שו"ת ברית עולם רעח

ישראל שהלוה לעכומ"ז ג"כ י"ל דאסור אף קודם שהגיע הזמן כיון דלאו בידו הוא והיה עובר בתוך הפסח מספק מש"ה אסור בהנאה תיכף אחר הפסח. וי"ל דאף אם לאחה"פ יפדה העכומ"ז מ"מ אסור כיון דבפסח היה עובר מספק וכמו שכ' הרדב"ז (בסי' תמח) וכן מבואר בפירש"י ז"ל שם (דף לא ע"ב) ד"ה הגעתיך ואף דבמתניתין שם כתב רש"י ז"ל כיון דמטי זמנו ולא פרעי' אגלאי מלתא למפרע וכו' דמשמע דוקא בהגיע זמנו מ"מ י"ל דזה כונתו כיון דכשמטא זמנו וכו' איגלאי מלתא למפרע וכו' ממילא גם ת"ז דינא הכי כמו שנתבאר למעלה. וכן כתב הט"ז ז"ל בסו"ס תמ"א עיי"ש ועיין במג"א שם. אך מתוס' שם ד"ה אלא הב"ע שהרהינו מבואר שם דלא ס"ל הך סברא. אך רש"י ז"ל דכתב שם ד"ה אלא וכו' דכ"ע מכאן ולהבא הוא גובה ע"כ דלא ס"ל כשיטת הריב"א ז"ל. וי"ל דלשיטתו אזיל דאף אם יפדה העכומ"ז לבסוף מ"מ כיון דתוך זמנו היה ספק מש"ה עבר ואסור ודוק ולכאורה י"ל דהרמב"ם ז"ל גם מזה הוכיח סברתו דמיירי בהגיע זמן קודם הפסח דאל"כ א"כ סיפא דקתני ישראל שהלוה לעכומ"ז וכו' אסור. ואף דנימא דמיירי בלא קיבל עליו אחריות כמש"כ הרא"ש ז"ל. והיינו ג"כ תיכף אחר הפסח כמש"כ הה"מ ז"ל. וי"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דקודם שהגיע הזמן אין לאסור ומשום דהוה ספק אם החמץ שלו. וי"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דקנסו בחמץ שעבר עליו הפסח משום דעבר אבל יראה. דוקא בעבר מה"ח אבל היכא דעבר רק מדרבנן לא קנסו. ואף דכתב הר"ן ז"ל בפ' כ"ש שם להוכיח מהך דעכומ"ז שהלוה לישראל דבלא מעכשיו אסור. דשמעינן מזה דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור. דאלת"ה אמאי אסור וכו' עיי"ש והרי מוכת דגם בעבר רק מדרבנן קנסו ג"כ. י"ל דהרמב"ם ז"ל לשטתו אזיל דפסק בפ"ד מהל' חומ"ל הל' ב' דישראל שהפקיד אצל עכומ"ז עובר עליו בבל יראה ובל ימצא והוא מה"ת שהרי כללינהו יחד עם דינא דחמץ של ישראל ברשותו עייש"ה

שוב ראיתי דבש"ע או"ת סו"ס תמ"ז פסק דחמץ נוקשה אפילו בעינה אינו אסור בהנאה לאחה"פ והיינו משום דלא עבר בבל יראה מה"ת וליכא קנסא בזה ועיי"ש במג"א דביאר בטעם הר"ן ז"ל הנ"ל דמשמע דגם בעבר מדרבנן אסור לאחה"פ ותירץ לחלק דשאני התם דכיון דזה החמץ צריך ביעור מה"ת וחכמים תיקני שזה לא מיקרי ביעור א"כ הו"ל כאילו עבר אדאורייתא כו' יעוש"ה. וא"כ בישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו של עכומ"ז דהוה ספק אם יפדה העכומ"ז ומעולם לא היה עליו חיוב בעור מה"ח. ול"ש בזה חילוק וטעם המג"א הנ"ל א"כ אמאי אסור לאחה"פ. ואף דלשון הר"ן ז"ל משמע דגם באינו מחויב לבער מה"ת כלל רק מדרבנן ג"כ אסור לאחה"פ ע"כ צריך לדחוק בכונתו דעל החמץ היה מקודם חיוב ביעור מה"ת אלא דאף שהפקידו לעכומ"ז דיצא מחיוב ד"ת ועדיין צריך מדרבנן יעוש"ה במג"א. אמנם עיין בביאורי מרן רבינו הגדול הגר"א ז"ל (שם סי' תמז סס"ק מ"א) דנראה דלא נ"ל בחילוק המג"א שם ולהרמב"ן ז"ל באמת גם במחויב מדרבנן אסור לאחה"פ. אך מ"מ להרמב"ם ז"ל לשיטתו שפיר י"ל כנ"ל ודוק. ואפשר דמזה למד דינו דאל"כ אמאי אסור ועיין בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ז (סי' חמ ס"ק ד). וא"כ בהך דישראל שהלוה לעכומ"ז ואמר מעכשיו דהוה ספק אם הוא שלו והרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דספק מותר מה"ת בכ"מ. א"כ ה"ה בבל יראה אמרינן דספק חמץ שלו. אינו עובר בבל יראה ובל ימצא וממילא דלא קנסו ומותר לאחר הפסח קודם שהגיע הזמן. וי"ל יותר דאף אם הגיע הזמן והעכומ"ז לא פרע והחליטו להישראל דאף דאיגלאי מלתא דדידיה הוה למפרע. מ"מ סו"ס בעת הפסח מה"ת לא עבר בב"י. כיון דספק לא אסרה תורה ולא קנסינן ליה. וא"כ אמאי אסור לאתר הפסח. ועוד דמשמע דתיכף אחר הפסח מותר אף קודם שהגיע הזמן כמש"כ הה"מ ז"ל וע"כ דמיירי דאמר מעכשיו והגיע הזמן קודם הפסח ומש"ה אסור וע"כ דכולה מתניתין מיירי בחדא גוונא מש"ה פירש הרמב"ם ז"ל באמר מעכשיו ודוק

