שו"ת ברית עולם רנ

מיהת מציעתא גנב ומכר ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והשני משלם תשלומי כפל אימת אילימא לפני יאוש שני אמאי משלם תשלומי כפל שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למ"ד דקני אלא פשיטא לאחר יאוש ואי ס"ד וכו' אמאי משלם וכו' ומסיק בגמרא שם לעולם כולה לפני יאוש והב"ע שנתיאשו הבעלים בלוקח ולא נתיאשו בגנב דה"ל וכו'. ואם נימא דבזה שייך אעל"מ הרי לא קנה כלל הלוקח מגנב דעיקר קנייתו בטל דהגנב היה אסור לו למכור ואעל"מ אע"כ דבזה לא שייך אעל"מ וזה ראיה ברורה למה שכתבתי דהיכא דהלוקח קנה בקנין ל"ש אי על"מ כנ"ל וגם כמו שהוכחתי מר"ש הנ"ל הרי גלי קרא בפירוש דלא אמרינן אעל"מ בזה א"כ לפי"ז בשום מכירה באיסור ל"ש לומר אעל"מ לפי מה שהוכיח מרן בנודע ביהודה הנ"ל

אך בנוב"י שם הוכיח זאת ג"כ מהמרדכי בעצמו והמרדכי פסק דבנשבע שלא למכור ועבר ומכר בטלה המכירה כנ"ל. אך לפי מה שכתבתי לישב סתירת הרמ"א ז"ל מתו"מ (סי' רח) ליו"ד (סי' רל). דבחו"מ מיירי שעשה הלוקח קנין גמור בהדבר ונקנה מצד הדין וא"א להוציא מרשות השני משום דזה עבר על איסור כנ"ל משא"כ ביו"ד מיירי באיסור מי שפרע והשני עדיין לא עשה בה שום קנין או כמו שכתבתי למעלה דכיון דהלוקח עשה בה קנין אף אם בטל המכירה לא גרע מדבר שלא בא לעולם דקנה הלוקח או משום מחילה כפירש"י ותוס' ז"ל בב"מ הנ"ל או כהגהת אשר"י הנ"ל דקנה מהפקר א"ש ג"כ דבאמת י"ל דשייך בדין מכירה אעל"מ והיינו דוקא כשלא עשה הלוקח קנין בגוף הדבר משיכה וכדומה ואינה ת"י ע"ז שפיר פסק המרדכי דאמרינן אעל"מ וע"ז לא נמצא בתורה איזה גילוי דלא נימא בזה אעל"מ. ומה שחייב בד' וה' היינו דוקא כגון שהלוקח עשה קנין בגוף הדבר והוא ברשות הלוקח בזה קונה הלוקח ע"פ התירוצים שכתבנו למעלה בעה"י ושפיר אהני מעשיו וחייב הגנב בד' וה' וגם הגונב מהלוקח חייב בכפל כדין גונב מבית הבעלים דקנה הלוקח כדין כנ"ל ומאשר דלפי דברינו הנ"ל יתחדש לכאורה בעה"י כמה דינים אשר לא מצאתי עדיין בספרים כאופן זה לכן יראתי להחליט הדבר ועדיין צ"ע בזה

והנה בטביחה אף דבאמת עשה איסור בהטביחה לשחוט הבהמה של אחרים וכמבואר בס' יראים דיש מחמת זה לאסור אם נמצא בהמתו שחוטה בלא פקודתו דריע חזקת השוחט. מ"מ לא שייך לומר מדחייב תורה בד' וה' בטובח ולא אמרינן דלא הוה שחיטה משום דאעל"מ וא"כ גלי קרא בזה, דבטביחה לא אמרינן אעל"מ כנ"ל. דזה אינו. וכאן ל"ש זה דאף אם נימא ל"מ השחיטה לא יתוקן האיסור דהרג לבהמתו של חבירו דזה אין להחזיר אבל היכא דיתוקן בזה האיסור י"ל שפיר גם בשחיטה אעל"מ כמו שכתבו האחרונים ז"ל. אך בהא דאו"ב שפיר י"ל דגלי קרא דהרי שם אמרינן דבדיעבד מותר ולא אמרינן אעל"מ וכתבנו במק"א דלא קשה דמדגלי רחמנא מחוסר זמן בקדשים מכלל דלהדיוט שרי וכמו דאיתא במס' חולין בגמרא דמש"ה לא אמרינן או"ב משום ל"ת כל תועבה משום גלי רחמנא מחוסר זמן בקדשים מכלל דלהדיוט שרי וכן בדין דאעל"מ ממילא ל"ש בזה ות"ל שמצאתי ג"כ בס' פמ"ג כן שם ביו"ד סי' ט"ז. וכיון דזכינו לזה דבשחיטה גלי רחמנא דלא אמרינן אעל"מ באו"ב. א"כ לפי"ז הכלל הנ"ל שלמדנו מתורת רבינו בעל נודע ביהודה הנ"ל בשום מקום לא אמרינן בשחיטה אעל"מ אם נעשה השחיטה בשום איסור בעולם. וזה לכאורה דלא כמו שכתבו האחרונים ז"ל דאמרינן ג"כ בזה אעל"מ. אך מה דהקשו התוס' בתמורה שם דנימא אעל"מ בשוחט פסח על חמץ שם שאני דפסח קדשים הוא ולא גלי בזה קרא דלא נימא אעל"מ בשחיטתם דמה דגלי קרא הוא מדגלי מחוסר זמן בקדשים מכלל דלהדיוט שרי א"כ כל הגילוי הוא רק על חולין ולא בקדשים א"כ בשוחט פסח על חמץ דהוא קדשים שפיר שייך אעל"מ. והנה אאמו"ר הגאון הצדיק שליט"א כתב לי במקום אחר לחלק בין קדשים לחולין דבאמת ל"ש לומר אעל"מ בשחיטה במה שנעשה כבר המעשה וא"א להחזיר המעשה והרי שחוטה לפניך. אך בקדשים דצריך כונה שייך לומר אעל"מ דלא מהני כונתו ואף דשחוטה לפניך מ"מ הוה כנפסלה מחמת כונה ודבריו היקרים נכונים מאד בטעמן ושפתים יישק. וכן מצאתי אח"כ באחרונים שכתבו ג"כ חילוק זה ולפי הנתבאר יש ראיה גדולה לחילוק זה דבחולין גלה הקרא דל"ש לומר אעל"מ ובקדשים דלא גלי שפיר שייך לומר אעל"מ והטעם הוא כנ"ל וא"כ לפי"ז בשום שחיטת חולין ל"ש הדין דאעל"מ. והנה ביו"ד (סי' א סעיף י"ב) דאיתא שם קהל שהתרימו [בימים הקדמונים] שלא ישחוט אדם זולתי הטבת של הקהל ועבר א' על החרם ושחט די"א דאסור לאכול משחיטתו והוא מתשובת הרא"ש (כלל ז' סי' א) ורבינו ירוחם ועוד פוסקים הובא בב"י שם. וכתב החות דעת די"ל דהטעם הוא דהוה כנשבע שלא לשחוט ואמרינן אעל"מ וכמו בנשבע שלא למכור לכמה פוסקים. ובס' ב"י השיג עליו מתשובת הרא"ש ז"ל (כלל ז' סי' ב) דבאפשר לבטל האיסור ל"ש אעל"מ עיי"ש והובא ביו"ד (סי' רכח) בט"ז ז"ל ובש"ך ז"ל (סי' רל)

