שו"ת ברית עולם רנב

ל"ש כאן כלל אעל"מ משום דלא יתוקן האיסור. והא דמצריך בירושלמי קרא ע"ז הוא מטעם אחר ול"ק על ר"ש דר"ש לשיטתו עייש"ה שהאריך בזה בפלפולא חריפתא כדרכו בקודש. ולפע"ד לכאורה דדבר המפורש בפירוש לאיסור הדבר ביחוד גם אם לא יתוקן האיסור אמרינן אעל"מ כנ"ל ולפי"ז נסתר תירוצו הנ"ל. אך לכאורה לפע"ד לא קשה כלל על רש"י ונציע דברי הירושלמי בפ' תמיד נשחט הלכה ד'. דאיתא שם מניין לשוחט פסח על חמץ שהוא עובר בל"ת מ"ל לא תשחט. אין לי אלא השוחט. הזורק מניין ת"ל על חמץ דם. א"ר שמואל ב"י ומה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר ע"כ. והנה כונת דברי ר"ש הוא דע"כ השומט על החמץ הפסח כשר דאלת"ה היכא משכח' לה שיתחייב על הזריקה הרי כבר נפסל הקרבן משעת שחיטה והאיך יתחייב הזורק על חמץ בקרבן פסול. והתם דחי ראיות ר"ש דאמרינן התם אר"י תפתר שנזדמן לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחק וזה זורק. תו גרסינן התם בירושלמי מנא חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי. התורה קראה אותו זבח. א"ר מנא אילולי דתניתיה מזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו החמץ את הפסולה וכו' הובא כ"ז במשנה למלך בהל' ק"פ הל' ה' יעוש"ה הרי מזה דר"ש ב"י יליף דהשוחט פסח על החמץ כשר ובדיעבד מדכתיב בתורה שחייב על הזריקה על החמץ וכפי שפירש רשב"י שם דמיירי אף שהיה החמץ עוד קודם שחיטה. ומ"מ חייב על הזריקה ואם אמרת דבהשחיטה על החמץ נאסרה כבר וא"כ לא היה לו להתחייב בזריקה. אלא ע"כ דבשחיטה לא נאסרה וא"כ י"ל דר"ש דדריש להך דזבחי לדרשא אחרינא ס"ל כרשב"י דבירושלמי הנ"ל דיליף מהא דחייבה התורה על הזריקה כנ"ל ואייתר לו הך דרשא דזבחי למלתי' כנ"ל ורבנן דר"ש ס"ל כתנא דבי תזקיה דיליף מהך דזבחי להתיר בשוחט פסת על חמץ כנ"ל. ויתישב בזה ג"כ דלכאורה קשה דהנה בירושלמי שם דבי חזקיה דתני שם דיליף היתר שוחט פסח על חמץ מהך דזבחי ותני זאת בברייתא ויקשה מזה על ר"ש ב"י מברייתא דהלא בברייתא מצריך קרא דזבחי ע"ז וכמו שביאר המשל"מ בה' ק"פ הנ"ל דהדבי חזקיה מקשה על רשב"י מברייתא א"כ קשה לכאורה. אך מעתה יתיישב דלרשב"י י"ל דס"ל כר"ש דר"ש דריש מזבתי להך דרשא דזבחים הנ"ל וע"כ יליף היתר פסח על חמץ הנ"ל כרשב"י הנ"ל וא"כ ל"ק כלל קושיית הבית הלוי ועיין היטב בזה בשעהמ"ל ובמשנה למלך דבהנ"ל יש להעיר לישב בכמה דברים עייש"ה ודוק בזה

ומעתה כיון דיש קרא להכשיר ג"כ בשוחט פסח על חמץ ולא אמרינן בזה אעל"מ וא"כ כיון דזכינו לזה א"כ לפי הכלל שלמדנו מס' נודע ביהודה הנ"ל דאם גלי קרא בדבר א' דלא אמרינן בזה אעל"מ שוב ל"ש במעשה זה אעל"מ בשום איסור במעשה זה כנ"ל א"כ מעתה כיון דגלי קרא בהך דשוחט פסח על חמץ דלא אמרינן אעל"מ א"כ שוב ל"ש לעולם בשום שחיטה אעל"מ אף בקדשים וצ"ע בזה ולא אחליט כל זאת אך מה שעלה ברעיוני בהשקף ראשון כתבתי לכאורה לפע"ד ואם ת"ו שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי וברוב רחמיו יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות לאמיתה של מורה

