שו"ת ברית עולם רע

בענין זה הפני יהושע באופן אחר על תוס' ד"ה בכותב לה דו"ד שם (דף עז ע"א) והיינו דתוס' שם הקשו וא"ת והא אכתי א"ל לבעל פרי כדאמרינן בהכותב שהבעל אוכל פירות בחייה וי"ל דכתב לה כו' ולר"ת ז"ל דמפרש דלא תליא כו' א"ש כמו שאפרש בסמוך וע"ז כתב הפנ"י דקושיית התוס' ע"כ לר"י דלר"ל הרי אין לו לבעל פירות משעת כתיבה א"כ לא מקשו מידי דקודם נתינת הגט הוה חצירה לגמרי כיון שכתב לה דו"ד אין לי בגוף החצר וגם פירות לית ליה משעת החתימה. אלא משום דמרא דשמעתא דהכא הוא ר"א דמוקי לה הכי בכותב לה דו"ד אין לי בנכסיך ור"א תלמידו דר"י ומסתמא ס"ל כוותיה וזה ראיה דלא כבעל העיטור דכתב דר"י ס"ל דאין לו פירות משעת תתימה. וראיתי בספר גרש ירחים על מס' גיטין שהביא דברי פנ"י הנ"ל וכתב עליו ולא הבינותי דבריו מדהוכיח לה הפנ"י מהתוס' כנ"ל א"כ משמע דקושיית הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה אפילו לר"ל דמפסיד הבעל הפירות. ולכאורה נראה דפשיטא דלר"ל שאין לבעל פירות משעת חתימה דאין מקום לקושיית הש"ס דכיון דהפירות שלה לא גרע מאושלה מקום בחצירו כו' ומכאן ראיה ברורה דלא כהעיטור דס"ל להיפך ור"ל ס"ל משעת נתינה ור"י ס"ל משעת כתיבה א"כ אמאי איכסיף רבא משום קושיא דמה שקנתה אשה קנה בעלה דהרי רבא פסק כר"י בכ"מ לבד מהני תלת אע"כ דר"י ס"ל דאית ליה פירות עד נתינה וגם על דברי ר"ת שסובר דאעפ"י שאינו אוכל פירות מ"מ הוה רשות בעלה ובעיני יפלא חי גרע משאילת מקום דודאי אין בידה למכור ומ"מ מתגרשת ע"כ עיי"ש

אך לכאורה לפע"ד דברי הפני יהושע נכונים בטעמן דמהגמרא לא מוכח מידי ולא קשה על העיטור ז"ל די"ל דס"ל להעיטור כר"ח דתליא במכירה ואף שאין לו פירות מ"מ כיון שלא תוכל האשה למכור לא הוה חצירה ומש"ה מקשה בגמרא מה שקנתה אשה קנה בעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בהדיא בהזורק שם. וא"כ י"ל דהעיטור ס"ל כר"ת אלא דהפני יהושע דייק לה מהך תוס' ד"ה דו"ר דמקשו והא הפירות לבעל. דלמא ר"א ס"ל כר"ל דאין לו פירות משעת כתיבה ומאי קשה וע"ז תירץ משום דר"א הוא תלמידו דר"י דס"ל דאית ליה פירות עד שעת נתינה וע"כ מוכח דר"י ס"ל דאית ליה פירות עד שעת נתינה ולא כהעיטור אבל מגמרא לא מוכת מידי דכמו דמפרש ר"ת כן יפרש העיטור אך בגרש ירחים הקשה שם על גוף דברי ר"ת דאמאי נימא דגרע ממשאיל לה מקום (וקצת יש לחלק ביניהם ודוק) וראיית הפנ"י הוא מתוס' דלא ס"ל כהעיטור וצ"ע בזה

