שו"ת ברית עולם רמא

כללא דכ"מ ששנה ר"ג במשנתנו הלכה כמותו. ורבא בעצמו הוא בעל המימרא דכאן דהוה פסידא דלא הדר. אך לכאורה יש לישב בזה עפ"מ דכתב בס' מלוא הרועים לישב על קושיית הלח"מ על הה"מ ז"ל שפירש בהל' חובל ומזיק דהלכה כרשב"ג במשנתנו והלא הרמב"ם ז"ל לא ס"ל להאי כללא וכתב בס' מלוא הרועים הנ"ל די"ל דהנה זאת ידוע דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו ס"ל לר"י דהלכה כמותו בב"ב שם (דף קעד) וא"כ הלא יש אמורא דהוא ר"י דפסק כותי' בזה וא"כ יש לראות אם יש מי שחולק עליו בזה ועל שראוי לסמוך עייש"ה בס' הנ"ל בחלק שני אות ש'. וא"כ גם כאן י"ל דהלא ברייתא ס"ל לרשב"ג דחייב לשלם דמי בושת אורחין ור"י הלא פסק כן ואם יפלוג רבא ע"ז היה לו לפרש מחלקותו ולא נמצא זאת ומסתמא דמודה לר"י ועיין בפ"ת דעירובין משנה ז' בתוס' יו"ט. אך בראב"ד ז"ל מבואר הביאו הב"י בחו"מ (סי' שו) וז"ל דמי בושתו ובושת אורחיו לא ישלם לו וא"נ דיצטרך לבישרא כו' יעוש"ה הרי בלא בושתו הוה פסידא דלא הדר מה דיצטרך ולא יהיה לו והנ"י לא הביא רק התירוץ הא' א"כ גם בס"ת י"ל כך דיעשה טעות דא"א להגיהו וזה הוה פסידא דלא יהיה לו מה שיצטרך ויש לעיין בקושיית התוס' ועיין בשיטה מקובצת

ובהך דטבח דהוה פסידא דלא הדר אתפלא באמת דאמאי לא תירצו בטעמא דהוה פסידא דלא הדר דיכול להיות דיטריף הבהמה או העוף מחמת ספק כמו בההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב דטרפי' ופטרי' לשלומי דמי במס' ב"ק (דף צט ע"ב) וכמו דנפסק בחו"מ (סי' שו) דפטור בזה וא"כ הוה פסידא דלא הדר וצ"ע בזה: סימן עז לבאר בדין דאעל"מ בכ"מ בש"ס ורש"י ותוס' ז"ל ובפסקי הרמב"ם ז"ל

בעה"י השם עבים רכובו יריק ברכתו וטובו עלי ראש אהובי ידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב הג' מעוז ומגדל חריף ובקי זך הרעיון במיטב הגיון מחודד ומפולפל צמ"ס כו' כש"ת מוה"ר חיים מאיר הערציג נ"י מנישוויעז [כעת במינסק] הצלחתו ירום למעלה. יקרת מכתבו לשמחת לבבי הגיעני לנכון ומאד שמחתי משלומו הטוב

(א) ומה שהקשה ברמב"ם ז"ל פ"ט מהל' עבדים ה"ו דאיתא שם האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים ואם קנתה עבדים קונה אפילו גופן וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני ואם שיחררו משוחרר וכופין אותו לכתוב שטר שיחרור והביא ידידי להקשות כמה קושיות. א) מאי וכן הלא לכאורה אין שום התקשרות עם דבריו הקודמים וזה הוא קושיית מרן הכ"מ שם. ב) מאי כתב וכופין אותו לכתוב ש"ש. ש"ש למאי מבעיא הלא כבר שיחררו וע"כ צ"ל שרבינו מיירי בהפקירו ואסור לאדם להפקיר עבדו ואם הפקירו צריך ש"ש וכו' וא"כ צריך להבין אמאי כתב דוקא בהפקר. ג) הביא קושיית האחרונים ז"ל אמאי מהני שיחרורו נימא אי עבד לא מהני כרבא בתמורה ובשלמא להגמרא דמשמע דמהני שיחרור בעבד ל"ק כמו שכתב הגרע"א ז"ל בתשובה (סי' קל) דמיירי במקום מצוה אבל על הרמב"ם ז"ל קשה כיון דכתב דאסור לשחררו א"כ אמאי מהני בדיעבד והאריך ידידי לפלפל בזה

