ואף דאנן מחזקינן במלתא דודאי כן הוא ומש"ה צרתה מותרת דמוקמינן ליבמה בחזקת שנבעלה היינו לאחריני. אבל אינהו לגבי דנפשייהו מהימני כו' ואין צריך גט וביאר שם דלגבי צרתה לא מהימנא דצרה גופא אחריתי היא אבל איהי גופא כיון דמהימנא לגבי נפשה נגד החזקה הרי הוא כחתיכה דהתירא ושריא לגבי בעלה האחרון יעוש"ה. וא"כ י"ל שפיר דס"ל כן לבעל ה"ג כשיטת רש"י ז"ל דהיכא דמכחשת הך חזקה מהימנא ומותרת גם לבעלה אף שאין בעלה יודע מזה מ"מ כיון דהיא הוה כחתיכה דהתירא גם לבעלה כנ"ל ומש"ה לא מהני לאוסרה על בעלה. אך לענין קטלא י"ל בזה ג"כ ע"פ מה שהביא שם רבינו הגדול הגאון מהר"ח ז"ל בתשובה הנ"ל קושיית הרמ"א ז"ל מהך דמלקין וסוקלין על החזקות וכתב שם בתירוץ אחד וז"ל א"נ דוקא מלקין וסוקלין דהוי דוקא ע"י התראה וא"כ כיון דקבלו התראה והתירו עצמם למיתה ומלקות הרי דכבר הודו בשעת התראה שכמו שהחזיקו שכן הוא אבל היכא שלא יצא שום הודאה מעולם מבע"ד דעת רש"י ז"ל שהבע"ד מהימן והביא שם שכן כתב בס' פנ"י בפ"ב דכתובות ונסתייע גם מדברי הרשב"א ז"ל יעוש"ה וגם בסברא זו נתישב קושיית הרא"ש על הבעל ה"ג דאמאי לא תיאסר על בעלה בדרך מנאפים בק"ו מד"נ וכעין דרך שכתבנו בתחלת דברינו לשיטת הנוב"י ז"ל. וא"כ א"ש גם בהך דסנהדרין הנ"ל באשה חבירה הרי יוכלו לומר לאוסרה על בעלה באנו ושם שוים דיני נפשות לדין לאסור על בעלה כיון דמיירי באשה חבירה בלא התראה ואם נאמר דלא תיאסר ע"ב דתוכל להכחיש החזקה א"כ ג"כ לא מיקטלה כנ"ל כיון דמיירי בלא התראה ולא היה הודאה מעולם. כנ"ל ודוק בזה

(ה) ולפי מה שכתבנו די"ל דלשיטת בה"ג ל"מ הך חזקה דדרך מנאפים והוכחנו מהא דכתובות הנ"ל. והנה באמת י"ל דל"ד הך חזקה לחזקה דבתולה כמבואר בס' תרה"ד (סי' רז) שהביא שם בשם רבינו שמתה לחלק בין חזקות הבאים מכח רוב כמו חזקה דאין אדם פורע ת"ז וחזקה דא"א עושה בעילתו בעילת זנות דהוה חזקה שאינה פוסקת משא"כ חזקה הפוסקת כמו אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש כו' יעוש"ה דחזקה הבאה מכת רובא מהני גם לנפשות עיי"ש מ"מ י"ל דס"ל לבה"ג דגם הך חזקה דדרך מנאפים לא מהני לענין ממון אף דמהני לד"נ כנ"ל אך לכאורה יש להקשות על סברתנו הנ"ל לשיטת בה"ג דל"מ חזקה כזו להוציא ממון וכן לאוסרה על