והנה באמת לפי מה שכתבתי למעלה בסברת תשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל דחילק בין אפשר לבטל האיסור או לא. דיש חילוק בין היכא דנאסר גוף הדבר ביחוד דלא תליא בתיקון האיסור וא"כ אמרינן בזה אעל"מ אף באפשר לבטל ולתקן בלא"ה וכנ"ל. וא"כ כאן בקהל שהחרימו שלא ישחוט אחר זולתי טבח הקהל דנאסר גוף הדבר ביחוד לא תליא דין דאעל"מ בתיקון האיסור לפי הנ"ל א"כ בזה אפשר דגם הרא"ש ז"ל מודה לזה ושייך דין דאעל"מ ואף אם אפשר לבטל האיסור בלא"ה וכמו שהארכנו למעלה בסברת הרא"ש ז"ל בעה"י. אך באמת דין זה מיו"ד הנ"ל דהוא מתשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל ע"כ לא מטעם דאעל"מ. ובאמת לא הבינותי דברי החו"ד הנ"ל שרצה לפרש מטעם אעל"מ. דבהדיא מבואר שם בהרא"ש ז"ל דהאיסור מטעם אחר שכתב שם בכלל ז' ס"א ז"ל הזהב. ששאלת ציבור שהטילו חרם בימים הקדמונים) שלא ישחוט שום אדם זולתי הטבח של הקהל והלך אדם אחד ועבר כו' יראה שאסור לאכול משחיטתו שהרי קהל פסלו שחיטת הכל כו' ורשאין הציבור להתנות ולהסיע על קנוחן וכו' לאסור המותר כו'. ומה שאוסרין אסיר לכל בני העיר. וכש"כ זה שעבר על החרם ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט. ואעפ"י שאינו חשוד וכו' מ"מ מכוער הדבר. וראוי לקנסו שלא יאכלו משחיטחו עכ"ל הקדוש. הרי מוכת שם בפירוש דהאיסור הוא מטעם אחר ולא משום אעל"מ. ובאמת לפי הנ"ל הכל טעמא מאי ואמאי לא אסר משום אעל"מ. וי"ל דה"ט דבשחיטת חולין לא שייך כלל אעל"מ כנ"ל דגלי קרא בפירוש דל"ש בזה דין דאעל"מ וכמו שכתב אאמו"ר הגאון שליט"א בסברא נכונה כנתבאר למעלה מש"ה כתב טעם אחר ודוק בכ"ז ועדיין צריך לי תלמוד בזה מאשר הם דברים מחודשים נגד כמה דברי רבותינו האחרונים ז"ל זי"ע כמבואר למעלה

(יג) והנה לכאורה יש לראות מהא דאיתא בריש מס' זבחים (דף ב ע"א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת הפסח וכו'. ולכאורה קשה דהלא היה אסור לשחוט או לעשות שאר עבודות שלא לשמה ולהזיק להבעלים שיצטרך להביא קרבן אחר וכאן אף בשאר עבודות שלא לשמן מיירי דעבודתו בכהן דוקא והכהן עושה היזק לבעלים. ועוד דבזבחים (דף כט) איתא מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב הרי דאיכא איסור בזה. ומ"מ הרי מפורש במתניתין דאף שנזבחו שלא לשמן כשרים ובגמרא שם ילפינן זאת מקרא כדאיתא שם (דף ב ע"א) אבע"א קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וכו' נדבה וגו' האי נדבה נדר הוא. אלא אם וכו' יהיה נדר ואם לא נדבה יהי'. הרי גלי קרא דלא אמרינן אעל"מ בקדשים ג"כ בשחיטה. אך זה אינו קושיא כלל דשם ל"ש אעל"מ כיון דבאיסור שעושה לא יתוקן אף אם נימא אעל"מ כסברת המהרי"ט ז"ל הנ"ל אף דלפי"מ שהוכחתי דבר המפורש לאיסור ביחוד מצד עצמו לא תליא