שו"ת ברית עולם רמב

(ב) הנה בספר טורי אבן יצא לידון בדבר חדש דמה דאמרינן דהתוקע בשופר של עולה לא יצא הוא משום דאעל"מ ורבא לשיטתו. והוסיף עוד בדבר חדש די"ל דגם אביי מודה לזה דדוקא היכא דרחמנא אסריה בפירוש כמו לא יחליפנו דעכ"פ מיד שהמיר עבר על מימרא דרחמנא משו"ה אע"מ אבל היכא דלא אסרה רחמנא לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יהיה יוצא לא עשה איסור כלל ולא עבר כלל אמימרא דרחמנא בזה מודה אביי דאעל"מ יעוש"ה. והנה בס' דרוש וחידוש במערכה י"א במס' סוכה הקשה על ס' ט"א הנ"ל מהך דשחט בסכין של עכומ"ז דלהרא"ש בדיעבד מותר דלא מיקרי נגמר באיסור שכבר גדלה הבהמה דלא חסרה אלא שחיטה ע"ש ואם נימא כסברת הט"א הנ"ל קשה דמ"מ נימא דמעשה שחיטתו לא מהני ולא נתכשר לאכילה וממילא לא נהנה בשחיטתו דהא ההנאה וכו' ולא עבר כלל על איסור הנאה יעוש"ה בדו"ח. ולפע"ד יש לישב סברת הט"א לכאורה די"ל דל"ד להא דשוחט בסכין ש"ע דשם ל"ש אעל"מ דהנה השחיטה לא נאסר לשחוט בסכין ש"ע. אך מטעם ההנאה וההנאה באמת יוכל לתקן בלא"ה להוליך ההנאה לי"ה וכאשר באמת ס"ל כן הרשב"א ז"ל ורק להרמב"ם ז"ל אסור כל הבהמה כמבואר ביו"ד בזה יעוש"ה וגם להרא"ש דס"ל דמותרת הבהמה ס"ל להש"ך דרק אינה אסורה כולה אבל מ"מ צריך להוליך אותה ההנאה משכר סכין לים המלח וא"כ הרי בזה יתוקן האיסור ההנאה ול"ל לאסור כל הבהמה כדי לתקן האיסור ואף אם הא דמוליך לי"ה הוה כעין קנס מ"מ ל"ש אעל"מ כיון דבגוף השחיטה ליכא איסור אלא ההנאה מזה משליך לי"ה. ואף להסוברים דלהרא"ש כל הבהמה מותרת וא"צ אפילו הולכת הנאה לי"ה היינו דההנאה המועטת כבר בטלה בכל הבהמה וכמו שכתב דלא היה נגמר באיסור וכו' יעוש"ה וא"כ ל"ש לומר כלל דאמר רחמנא לא תעביד ואעל"מ דלא אמרה התורה כלל ל"ת דבעת השחיטה מותר לו לשחוט ואחר השחיטה כבר בטלה כל ההנאה בכל הבהמה ולא נמצא שעה אחת דיהיה שייך עליו גזירת התורה דלא תעביד כן היה נלפע"ד לכאורה לולא דמסתפינא

(ג) ועוד הקשה שם בדו"ח במערכה י"א דמתוס' בתמורה (דף ו ע"א) ד"ה והשתא בקושייתם דלימא איכא ביניהם בנשבע שלא לגרש ועבר וגירש נסתר סברת הט"א הנ"ל דלסברת הט"א הנ"ל לא מקשים מידי דממנ"פ אם כונת שבועתו היה שלא לשויא אותה מגורשת א"כ כה"ג גם לאביי לא מהני א"ע דהא אם אינה נעשית גרושה לא עבד שום איסור ואם כונת שבועתו היה שלא לעשות מעשה גירושין ליתן גט בידה א"כ גם לרבא מהני דאין שייך כל מה דאמר רחמנא ל"ת וכו' דהיינו דהתורה אמרה שלא יעבור שבועה הא השבועה כבר עבר בנתינתו לידה