שו"ת ברית עולם רסא

וע"כ דלאו בע"כ לגמרי ואף דהפירוש דקונה היה בע"כ לגמרי מ"מ ליכא למטעי בזה דבע"כ לגמרי הוא דלא מצינו קנין בע"כ אלא דהא דמהני בע"כ כהך דאמימר כנ"ל משא"כ בהא דאמר מפני מה אמרה תורה כי יקח כו' דלא קאמר דמשום דכתיב כי יקח יש לטעות דבאמת מהני בע"כ אלא די"ל דהכי כונת הרשב"א ז"ל כיון דפירושא דכי יקח בכ"מ הוא בע"כ א"כ בזה אף דבאמת א"א למטעי מ"מ למה קתני התורה בלשון שאינו מדוקדק ע"פ פירוש המלות ומשני כו' ולא דיש לטעות בדינא וא"כ פירושא דכי יקח משמע בכ"מ בע"כ לגמרי וז"פ. ומה שכתב הרשב"א ז"ל אבל כי יקח משמע בע"כ כעין האיש קונה לדוגמא נקיט דכמו דאיכא נ"מ בין האיש קונה לאשה נקנית לענין בע"כ כן בין כי יקח לכי תלקח לענין בע"כ וז"פ. ואתפלא על ידידי על כי ירד לדקדק דקדוק קלוש כזה להקשות על הרשב"א ז"ל. ואדרבה בזה נתיישב ג"כ קושיית היש מפרשים דהיכן מצינו מקנה בע"כ. עיין בס' אור חדש שמיישב בזה די"ל דהו"א דאף דלא מצינו בעלמא מקנה בע"כ בכאן י"ל כיון דמצינו בקרא כי יקח ולא כי תלקח י"ל דגזה"כ הוא דאפילו בפ"כ והיינו דקתני האשה נקנית דאי קתני האיש קונה אפשר למטעי דס"ל לתנא דמתניתין דקונה בע"כ לגמרי והיינו דיליף מקרא דכי יקח ול"ל לתנא דרשא דר"ש הנ"ל משו"ה קתני האשה נקנית דמדעתה וע"כ דס"ל לתנא דמתניתין דקרא דכי יקח כר"ש הנ"ל ודוק

ולכאורה יותר נראה מפשטות הגמרא דהול"ל בע"כ היינו לגמרי דאי כהרשב"א ז"ל דהו"א בע"כ כגון בתלוהו וקדיש. לכאורה באמת יקשה דאמאי לא קתני האיש קונה ואם דנימא דבע"כ הרי באמת בע"כ ג"כ קידושיו קדושין מה"ת גם לר"א ומדוע נטעה לפרש בהמתניתין דקונה מדרבנן דהרי זה ענין אחר הוא דאפקוהו לקדושין מיניה אבל גוף הקדושין מהני והרי גם אם קתני נקנית אפשר למטעי בע"כ דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ ומ"מ לא חייש תנא לזה משום דתפסת מועט תפסת וכמו שביאר זאת הרשב"א ז"ל שם עיי"ש כן ג"כ יכול למתני האיש קונה ואנו לא נפרש אלא דמצד הדין קונה אותה אבל מה דאפקוהו רבנן לקדושין מינה היינו משום שעשה שלא כהוגן זה ענין אחר הוא. וכן ראיתי בחידושי המהרי"ט ז"ל על מסכת קדושין בהרי"ף שהקשה על הך גמרא כן וז"ל שם בד"ה אי תני האיש קונה הו"א אפילו בע"כ כו' הרי"ף ז"ל הביא הך שנויא כו' ותימא מאי רבותא והיכא תיסק אדעתין שקונה אותה והיא צווחת ומיהו בפ' חזקת איכא פלוגתא דאמוראי דאמימר כו' ור"א כו' ולר"א הרי מצינו שאשה מתקדשת בע"כ ומדאורייתא קידושיו קידושין אלא דאפקעינהו רבנן לקידושין הוא ולאמימר נמי קשה אמאי כו' אדרבה ליתני האיש קונה לאשמועינן הך רבותא כו' ולר"א נמי מדאורייתא מיהא מקדשא אי לאו מתקנתא דרבנן וי"ל כו' עיי"ש בהמהרי"ט ז"ל מה שמישב שם בט"ט הרי שהמהרי"ט ז"ל הקשה דיכול למיתני האיש קונה ונפרש דמדאורייתא הוא גם לר"א והיינו כהנ"ל ויש לישב דברי הרשב"א ז"ל. אך מ"מ הרי דיש לומר דמשו"ה פירשו היש מפרשים בפי' הגמרא דה"א בע"כ היינו בע"כ לגמרי ומשו"ה הקשו דזה תימא דהאיך נטעה בזה והיכן מצינו מקנה בע"כ. וכן המהרי"ט ז"ל הקשה כן שם כנ"ל אך כבר נתבאר דיש ליישב קושיא זו די"ל דהו"א דכיון דמצינו בקרא כי יקח הו"א דגזה"כ הוא ומשו"ה קתני האיש קונה בע"כ וכמו שמבואר בס' אור חדש הנ"ל

(ד) והנה לפי שיטת פירוש הרשב"א ז"ל הנ"ל לכאורה נלפע"ד ליישב קושיית המפרשים שהביא בס' אור חדש בד"ה ואב"א אי תני קונה הו"א בע"כ וז"ל הקשו המפרשים האיך מצי למטעי דמקדש בע"כ דקשה מנינא דרישא למעוטי מאי אי למעוטי חופה קשה למה לא יהיה קונה ג"כ בע"כ דעתה ליכא למיפרך אק"ו דר"ה שכן ישנו בע"כ וא"ל למעוטי חליפין ז"א לשיטת רש"י ז"ל דלקמן (דף ג) דגרס לא מקני נפשה כו' עיי"ש בס' אור חדש ולפי פי' הרשב"א ז"ל הנ"ל לכאורה ל"ק כלל דשפיר איכא למימר דמנינא דרישא ממעט חופה ושפיר איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ וכפירש"י ז"ל שקונה בעלמא ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה. דהיינו דשם קונה בע"כ לגמרי אף אם לא ירצו לגמרי קונה בע"כ משא"כ בקדושין אף לפי ההו"א דקונה בע"כ היינו דוקא כגון בחליפין בתלוהו וזבין ותלוהו וקדיש דהטעם הוא משום דאגב אונסא גמרו ורצו בזה. משא"כ אם נדע בבירור שאינם רוצים בזה לא מהני הקדושין גם לפי ההו"א וא"ש בגמרא דאי קתני האיש קונה הו"א בע"כ היינו כגון בתלוהו וקדיש כנ"ל. ואחר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בס' בנין ציון (סי' קעח) שמישב קושיית היש מפרשים הנ"ל ע"פ ס' עצמות יוסף שמפרש ג"כ כהרשב"א ז"ל דע"כ לאו לגמרי וכמו שכתבתי ונהניתי מאד תל"י ודוק בזה: ואסיים בברכה לו ולכל הנלוים אליו יברכהו ה' ויעלה מעלה כחפצו וחפץ ידידו ואוהבו בלו"נ הדו"ש: אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה וועללער סימן פא עוד לידידי הרב הנ"ל על ענין הנ"ל (א) מה שכתב ידידי על מה שכתבתי דלא מצאתי סברא לחלק בין אם כתובה דאורייתא או דרבנן דממה נפשך אם כותב כלשון דתיקנו חכמים גם אם כתובה דאורייתא שייך סברת ר' משה ז"ל וכתבתי לו דאין לומר דמשום דלמ"ד כתובה דאורייתא לר"מ א"א בלא כתובה. וגם דאין לומר דהיכא דא"א לא כתבינן בלשון זה דכן ג"כ אם כתובה דרבנן י"ל כן. וע"ז האריך ידידי והביא להראבי"ה המובא במרדכי להוכיח דבימי התנאים לא כתבו כלל כתובה וע"כ דהיכא דאין כותבין כלל ליכא איסור וגובה בתנאי ב"ד וגם חידש לחלק בין לא כתב כלל להיכא דנאבדה וא"כ ל"ק קושייתו די"ל דהיכא דכתובה דאורייתא גובה בלא כתובה. ולא ידעתי מה חידש לי ידידי בזה לדחות דברי הנ"ל ומאי נ"מ אם כתובה דאורייתא או דרבנן דסו"ס יש לתרץ כמו שנתבאר למעלה. גם מה שחידש לחלק בין לא כתב כלל להיכא דנאבדה לא ידעתי כלל לפרשה. דהנה מבואר בגמרא כתובות (דף נו ע"ב) שם אחתיה דרב"ת כו' אירכס כתובתה כו' זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו ב' וג' שנים בלא כתובה א"ל אביי כו' הלכה כר"מ בגזרותיו א"ה זיל כתוב לה ופירש"י ז"ל זו דברי ר"מ דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה כו'. ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי ליה בעילת זנות כו' וה"נ לר"מ דאסור לשהות אשה שנאבדה שטר כתובתה ואפילו אית לה דלא מפסדא בהכי כו' מיהו לא סמכה וכו' אבל חכמים אומרים כו' א"ה זיל כתוב לה כו' והא דאמרינן לעיל לא כתב לה כתובה בתולה גובה כו' ואוקמינן כר"מ התם במקום שאין כותבין כתובה דכולהו אתנאי קא סמכי כו' והרי זה מבואר להדיא מסוגיא זו מפירש"י ז"ל דאין שום נ"מ אם כתובה דאורייתא או דרבנן דלר"מ בכ"מ כתובה דאורייתא ומ"מ תליא במנהגא אם כותבין כתובה אסורה בלא כתובה אף אם כתובה דאורייתא כמבואר שם לר"מ ובמקום דלא כתבינן כתובה מותרת בלא כתובה וסמכינן על התנאי כתובה והיינו ראבי"ה המובא במרדכי הנ"ל. גם מבואר מסוגיא זו דעדיף טפי היכא דנאבד הכתובה מהיכא דלא כתב כלל כמבואר שם גם בהו"א דגמרא דאמר זו דברי ר"מ אבל לחכמים מותר לשהות ב' וג' שנים עיי"ש אך במקום שאין כותבין מותר אף לר"מ. אך הסוגיא דכתובות הנ"ל מיירי היכא דכותבין כמבואר שם להדיא ר"מ אומר רצה כותב לו שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ולר"מ לא מהני זאת כמבואר שם ג"כ בפירש"י ז"ל הנ"ל דמיירי במקום שכותבין. ובזה שכתב הר"מ ז"ל ברא"ש הנ"ל דהיינו דכיון דמיירי במקום שכותבין ומסתמא כותב לה כלשון וכתיקון חכמים ז"ל א"כ אין נ"מ בין אם כתובה דאורייתא או דרבנן בכל אופן ל"ל כתובה מבעל השני כיון דכתיב לכשתנשא ואף אם כתובה דאורייתא לא גרע ממתנה ע"ז וכמו שכתבתי בהנ"ל. וא"כ ג"כ במלך אין נ"מ בין אם כתובה דאוריתא