הנה קושיא א' קושיית מרן הכ"מ בודאי קושיא גדולה היא. קושיא ג' כבר הקשו האחרונים ז"ל כאשר כתב בעצמו הרבה דברו בזה אך לא רק על הרמב"ם הזה קשה דכתב כ"ת לישב דין זה באופן אחר. אך רק בלא"ה קשה דאנן קיי"ל המשחרר עבדו אף דעובר בעשה מ"מ מהני השחרור. וגם בהך דהקשה על ר"א ששיחרר עבדו יש להקשות קצת דשם נראה דל"ק להגמרא דנימא דל"מ. אך קושיא הב' שהקשה ידידי בעצמו למה כופין אותו לכתוב ש"ש שני ש"ש למאי מיבעיא כיון דכבר שיחררו וכוונת כ"ת בזה דשיחרר ל"מ אלא בג' דברים השנוים אצלו וכיון דכתב ואם שיחררו משוחרר למאי מיבעיא עוד ש"ש ומחמת זה כתב ידידי דמיירי בהפקירו וע"ז בנה פלפולו כאשר יתבאר. אהובי לא אדע מזה הכרת דמיירי בהפקירו אף דבשיחרור ל"מ אם א"ל בע"פ הלשון שיחרור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ה מה' עבדים ה"ג דל"מ אם לא כתב וגם באם אמר קודם מיתתו פלונית שפחתי משוחררת ולא ישתעבדו בה דמהני מ"מ מבואר בתוס' שם דהטעם הוא משום דמצוה לקיים דבריו ולא דמהני השיחרור ואף דמהרשב"א ז"ל משמע דהא דמהני הוא משום שיחרור (ויעוין בזה בהגהת מהר"ם שי"ף] אך מרמב"ם ז"ל פ"ד ה"ד משמע משום מצוה ולא משום שיחרור. מ"מ יש למצוא אופן דמהני השיחרור דהנה איתא ברמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' עבדים הלכה י"ז עבד שהשיאו רבו ב"ח או שהניח לו רבו תפלין בראשו או וכו' יוצא לחירות וכופין אותו לכתוב לו ג"ש וכן אם נדר נדר שכופין עליו את העבדים וכו' ואמר לו רבו מופר לך יוצא לחירות וכו' מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שיעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו ג"ש אע"פ שעדיין לא כתב אבל אם וכו' יעוש"ה. והנה בדין זה הוא ע"כ דמה דמהני השיחרור באמירתו היא ולא דאמרינן דמסתמא כבר שיחררו אלא דבדבריו זה הוא משחררו כמבואר שם בפירוש ברמב"ם ז"ל בלשונו הק' יעוש"ה והרי דמהני השיחרור אף אם לא כתב לו ש"ש וכופין אותו עוד לכתוב ש"ש כמבואר שם א"כ י"ל ג"כ כאן ברמב"ם ז"ל בפ"ט ה"ו הנ"ל ג"כ הכי דפירושו הוא כפשוטו וכמשמעו דשיחררו ולא כתב לו ש"ש והיינו כהנ"ל דאמר בלשון דמשמע דמוחל כל שיעבודו כנ"ל ולמדנו רבינו הרמב"ם ז"ל דמהני השיחרור ועוד כופין אותו לכתוב ש"ש ולא דכונתו דהפקיר העבד מה דלא משמע כלל בלשונו הק' דכתב אם שיחררו וד"ל. והנה אף דבאמת ע"כ אמאי בשיחרר העבד בע"פ שאמר הרי את ב"ת ל"מ כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ה מהל' עבדים כנ"ל ואמאי בזה פסק דמהני וע"כ ה"ט דכאן אמרינן דמפקיר שיעבודו וכן מבואר בטור יו"ד (סי' רסז) על הך דין דנדר והפר לו רבו הנ"ל דהטעם הוא דבזה שמפר לו מגלה דעת דמחל והפקיר שיעבודו וכן ג"כ כאן בדין זה. מ"מ לא כאשר כתב ידידי דהפקירו להעבד ויכול אתר לזכות בו אלא דמחל והפקיר שיעבודו שיש לו עליו וממילא דכונתו לשחררו ומשוחרר ממילא ויעוין בזה בטור שם ובב"י אבל אחר לא יוכל לזכות בו דלהעבד מוחל וכונתו דיהי' ב"ח דאל"כ איך יניח תפלין כמבואר שם וע"ז שייך הלשון דאם שיחררו הכתוב ברמב"ם וכופין אותו לכתוב ג"ש כנ"ל וקמ"ל הרמב"ם ז"ל בזה דאף דעבד נגד מאי דאזהר רחמנא מ"מ מהני השיחרור ועוד כופין אותו לכתוב ש"ש ולגמור שיחרורו ולא אמרינן כיון דאף מקצת השיחרור אינו כדין לכה"פ לא נכוף אותו לגמור שיחרורו קמ"ל דאינו כן. וכן איתא בהדיא בתוס' גיטין (ל"ת ע"א) ד"ה כל המשחרר דאם אמר לשון שיחרור כופין את היורשין לכתוב ש"ש. וכן בירושלמי אמרינן להדיא דאם אמר שיחררו משחררין אותו וכו' ומשום נתינת גט לחודא ליכא איסור עשה וכו' יעוש"ה. הרי דבזה איכא צד רבותא דבנתינת גט ליכא איסור וזה קמ"ל הרמב"ם ז"ל ובזה ל"ש אעל"מ כאשר יתבאר לפנינו בעה"י. אח"כ ראיתי כי כ"ת מפלפל הרבה ועל יסודו בנה הרבה. וטרם שנבוא לדייק בפלפולו של ידיד נפשי שיחיה נבאר קצת מה שיש לדבר בסוגיא דאעל"מ ויתבאר מזה כ"ד בעה"י. והנה באמת היה קשה לי לכתוב בסוגיא זו דאעל"מ יען שכבר מלא מזה בכל ספרי רבותינו הראשונים ואחרונים זלל"ה זי"ע וכמה כללים נמצאים בזה וקצתם ראינו ויש פנים לכאן ולכאן בטח לא נעלם ג"כ מעיני ידידי שיחי'. ומה נוכל לחדש בזה את אשר כבר לא קדמונו רבותינו זלל"ה. עכ"ז אכתוב לו קצת באיזה דברים הנוגעים לעניננו ואך מעט מזער אביא בזה וה' ברחמיו יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות לאמיתה של תורה: