שו"ת ברית עולם רנד

לשונו הקדוש ד"ה מלוה להוצאה ניתנה עיי"ש כמבואר במפרשים ז"ל וא"כ א"ש בלשון הגמרא דדייק בהך טעמא דתנאי משום מלוה להוצאה ניתנה דאז אפילו המלוה בעין ל"מ כמבואר שם וא"כ א"ש אמאי דלא מקשה בגמרא לעיל על אביי דס"ל ג"כ דמקדש במלוה אינה מקודשת נימא כתנאי דלהנ"ל ניחא דלאביי לא קשה דהרי אביי לא סיים בהך טעמא דמלוה להוצאה ניתנה אלא סתמא קתני מקדש במלוה אינה מקודשת א"כ אף להי"א דביאר שם רש"י ז"ל בהך טעמא דלאביי משום דיליף מקיחה קיחה משדה עפרון דבעינן שיתן לה מידי בעת קדושין א"כ משמע דגם אם המלוה היא בעין אינה מקודשת לפ"מ דקיי"ל דמלוה להוצאה נתנה מ"מ י"ל דזה פירש"י ז"ל אליבא דאמת דמסקי בגמרא (דף מז) די"ל דלכ"ע אינה מקודשת וס"ל לרש"י ז"ל דגם אם המלוה הוא עדיין בעין מ"מ ל"מ משו"ה פירש ג"כ בהך דאביי כן וע"כ מטעם המבואר שם דיליף קיחה קיחה משדה עפרון כמבואר שם. אבל הגמרא לא היה יכול להקשות על אביי נימא כתנאי די"ל דלעולם ס"ל לאביי ככ"ע אלא דפלוגתתן הוא היכא דהמלוה בעין ודברי אביי הוא היכא דהמלוה כבר אינה בעין והא דקתני בהנאת מלוה מקודשת ולא קמפליג בהא גופא דיש לחלק בין המלוה בעין אם לא י"ל דרבותא קמ"ל דאף דאינה בעין כבר יש אופן דמהני או דקמ"ל דין דאסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. ואחר שכתבתי הנ"ל מצאתי בעזה"י בס' אור חדש שהעיר ג"כ במה דלא הקשה על הך דאביי נימא כתנאי ודייק ג"כ בלשון הגמרא דסיים בטעמא דמלוה להוצאה ניתנה והביא ג"כ סברא זו לחלק בין המלוה בעין לאין המלוה בעין עיי"ש. ותל"י שכוונתי לדעת הגדול זיע"א

אך ראיתי שם שהביא בשם בנו להקשות דאכתי אמאי לא אמר על הך דאביי לימא כתנאי במה דמקשה שם (דף מז) מאידך ברייתא דרבנן ורשב"א דשם לא מיירי לפי הס"ד בנשאר בעין עיי"ש מה שתירץ שם. ולכאורה נראה לפע"ד די"ל ג"כ כיון דמעיקרא דמקשה על רב מסיק רבא דמשבשתא היא אלא דתריץ הכי ובמלוה אעפ"י שנשתייר שו"פ אינה מקודשת רשב"א אומר משום ר"מ מלוה ה"ה כפקדון במאי קמיפלגי וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דלפי ס"ד דמקשה מעיקרא הרי מסיק רבא דמשבשתא היא ולפי שהגיה רבא הרי לא קשה כלל על אביי די"ל דיש לחלק בין נשאר קצת או לא נשאר כלל ואף דלפי הס"ד פליגי אף אם לא נשתייר כלל מ"מ כיון דזה משבשתא ולהאמת לא נאמר כלל בברייתא כן ורבא הגיהה באופן אחר משו"ה לא רצה להקשות על אביי אבל לרב שפיר מקשה מהך ברייתא כיון דאף לבתר דהגיהה רבא ג"כ קשה עליו כמבואר שם עיי"ש בתוס' ד"ה אלא משו"ה הביא ג"כ הס"ד עד דמסיק רבא ומקשה ג"כ לפי מה שהגיהה כמבואר שם

(ג) ומעתה לכאורה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' אישות הל' י"ג הנ"ל המקדש במלוה וכו' כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו יעו"ש. ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל צריך ביאור דהרי התחיל בהלכה י"ג כגון שהיה לו אצלה חוב הרי משמע בהדיא מלשונו ז"ל דמיירי שהיה החוב מכבר ולא שנותן לה עתה במלוה ובעוד שהוא בעין אמר לה שתתקדש לו בהמלוה אלא שאינו בעין כמבואר בהדיא מלשונו ז"ל וסיים שם אינה מקודשת מפני שהמלוה להוצאה ניתנה דמשמע דמיירי שהוא בעין דאל"כ למה צריך לטעם דמלוה להוצאה ניתנה. והדר סיים שם ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו וכו' משמע ג"כ בהדיא שדבריו ז"ל אזלי אם אין המלוה בעין וא"כ רישא וסיפא של הלכה הנ"ל משמען באינו בעין ואמצעות דבריו ז"ל משמע דקאי אהיכא דהוא בעין. ועיין בב"י בטור שו"ע א"ה (סי' כח) מה שכתב שם לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שהוא בעין והא דכתב ז"ל ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו וכו' היינו כיון דיכולה להוציא הוה כאילו הוציאה ואינו בידה עיי"ש ולכאורה לולא דבריו ז"ל נראה קצת דחוק לפרש כן ברמב"ם ז"ל ועוד שבתחלת ההלכה שכתב בלשון היה לו אצלה חוב משמע בהדיא דמיירי באינו בעין כמשמעות הלשון יעוש"ה

