שו"ת ברית עולם כז

ראייתו ז"ל דשם הקיפול בעצמו הוא האיסור דטרח לצורך מחר ואסרו בזה אבל אם קפל לצורך היום ל"ש איסור ומה שייך לומר כיון דהותר לצורך דהרי זה גופא האיסור שטרח שלא לצורך וגם דאינו מוכרח לקפל בגדים לצורך היום משא"כ בתקיעות וכדומה דבזה ליכא שום איסור והאיסור אינו משום דתקע שלא לצורך אלא משום גזירה דשמא יתקן כלי שיר וכיון דבצורך מצוה לא גזרו ובודאי דיתקע היום ומחויב בזה וא"כ כשיגזרו על שלא לצורך הרי ודאי גזרו על מקצת היום ודוק. אך מ"מ עדיין צ"ע בראיות הש"א ז"ל השניה כיון דס"ס י"ל דבאמת לא חלקו בגזירתם וגזרו על כל היום בכלל כל יו"ט דאסור לתקוע בשופר בכל יו"ט משום גזירה דשמא יתקן כלי שיר אלא דהמצוה דתק"ש דוחה גזירתם בר"ה וממילא דהותרה אבל הם ז"ל לא נתנו גבול בזה אלא דממילא נדחה איסור זה משום תק"ש וצ"ע בזה וראיה הראשונה כבר כתבנו דלכאורה צ"ע כנ"ל עיין בס' ח"צ סי' ל"ה דפסק דאסור שלא לצורך וראייתו מפ' כיסוי הדם ספק דוחה יו"ט דהרי דאיכא שבות ולכאורה עדיין צ"ע היכא דגברא בר חיובא אי מותר שלא לצורך כיון דהותר לו לצורך כמש"כ הש"א וצ"ע בזה. ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' הכריע כהרמ"א ז"ל דאסור יעו"ש

ועיין ברא"ש בר"ה שם גבי מה דאתקין ר"א בקסרי תשר"ת ג"פ תש"ח תר"ת דזה אינו מחמת ספק אי גנותי ולא יליל או יליל ולא גנוחי או שניהם אלא דזה או זה שניהם כאחד טובים אלא דהיו חולקים במנהגים מר כי אתריה ומר כי אתריה ומשום מראית העין הוא דתיקן שיתקעו כולם שוים ולפי"ז תימה הוא אם נימא דשלא לצורך איכא איסור שבות דרבנן איך עקר ר"א איסור גמור מדרבנן משום דבר זה שלא יהיה שנויים במקומות כל אחד אע"כ דבמקום שיש בזה קצת מצוה ליכא בזה שבות ג"כ דלא גזרו אלא על שלא לצורך מצוה כלל אבל לצורך מצוה קצת לא גזרו ול"ש בזה שמא יתקן כ"ש ולפי"ז גם קושיית הט"ז ז"ל מהא דתוקעין מאה קולות כדי לערבב שטן וכי משום זה נוציא איסור דרבנן להנ"ל ל"ק די"ל דכיון דאיכא צורך קצת מצוה בזה לא גזרו כלל וליכא שום איסור בזה ועדיין צ"ע בזה: סימן

(א) ואכתי איכא לברורי בהא דספק מצוה לחומרא לשיטת הרשב"א ז"ל וגם להריב"ם ז"ל היכא דמחיב ומספקא לן אם קיימה דלהנ"ל גם להרמב"ם ז"ל מה"ת לחומרא כמו שכי"ל לן החו"ד כנ"ל מ"מ יש לדון הם דינו שוה להיכא דמחויב מדאורייתא ממש מטעם ודאי או דאיכא לפלוני ביניהם ויש נ"מ בזה לענין להוציא האחרים החייבים י"ח ומצאתי חקירה זו בס' כתב סופר סי' ל' יעוש"ה ולכאורה לפי הנתבאר למעלה דלהרשב"א ז"ל דספק איסור דאסור מה"ת מ"מ מילקי לא לקי והרי דל"ד לדין לאו המבואר בקרא דסוף סוף ספק הוא אלא דמצד ד"ת מחויב להוציא נפשו מספיקא ולא הוה הספק בכלל לשון הלאו והאזהרה אלא דממילא מחויב להוציא נפשו מספיקא

וכן יש להוכיח מהא דתנן בפ' כיסוי הדם (דף פ"ו ע"א) חרש שוטה וקטן ואחרים רואים אותם כו' בינם לבין עצמן פטור מלכסות וכו' וכן למנין או"ב כו' וקאמר שם בש"ס דחכמים פליגי גם ארישא וביארו בתוס' דלחכמים הוה ספיקא בלא שום חזקה לא לכאן ולא לכאן יעוש"ה ומשו"ה מחמירי ולהרשב"א ז"ל דס"ל ספק מה"ת לחומרא הוה ודאי איסור מה"ת וא"כ האיסור לשחוט אחריהם הוה ודאי מה"ת ואם נימא דהא דס"ל ספק מה"ת לחומרא היינו דכוונת התורה באזהרה גם על ספק וגם זה בכלל או"ב לא תשחטו היינו גם ספק והרי מבואר שם בהדיא במתניתין דלכ"ע אינו סופג ארבעים. איברא דלהיפך הקשה אא"ז הגאון זצ"ל בספרו ב"י דלהרשב"א ז"ל קשה דכיון דאסרה תורה שחיטתן כודאי אמאי אסור גם לכחחלה לשחוט אח"כ אחריהם יעו"ש. ולהנ"ל לכאורה יש לישב דיש לומר דלא דהתורה כללה הספיקא באזהרת איסורין אלא דכל ספק הוה ספק דלמא הוא עובר על ד"ת ומשו"ה ס"ל לרשב"א דכיון דיוכל ליכשל בד"ת משו"ה מד"ת הוא מוזהר להפקיע נפשו מספק איסור ולא דגוף הדבר נאסר מספק אלא דאקרקפתי' דגברא מונח ליזהר לבלי יכשל בד"ת וא"כ ממילא בשחיטת חשו"ק לא דמן התורה אסור הבשר כודאי אלא דספק איסור הוא דרביע עליה וממילא מונח חיוב אגברא מד"ת ליזהר מזה ומשו"ה מספק אסור לאכול ואסור לשחוט אחריהן ואם שחט אינו לוקה וגם חייב לכסות וא"ש גם שיטתו ודוק בזה כי לפע"ד נכון הוא. וכן במצוה לא דמספק נכלל במאמר התורה שיקיים המצוה אלא אגברא מונח חיוב להוציא נפשו מספיקא דלמא מחויב הוא וחיוב אחר הוא ואין ענין כלל למה שהשני מחויב המצוה בעצמה בודאי ולפי"ז י"ל דאינו מוציא את מי שמחויב בודאי