דבזה ל"ש לומר ל"מ ובגוף הגירושין וכו'. ואי לא מסתפינא הייתי אומר דגם זאת יש ליישב בס' ט"א הנ"ל דמאי דמקשה מרן הגאון רע"א ז"ל דגם לרבא ל"ש לומר אעל"מ משום דא"א לתקן מה שעבר בנתינה והוא כעין סברת מהרי"ט המובא לפנינו בעה"י. ועוד עדיפא ממהרי"ט דכאן אין שום התקשרות מעשה הנתינה לפעולת היתר הגט וא"כ ל"ש כלל לומר דל"מ היתר הגט כיון דנתינה הוא איסור אחרת וזאת א"א לתקן כעין סברת מהרי"ט ז"ל בסי' ס"ט כידוע. והנה לפע"ד דגם כללו של המהרי"ט ז"ל ג"כ אינה בכל הענינים לאחר שנדייק היטב בלשונו הקדוש בתשובה יעוש"ה סי' ס"ט. ולפע"ד גם המהרי"ט ז"ל לא כתב זה הכלל רק היכא דלא נאמר איסור בגוף המעשה שעושה כמבואר בלשונו למעיין שם וזה שחילק המהרי"ט ז"ל הוא דלא אמרינן אעל"מ אלא היכא דהאיסור בגוף הדבר שהוא עושה כגון בתמורה דאמרינן כיון דהתורה אמרה לא יחליפנו בטל המעשה שלו מפני דברי תורה אבל כגון שהמעשה לית בה שום איסור כגון בעובדא דשם דנעשה הגמר לפני ערכאות של עו"ג המבואר שם בזה אמרינן כיון דבגוף הדבר לית בה איסור והאיסור אשר יולד מזה לא יתוקן ל"ש אעל"מ. ונסבור זאת דבאמת סברת המהרי"ט ז"ל צריך הסבר דהנה בגמרא אמרינן כל מה דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ דהיינו שהתורה אמרה ל"ת הדבר הרי דהתורה לא רצה בזה הדבר משו"ה לא מהני דבטלו מעשיו נגד רצון התורה כיון דרצון התורה דלא יהיה זאת המעשה וא"כ לפי השכל אין נ"מ אם יתוקן האיסור אם לא כיון דסו"ס הרי התורה אמרה בפירוש לא תעביד והרי אין רצון התורה שיהיה זה המעשה מה לי אם יתוקן אם לא וכמו בתמורה דגם שם הלא עוד לקי על דעבר על מימרא דרחמנא ולא תיקן מה דעבר מכבר מ"מ אמרינן לרבא ל"מ כיון דאין רצון התורה בזה המעשה. משא"כ היכא דלא נכתב בפירוש ל"ת כגון בשוחט בסכין ש"ע וכדומה דבגוף השחיטה לא נכתב שום איסור רק ההנאה מזה אסורה א"כ בשלמא אם יתוקן האיסור במה דנימא ל"מ שייך לומר דאין רצון התורה שיהני המעשה כיון שאם יהני המעשה יבא מזה איסור היינו איסור הנאה ובשוחט בשבת יבא מזה איסור חילול שבח וכדומה א"כ הלא התורה צוה לנו על איסור הנאה וחילול שבת וכדומה א"כ ע"כ רצונה שלא יקויים זאת המעשה כדי שלא יבא לידי איסור. משא"כ אם לא יתוקן האיסור אמאי לא יהנה המעשה כיון דהמעשה בעצמה לא אסרה לנו כלל ול"ש לומר דאין רצון התורה במעשה השחיטה דלא יועיל מחמת זה ואם מחמת האיסור שחילל שבת הלא כבר עבד מה שעבד ואם גם לא יועיל מ"מ לא יתוקן לפי הנ"ל וא"כ מאי דמהני אינו עד רצון התורה. וכ"ו בדבר