(ד) אך באמת לא צריכנא גם לזה דהנה המג"א (סי' חמא ס"ק ד') בישראל שהלוה לעכומ"ז כו' דאסור. כתב שם דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דהוא ברשות העכומ"ז שמא יפדנו עיי"ש. והיינו שלא כדברי הט"ז ז"ל ומשמע שם דגם מדרבנן איני מחויב לבערו כלל. ובאמת צריך ביאור בטעמו ז"ל ומצאתי בעה"י ביד אפרים שביאר זה די"ל משום דהישראל יכול למחול לו החוב קודם שהגיע הזמן כשיראה שא נו פודה עיי"ש. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל ג"כ הך סברא וס"ל ז"ל דמתניתין דעכומ"ז שהלוה וכו' דמותר וישראל שהלוה דאסור היינו תיכף אחר הפסח [קודם שהגיע הזמן] כמו שכתב הה"מ ז"ל. וא"כ קשה הך סיפא אמאי אסור ועכצ"ל דמיירי בהגיע הזמן קודם הפסח ודוק כי לפע"ד נכון הוא. ובדברי יד אפרים הנ"ל מיושב מהך דישראל שהלוה לעכומ"ז דבלא מעכשיו מותר דלא יסתור דברי הרדב"ז ז"ל הנ"ל. אמנם אם נימא בטעם הרמב"ם ז"ל דק"ל אמאי בישראל שהלוה לעכומ"ז אסור תיכף אחר הפסח הא עדיין ספיקא הוא כנ"ל. א"כ יקשה לדידיה ז"ל מסוגיית הגמרא דמקשה מהך מתניתין לרבא ולאביי ניחא. וקשה הא גם לאביי אמאי בסיפא אסור תיכף אחר הפסח הא ספיקא הוא. אך לפי"ז גם לדברי הה"מ ז"ל קשה דפירש ברמב"ם ז"ל דקשה ליה ברישא אמאי מותר תיכף לאחר הפסח וקשה לאביי מי ניחא. וע"כ צ"ל די"ל דלאביי לא קשה או דיפרש פי' אחר במתניתין ויפרש לאחר הפסח לאתר שיגיע הזמן או בענין אתר ויש לפלפל בזה בענין ברירה די"ל דתליא בברירה ולאביי י"ל דס"ל יש ברירה ובפרט במתניתין דקאי לר"מ דס"ל יש ברירה. וכבר האריך בזה בס' בית אפרים חלק או"ח (סי' מה) לפרש הך סוגיא דתליא בברירה. אך לפי מה שכתבתי דלהרמב"ם ז"ל ס"ל דישראל שהלוה לעכומ"ז מותר קודם זמנו משום דיכול הישראל למחול כנ"ל א"כ יקשה האיך היה ניחא ליה להגמרא לאביי הך סיפא ויש לישב ולפלפל בזה ודוק: סימן פז בעה"י שלום וברכה וכט"ס לכבוד ידי"נ שב"ז ה"ה הרב ה"ג חו"ב צמ"ס י"א וכו' מו"ה אליעזר פריידקין נ"י

(א) אחדשה"ט הנה את אשר הציע לפני קושיא חמורה על הבה"ג המובא בטור אהע"ז (סי' קעח) דס"ל דלענין לאסור אשה על בעלה ל"מ אם יראו העדים כדרך המנאפים אלא שיראו כמכחול בשפופרת דוקא יעו"ש. וקשה מסוגיא דסנהדרין פ' היו בודקין (דף מא) אר"ח עדי נערה המאורסה שהוזמו כו' שיכול לומר לאוסרה על בעלה באנו. והרי לענין להורגה די כשיראו כמנאפים ולאוסרה על בעלה צריך דוקא כמכחול בשפופרת זת"ד. הנה קושיא זו הובא בנודע ביהודה תנינא חלק אהע"ז (סי' יא) בהגהה מהגאון בן המחבר ז"ל. והנה לפי מה שחידש שם בנוב"י לתרץ הבעל ה"ג מקושיית הרא"ש ז"ל דהרי להורגה מהני כשיראו כמנאפים ק"ו לאוסרה על בעלה. וע"ז חידש שם דשאני בלהורגה דצריך התראה וכן שיקבל עליו התראה הרי חזינן שרצונו לבעול ממש ולכן משיראו כמנאפים. בודאי עשו את אשר זממו. משא"כ בלאוסרה על בעלה דלא צריך התראה. אין דרך מנאפים ראיה שעשו עבירה ממש יעוש"ה וא"כ נתישב ג"כ קושיא הנ"ל. דהנה קושיית הגאון הנ"ל לכאורה על ר"ח בגמרא שם דאמר עדי נערה המאורסה שהוזמו כו'. לא קשה כלל לדעת בעל ה"ג די"ל דריבר"י היכא דאמרו שראו כמכחול בשפופרת בזה אם הוזמו אין נהרגין דכה"ג מקשה בגמרא והא התרו בה ומשני דמיירי בלא התרו בה ובאשה חבירה ואליבא דר"י כמו כן י"ל דמיירי בראו כמכחול בשפופרת. אלא דקושייתו ז"ל איכא לאקשויי על מה דמקשה לקמן בגמרא אלא באשה חבירה דקיי"ל דמיקטלה אליבא דריבר"י היכא משכחת לה ומאי קושיא והלא משכחת לה באמרו שראו כדרך מנאפים ולא כמכחול בשפופרת וכקושיות כ"ת וא"כ