(טז) ומעתה נביא לדייק כמה שחידש לן ידידי דהפירוש בהרמב"ם אסור לשחרר היינו להפקירו ואם הפקירו כופין לכתוב ש"ש וביאר הטעם דהפקר עבד לא הוה אלא איסור דרבנן דדלמא יזכה בו אחר ולא יעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו והוה ספק וספק מה"ת הוא רק מדרבנן אסור להרמב"ם ז"ל לשיטתו זה ת"ד והאריך בזה בפלפולים לבאר בגמרא גיטין וקידושין והביא ראיות לדבריו. אהובי. אף שדבריו בהשכל ודברי פת"ח עכ"ז בזה לא נראין לי דבריו כלל כאשר יתבאר בעה"י. ובהך מלתא דהפקר לא אדע מדוע לא יאסר מה"ת דהנה האיסור דלעולם בהם תעבודו המבואר בגמרא ירמב"ם ז"ל הוא אפילו רגע אחד שמפקיעו משיעבוד וברגע שמפקירו עובר על עשה זו וגם אם נימא דהוה משום לא תחנם כמבואר בר"ן שם עובר מיד דאין לך חנינה גדולה מזה דמפקירו ויוכל להיות שיקדים ויזכה בעצמו. ותדע דאל"כ אלא דבהפקר לא הוה אלא איסור מדרבנן א"כ ר"א ששיחרר עבדו לצרפו למנין ודחה עשה דאורייתא משום המצוה וכמו שמבואר בר"ן יותר היה לו להפקירו ולא ידמה איסור דאורייתא ודוחק לומר דהיה ירא שלא יזכה בו אחר. וא"ל דכיון דהיה יודע שלא יזכה בו אחר משו"ה הדר הוה איסור דאורייתא זה דוחק גדול דמ"מ הלא הוא לא עשה שיחרור ולא הוה האיסור כמו שיחרור לפי דעתו. ואף אם נדחוק דהיה ירא דלמא יזכה בו אחר קשה מהך דחצי שפחה וחצי ב"ח דכופין הבעה"ב לשחררו אמאי לא נימא דיכוף אותו להפקירו ולא ידחה עשה דאורייתא ושם ל"ש הך מששא דדלמא יזכה בו אחר דהלא ב"ד כופין אותו ע"ז וד"ל. ואף אם נדחוק כנ"ל דכיון דלא יזכה בו אחר הוה אסור מה"ת בכ"ז לכאורה יותר טוב להפקירו דמ"מ אינו עושה שיחרור גמור לפי סברת כ"ת. אך איני צריך לאלו הדחוקים כיון דבעיקר מלתא לע"ד נראה דחומ"י כשיפקיר העבד אף ברגע א' תיכף זוכה העבד בעצמו ואף אם באפשר לזכו' בו הלא הוא קודם לכל וא"צ דעתו לזה דממילא הוא עצמו קונה גופו ובנידון דמ"ז שקנה העבד דר"י הינדואה שהביא ידידי. הטעם הוא שהיה משועבד למ"ז בעודו עבד ולא היה רגע פנוי שיוכל לזכות בעצמו כיון דהי' משועבד למ"ז ולא היה ברשות עצמו. וכמו שכתב ר"י ז"ל במוס' קידושין. וכיון שהי' משועבד עצמו למ"ז לא היה חפץ לזכות בעצמו וכו' כמו שהביא ידידי. וה"ט דכיון דהיה משועבד למ"ז הרי בפירוש דלא רצה לזכות בעצמו אבל בסתמא אף דלא אמר דזוכה בעצמו ממילא כיון דהי' פנוי אף רגע א' זוכה בעצמו ומה גם דכתבתי לעיל דברגע שמפקירו עובר על עשה וז"ב לפע"ד. ועוד ראיה דהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהל' עבדים הל' י"ז עבד שהשיאו רבו ב"ח או שהניח לו מפלין וכו'. וכן אם נדר וכו' מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שיעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו ג"ש אע"פ שעדיין לא כתב אבל אם וכו' יעוש"ה וכבר הבאתי דברי הרמב"ם ז"ל אלו בתחלת הסי'. ושם לא מהני השיחרור מטעם הודאה אלא דבאמירתו זה נשתחרר כמבואר שם בלשונו הקדוש וכאשר הוכחתי לעיל מרמב"ם ז"ל והרי דשם מהני השיחרור אף דלא כתב לו ג"ש. ומה דבאמת מהני הלא הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב בפ"ה מה' עבדים דל"מ בע"פ השיחרור אך ע"כ ה"ט דאמרינן דמוחל השיעבוד שיש לו עליו ולא מטעם שיחרור כאשר בארתי לעיל בעה"י. אך מ"מ א"א לזכות בו אדם אחר דבזה ל"ש זכיה וראיה לזה דבכל הפרק שם מיירי באופן א' מסתמא ומקודם זה כתב בדין דהניח לו רבו תפלין ורוצה מסתמא שלא יזכה בו שום אדם. ובפרט דזה ברור לפע"ד דל"ש זכיה כשמוחל השיעבוד שיש לו עליו ושם לא נזכר דמפקיר העבד בעצמו ועכ"ז מהני ושם לא יהיה שייך תירוץ שכתב ידידי אע"כ דצריך לישב בהאופנים שכתבתי. וגם לפירושי יתישב ולפי מה שכתבתי יתישב ג"כ יותר הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל ואם שיחררו משוחרר די"ל דמיירי בשיחרור עפ"י אופן הנזכר בפ"ח מה' עבדים הנ"ל. שוב מצאתי אח"כ בס' כתב סופר שהביא בשם הח"ס ג"כ קושיא זו הנ"ל על הרמב"ם ז"ל אמאי לא נימא בשיחרור העבד אעל"מ וכתב דעל שיחרור ל"ק די"ל דהוה עשה ובעשה ל"ש אעל"מ ורצה לדייק ברמב"ם ז"ל אסור לשחרר ואם שיחררו היינו בהפקירו כנ"ל והיינו כמו שכתב ידידי שיחי'. ולפע"ד א"צ לדחוק בהפקר אלא כהנ"ל ואולי ג"כ כוונתו לזה

(יז) ומה שהביא ראיה ממוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו איך מהני המחילה הא אסור לגרום היזק וע"כ דבדרבנן ל"ש אעל"מ כנ"ל. מזה אין ראיה לכאורה לפע"ד לפי הנ"ל דנוגע היזק לחבירו הלוה לא אמרינן בזה אעל"מ כיון דתיכף בעת מחילתו זכה בו מצד הדין וכיון דמצד עצמו אינו אסור אלא משום גרם היזק בזה ל"ש לומר אעל"מ כדי לתקן איסור המוחל ואף לפי קושיית הס' ב"א הנ"ל דגם השני עובר משום לפני עור לא מ"מ לפע"ד לכאורה י"ל דהלא הלוה לא עשה שום מעשה ותיכף בעת שמוחל לו זכה בדין ואינו מחויב אמ"כ לשלם מכיסו