אך לכאורה עדיין קשה דהרי ר"ש ס"ל במתניתין דגיטין (דף ז) דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר בגט אשה ומבואר שם בגמרא (דף יח ע"א) דה"ט דר"ש משום דס"ל לר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו לבעל פירות עייש"ה. והרי בגיטין שם (דף יח ע"ב) איתא שם דרבי יהושע בן לוי אמר לי' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק והיינו דס"ל לר"ש דכשר נכתב ביום ונחתם בלילה וס"ל דאין לו פירות משעה שנתן עיניו לגרשה. וא"כ ג"כ בש"מ דלא היה לו עצה אחרת לגרשה ואין לך שעת הדחק גדול מזה י"ל דנסמוך על ר"ש דאין לו פירות משעה שנתן עיניו לגרשה וא"כ מאי מקשה בגמרא שם על רבא אמאי איכסיף. וכדומה שקושיא זו ראיתי באיזה ספר. אלא דלפע"ד נראה לכאורה דקושיא מעיקרא ליתא דהנה יש לדקדק קצת מה שפירש"י ז"ל שם בהזורק מה שקנתה אשה קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידו דבעל דמאי נ"מ אם נפיק מידו או לא כיון דאין לה חצר. אלא דבאמת אף אם אין לו פירות משעת כתיבה והיינו דבאם ימכור הפירות תוכל אחר הגט להוציא מיד הלקוחות וכמו שמבואר בגיטין (דף י"ז) שם דאמר ר"ל משום פירות ופירש"י ז"ל שם שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל בפירות נכסי מלוג שלה תגבם כו' עייש"ה. אבל אם ירצה ליקח פירות לעצמו לצרכו לאכילה או להשתמש בחצירה בודאי דלא תוכל לעכב לכ"ע דדלמא יחזור מהגירושין. ומש"ה לא פירש"י ז"ל הנ"מ מפירות שירצה לאכול או להשתמש בחצירה דזה לכ"ע שלו עדיין אלא דאם ימכור ואחר שיגרשה דהוברר הדבר למפרע שהם שלה תוכל להוציא מלקוחות. א"כ הרי דכ"ז שלא גירשה חצירה שלו לכל תשמישו וא"כ בעת שמניח הגט לחצירה אז עדיין יש לו רשות להשתמש שם והוה כמניח בחצירו ורשותו וא"כ אף דלאחר גירושין הוה איגלאי מלתא למפרע דלא היה לו כלל פירות אז בעת כתיבה מ"מ במה נתגרשה ולא הוה כלל גירושין כיון דטרם שנתגרשה יש לו רשות להשתמש שם והוה כמניח בחצירו ולא יצא כלל מרשותו וליכא כלל גירושין דהוה כמו שנותן חצר שלו לאשתו במתנה מעכשיו אם יגרשה ואם לא יגרשה לא יהיה במתנה כלל וכי נאמר דאם זורק גט לאותו חצר מהני משום דאגלאי מלתא למפרע דהיה שלה מקודם זה ודאי אינו אם לא דנימא גיטו וחצירו באין כאחד בזה י"ל דמהני משא"כ אם לא נימא גיטו וחצירו באין כאחד ל"מ משום דלא יצא עדיין מרשותו וזה שפירש"י ז"ל שם בהזורק מה שקנתה וכו' לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק מידו דבעל דדמי כאילו עדיין הגט מונח בידו כנ"ל. אח"כ השגתי ס' שו"מ מהדו"ק ומצאתי בעה"י כי הוא ז"ל הקשה קושיא זו ומתרץ שם ג"כ כעין זה וקצת באופן אחר

(ו) ומה שכתב ידידי על מה שכתבתי דקשה לשיטת הרא"ש ז"ל בנדרים (דף לד ע"ב) בככר של הפקר דיכול להקדיש אף שלא עמד בתוך ד"א והקשיתי מהירושלמי וע"ז כתב ידידי דע"כ נפרש בהרא"ש דההקדש חל אחר שזכה בה דאל"כ קשה קושיא עצומה מהך דחולין (דף קלט) דמקשה שם מוקדשין ה"ד אלימא דהיה לו קן בתוך ביתו ואקדשי' כו' פרט למזומן אלא דחזא כו' ומי קדוש כו' ולפי פירוש הרא"ש ז"ל י"ל דלא היה שום אדם שיכול לזכות בו ומש"ה חל ההקדש כנ"ל ומ"מ לא הוה מזומן. וע"כ דהפירוש להרא"ש ז"ל שחל אח"כ ההקדש. ידידי אף כי יפה הקשה עכ"ז לא תיקן כלל להר"ן ז"ל דפירש בנדרים שם דבד"א יכול לזכות בעד הקדש דהוה כמו מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולעצמו אינו רוצה לקנות כמבואר בר"ן ז"ל שם. וא"כ להר"ן ז"ל יקשה הא יכיל להיות מוקדשין בשילוח הקן כגון שלא זכה לעצמו אלא בעד הקדש זכה בד"א ולא הוה מזומן וגם חל הקדש. ומה שרצה ידידי לישב להר"ן ז"ל דהטעם הוא משום מיגו דזכי לנפשיה ואם היה זוכה לא שייך שילוח הקן כו' זה ודאי אינו כמובן לכל מעיין וגם להרא"ש הטעם משום מיגו דזכי לנפשיה. אלא דבאמת לאו קושיא היא כ"כ דכיון דהך דלא במוקדשין מתניתין היא בתולין שם. והרי כבר ביארנו דלהרא"ש והר"ן ז"ל לא שייך שם בנדרים אלא אם מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כמבואר בר"ן נדרים וגם להרא"ש ז"ל אף אם נפרש דתיכף חל ההקדש עוד טרם שיזכה בו וכמי שהבאתי בסי' נו בשם שאילת שמואל מ"מ זה אינו אלא אם מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אבל אם נימא דל"ק חבירו ל"ש כ"ז. והרי בפ"ק דב"מ איכא פלוגתא בזה דלר"נ ור"ח המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וא"כ לדידהו יקשה ממתניתין דחולין הנ"ל ומש"ה אוקים לה באוקימתא אחריתא דא"ש לכ"ע. ומהירושלמי הקשיתי שפיר לכאורה. אך כבר העליתי דגם מהירושלמי לא קשה כיון דמבואר בירושלמי דר"ל ס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ לשיטתו ליכא לפרושי ברא"ש ור"ן ז"ל וא"ש כמבואר למעלה. ועיין בס' בית אפרים תיו"ד (סי' סו) מה שכתב בזה ואכמ"ל ואסיים בברכה לו ולכל הנלוים אליו יתברך בכט"ס כחפצו וחפץ ש"ב ואוהבו: אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה וועללער סימן פד

שאלה מי שאמר קונם תשמישי עליך או היא שאמרה לבעלה כן דאינו חל הנדר. אם גרשה האיך הדין אם מותר להחזיר אותה וכן יש לברור בכמה פרטים בדין זה

(א) תשובה איתא בטור יו"ד (סי' רלד) ואלו הדברים