אך באמת נלפע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא דהמלוה היא בעין או לא והיינו כסברתו ז"ל שכתב דאצל קדושין בעינן שיהיה הדבר קיים ליהנות בו דבקדושין בעינן שיהיה לה הנאה מסיבת הקדושין ובזה תליא מלתא דמשו"ה בעינן שו"פ שסתם אשה מתרצה בזה והנאה כזה שוה אצלה להיות מתרצה בהקדושין ואף שלא נתן לה עתה הכסף בתורת קדושין אלא בתורת מלוה ותיכף בעוד הכסף בעין אמר לה שתהיה מקודשת לו בזה מהני הקדושין כיון דיש לה הנאה מהקדושין ואף אם כי אף בלא קדוישן היה לה ההנאה מ"מ סו"ס הרי עתה שקידשה בזה ואפקה ממלוה לקדושין הרי ההנאה עתה מהקדושין והרי אם היה מקדש לה בהנאת מלוה הרי לכ"ע מהני כמבואר בפוסקים דכיון דמקדשה בההנאה ואין דעתו על המעות הוה כאילו נתן לה מעות א"כ י"ל ג"כ במקדשה אמלוה כיון דעדיין היא בעין והרי סו"ס הוא נותן לה דבר הנאה דא"ל הנאה במלוה ומאי נ"מ באיזה אופן נתן לה כיון דעיקר ההפקר הוא אם יש לה הנאה מהקדושין ובזה מהני להרמב"ם ז"ל

ותדע דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות שם בהלכה ט"ו וז"ל המקדש בהנאת מלוה ה"ז מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום וכו' ה"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות וכו' ובהה"מ שם הביא הך דאמר אביי דבמלוה אינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת ומפרש בגמרא דארווח לה זימנא ובהלכות פירשו כגון דמטא זימנא למיגבא מינה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דארווחנא לך וכו' מקודשת לי ואי קשיא לך היכא אלימא לך הנאת מלוה ממלוה גופא ל"ק הנאת מלוה איתא ולהכי מתקדשה בה מלוה גופא ליתא וכו'. ויש מי שכתב דלפ"ז כש"כ אם מחל לה המלוה בעצנמו ואמר לה התקדשי לי בשכר הנאת המחילה שהיא מקודשת ורבינו ז"ל לא ישרו בעיניו דברי ה"ה דא"א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמו וכיון דבשעת קדושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרוחת זמן, ממלוה גופא וכו' יעוש"ה. הרי מבואר שם היטב דלהרמב"ם ז"ל המלוה עצמו מועיל יותר מהנאת הרוחת זמן יעיש"ה ומשו"ה אם מרויח לה זמן על הלואה שהיא מכבר דהמלוה בעצמה לא מהני, כש"כ הוא להרמב"ם ז"ל דגם הנאת הרוחת מלוה ל"מ אא"כ נותן עתה המעות בהלואה ומרווח לה זמן מועיל כיון דאית לה הנאה מהמעות וא"כ לפי הנ"ל דמלוה גופא עדיף ליה להרמב"ם ז"ל מהנאת הרוחת מלוה א"כ אם נתן לה מעות בהלואה ותיכף קדשה בהלואה זו בעודם בעין בודאי מהני להרמב"ם ז"ל במכש"כ מהך הרוחת זמן כנ"ל והיינו משום דא"ל הנאה מהמעות ואף שלא נתן המעות על הקדושין מ"מ כיון דמעות הקדושין נשאר דבר קיים ליהנות בה מהני כמוש"כ ז"ל בהל' י"ג שם כנ"ל משא"כ היכא דלא נתן מעות עתה ואינה בעין המלוה ל"מ להרמב"ם ז"ל אף אם קידשה בהנאת מלוה או בהנאת הרוחת זמן אף שיש לה הנאה מ"מ אינו דבר קיים שנאמר דמחמת הקדושין יש לה הנאה בזה הדבר ובקדושין בעינן שמחמת הקדושין תשיג איזה דבר קיים ליהנות בה כמבואר שם ברמב"ם. וכן מבואר בהדיא באהע"ז וא"כ נ"ל באמת להרמב"ם ז"ל דגם הך דאביי דקדושין (דף ו) דס"ל דבמלוה אינה מקודשת היינו באינה בעין משא"כ אם הוא בעין עדיין י"ל דגם במלוה מקודשת כנ"ל וא"כ נאמר דהרמב"ם, ז"ל לא ס"ל כפירש"י ז"ל שם דס"ל לאביי דמשום דקדושין יליף קיחה קיחה משדה עפרון דבעינן שיתן לה דבר דא"כ אף אם, הוא בעין מ"מ משום דאינו נותן לה בעד קדושין מאומה אלא הנאה יש לה כמבואר ברש"י ז"ל שם. אלא דאינו ענין כלל להך, דקיחה שצריך ליתן לה אלא דאף דבכסף קונה היינו דבעינן שית לה דבר הנאה מחמת הקדושין ושישוה פרוטה אך לפירש"י ז"ל דילפינן דאף אם הוא בעין ל"מ ע"כ י"ל דיליף משדה עפרון שיתן