שלא נאסר בפירוש הדבר בעצמו רק בכולל כגון באיסור מלאכה בשבת וכדומה וכנ"ל שייך סברת מהרי"ט ז"ל אבל היכא דהדבר בעצמו נאסר ביחוד אף אם לא יתוקן במאי דנימא דל"מ מ"מ שייך לומר אעל"מ כיון דאין רצון התורה בזה המעשה וכנ"ל. וא"כ בנשבע שלא יעשה דבר א' כגון שלא למכור וכדומה א"כ נאסר עליו הדבר הזה מדין תורה ומה לי אם התורה כתבה בפירוש שלא למכור או שנשבע שלא למכור והתורה גזרה שיקיים שבועתו והוא אסר על עצמו המכירה ביחוד א"כ רצון התורה הוא שלא יהיה המעשה הזה כמו בתמורה ול"מ כנ"ל. וכן מצאתי בקרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל שהביא מס' המאור שכתב לחלק בין היכא דהאיסור בדבר עצמו או מצד אחר וכתב שם דבנשבע שלא למכור הוה האיסור מצד עצמו כנ"ל ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה וזה שסיים המהרי"ט ז"ל ומקום היה כאן בנידון דידן לומר שאם מה שעשו וכו' היפך ההסכם הראשין שהסכימו שלא יתפשר וכו' והוי ליה מידי דאמר רחמנא לא תעביד באותו המעשה עצמו וזה לפי אותה הגהה מהמרדכי שהבאתי וכו' יעוש"ה ודוק בסברא זו כי סברא נכונה היא לפע"ד בכונת המהרי"ט ז"ל. והרי דבהך דהגהת מרדכי בנשבע שלא למכור מסכים לזה המהרי"ט ז"ל ושם לא יתקן האיסור אף אם נימא דל"מ כיון דשבועתו הוה שלא למכור היינו שלא יעשה מעשה המכירה כמשמעות האחרונים ז"ל וע"כ דבזה לא איירי המהרי"ט ז"ל כיון דנשבע שלא למכור הוה כמו שנכתב בפירוש בתורה שלא למכור ומפורש האיסור במעשה עצמה כנ"ל ואף אם לא יתוקן האיסור אמרינן אעל"מ כנ"ל ודוק בזה כי בזה יתיישב כמה דברים כאשר יתבאר לפנינו בעה"י

ותדע דהלא בש"ס פריך מאלמנה לכהן גדול דנימא אעל"מ ושם לא יתוקן האיסור אף דנימא אעל"מ ולוקה על לאו דלא יקח וע"כ משום דשם כתיב בפירוש בתורה לא יקח והוה המעשה בעצמה נגד מאי דאזהר רחמנא וא"כ בזה אף דלא יתוקן האיסור שפיר שייך לומר אעל"מ גם להמהרי"ט ז"ל כנ"ל. אך זה אנו צריכים לבאר עוד דהנה המהרי"ט ז"ל בקושייתו הקשה ג"כ מקדשה א' מחייבי לאוין בביאה נימא דאעל"מ וגם ע"ז תירץ תירוצו בסברתו דכיון דלא יתוקן האיסור ל"ש אעל"מ ושם לא יתוקן האיסור כמבואר שם. ולפי הנ"ל דבדבר האסור מצד עצמו כנ"ל אף אם לא יתוקן האיסור שייך לומר אעל"מ אף להמהרי"ט ז"ל א"כ ג"כ שם בקדשה א' מחייבי לאוין האיסור מצד עצמו וא"כ אכתי לא יתורץ בסברתו דלא יתוקן האיסור דלהנ"ל מ"מ שייך לומר בזה אעל"מ כנ"ל

אך נראה לפע"ד עוד דהנה בכל חייבי לאוין לא לקי בקידש לחוד אלא בבעל ג"כ וי"ל דליכא עבירה בקידש לחוד