(ב) והנה בס' כתב סופר סי' ל' הנ"ל העלה שם ג"כ דאינו מוציא את המחויב בודאי והוכחתו מהרא"ש דברכות (דף כ' ע"ב) דאיבעיא ליה לרבינא אם נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וקאמר למאי נ"מ להוציא אחרים י"ח ולא איפשיטא שם האיבעיא וכתב הרא"ש דמשו"ה אינן מוציאין אחרים החייבים בודאי והרי כיון דבנשים הוה ספק ומה"ת לחומרא ואמאי לא יוציא אחרים י"ח אע"כ דל"ד לודאי יעו"ש שהאריך בזה והעלה דהיכא דמחויב בודאי אלא דמספקא ליה אם כבר בירך ובזה לא מטעם ספק מחויב אלא משום דיש לו חזקה דמעיקרא דודאי לא בירך ומשו"ה זה יוכל להוציא אחרים המחויבים בודאי יעוש"ה. ולפע"ד לא זכיתי להבין למה הביא ממרחק ראייתו מהרא"ש ז"ל מה דבאמת י"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא וא"כ י"ל משו"ה כתב הרא"ש ז"ל דאינו מוציא אבל לשיטת הרשב"א ז"ל או להרמב"ם ז"ל היכא דמחויב בודאי אלא דמספקא ליה אם כבר יצא דחייב לכ"ע מה"ת י"ל דשפיר מוציא ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו שם והאריך שם. ולפע"ד יש להוכיח מברייתא מפורשת דספק אינו מוציא ודאי דתנן במס' ר"ה טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו דדלמא נקבה הוא ולהרשב"א ז"ל ודאי דמספק מה"ת לחומרא ומדאורייתא מחויב הטומטום במצוה וכמו שהוכחנו למעלה מתוס' חגיגה (דף ד') דמקשה ל"ל קרא למעוטי ספיקא לענין ראייה ופירשו בתוס' דממילא נדע שלא להביא חולין לעזרה יעוש"ה דלא פירשו כפירש"י ז"ל משום דבלא קרא מחויב במצוה מה"ת לשיטת התוס' ז"ל דהוא כרשב"א ז"ל כמו שהוכחנו למעלה וא"כ אמאי לא יוכל טומטום להוציא אף זכר ודאי אע"כ דל"ד חיוב דבא מחמת ספק למחויב בודאי

ויותר נלפע"ד דאף דהיכא דמספקא לבר חיוב ודאי דלמא כבר בירך דפשיטא ליה שם בס' כתב סופר דיוכל להוציא המחויב בודאי ומשום דלאו מחמת ספק הוא מחויב אלא משום דא"ל חזקה דלא בירך והוה כמו הודאי מחויב בדינא ולפע"ד נראה להוכיח מטומטום הנ"ל דבכל אופן אין להוציא המחויב בודאי דהרי טומטום אינו יכול להוציא גם את מינו אף דודאי שניהם שוים בחיוב ואין ביניהם שום חילוק כלל ואף דיוכל להיות שאחד זכר ואחד נקבה מ"מ מדין חיוב שניהם שוים ממש ושניהם דין אחד להם להרמב"ם ז"ל שניהם פטורים מה"ת ולהרשב"א ותוס' ז"ל שניהם לחומרא מה"ת כדמוכח מתוס' חגיגה (דף ד') הנ"ל ומדוע לא יוציא אחד את חבירו אע"כ אף דמצד הדין שניהם שוים מ"מ כיון דיוכל להיות דאחד זכר ואחד נקבה אינו יכול להוציא את השני כן י"ל בספק אם כבר קיים אף דא"ל חזקה שלא קיים מ"מ כיון דכ"ז מצד הדין דאוקמינן אחזקה אבל באמת יוכל להיות שכבר יצא ולא יכול להוציא את השני המחויב בודאי. ומ"מ י"ל נמי דלא דמי לזה כיון דמ"מ חזקה כודאי נחשב בכ"מ יצא מכלל ספק. אך ביותר אני תמה על מה שהעלה שם לדינא דקטן מוציא את האשה לכתחלה לשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא וא"כ באשה דמספקא לן אי חייבת או לא ולא הוה חיובה אלא מדרבנן ומשו"ה יוכל להוציאה ותמוה הוא דהא טומטום אינו מוציא גם את מינו והרי שניהם להרמב"ם ז"ל מדרבנן חייבים מספיקא הוא ומ"מ כיון דיוכל להיות שאחד זכר ואחד נקבה משו"ה אינו מוציא