שו"ת ברית עולם רמ

דכש"כ בממון ולפי"ז גם הפירות צריכין לשלם ועיין בתוס' ב"ק (דף ד ע"ב) ד"ה עדים זוממין דגם להריב"א והר"י ז"ל לא בעי בממון דוקא כאשר זמם אך טעמייהו ז"ל משום דממון אפשר בחזרה או משום דבזה מהני הק"ו כמבואר שם עייש"ה

(ח) אך באמת תמוהין לי מאד שיטת הרשב"ם והריטב"א ז"ל הנ"ל דס"ל דרק דמי הקרקע מחויבין לשלם ומיירי ע"כ בשלא היה המחזיק בקרקע כמבואר שם בנ"י בשם הריטב"א בהדיא אבל הפירות דל"ש סברא זו משמע בהדיא דפטורין כנ"ל. והרי בירושלמי פ' חזקת הבתים שם הל' י' מבואר בהדיא דגם דמי פירות מחויבין לשלם דאיתא שם בגמרא ירושלמי על הך מתניתין הנ"ל א"ל מה אתה עושה בתוך שלי שיש לי בה שני חזקה והלך והביא עדים שיש לו בה שני חזקה והלך זה והוזמו עדיו ה"ז נותן לו השדה ואוכל פירות של ג' שנים והיינו דצריך להחזיר לו גם דמי הפירות שאכל בשנים האלו כמבואר שם בפ"מ והרי בהדיא דגם הפירות דהוה כאשר עשה מ"מ חייבין ודברי הרשב"ם והריטב"א ז"ל לכאורה צריך עיון גדול. והוה מזה סייעתא לתירוץ ראשון המובא בנ"י בשם א' מרבני צרפת ז"ל דבממון לא בעי דוקא כאשר זמם ומשום דאפשר בחזרה וכשיטת התוס' ב"ק הנ"ל, ולפי"ז אפשר לומר לכאורה מזה הוכתה לדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגם במלקות אף אם כבר נלקה חייבין העדים הניזומין ואף אם נאמר בדברי הרמב"ם ז"ל דהילפותא הוא מכאשר זמם ולא מלאחיו שכתבנו למעלה וכמשמעות פשטות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"כ מעדות הל' ב' הנ"ל מ"מ מזה י"ל מקור לדינו ז"ל דהנה כבר כתב שם מרן הכס"מ ז"ל סברות לחלק בין מיתה למלקות דמשום הכי בהרגו אין נהרגין או משום דגדול עונשם ואינו ראוי לכפר להם במיתת ב"ד או משום דאלהים נצב בעדת גו' ואילו לא היה הנידון חייב לא היה מניח הקב"ה לזה עיי"ש וכבר תמהו האחרונים ז"ל בזה דקשה לומר דהרמב"ם ז"ל חידש דין זה מסברא בעלמא שלא נמצא לזה שום מקור בגמרא ודלמא נמצא עוד טעם על דין תורה מה דליכא לחלק בין מיתה למלקות ולכאורה י"ל קצת עפי"מ שכתב בס' חתם סופר חלק חו"מ (סי' לב) די"ל דאף דאין עונשין מה"ד מ"מ היכא דהקל נכלל בהחמור ל"ל לדין ק"ו דיש בכלל מאתים מנה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ט"מ הל' ב' אלא דאנו צריכין לסברת הרמב"ן ז"ל דאלהים נצב בעדת אל כו'. אף דמסברא לא נוכל לבטל הק"ו כו' מ"מ מלתא דפשיטא לא הוי וצריכין לק"ו ואין עונשין מה"ד עייש"ה א"כ במלקות י"ל היכא דנלקה הנידון נכלל בלא נלקה ושם י"ל דל"ש סברת הרמב"ן ז"ל וצ"ע בזה אך להנ"ל א"ש בפשיטות דהרמב"ם ז"ל למד דינו ממתניתין דב"ב הנ"ל דמבואר בהדיא בירושלמי דגם דמי פירות חייבין ובזה הוה כאשר עשה וע"כ דבממון לא בעי דוקא כאשר זמם ואף דממון אפשר בחזרה מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הך חילוקא דמה נ"מ מה דאפשר בחזרה סו"ס גזה"כ הוא כאשר זמם ולא כאשר עשה וכיון דכבר עשה פטורין וכמו דבאמת הרשב"ם והריטב"א ז"ל לא ס"ל הך סברא. ועוד י"ל לכאורה יותר דאטו לא משכחת לה שאכל הפירות ג' שנים ואין לו מה לשלם וגם מת המחזיק אח"כ דלא יהיה אפשר בחזרה אך זה י"ל דמה דמת המחזיק לא עשו זאת העדים וסברא זו מצאתי באחרונים אך מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הך חילוקא וע"כ צ"ל לחלק בין דין מיתה למלקות וממון כמוש"כ הכס"מ ז"ל ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דבמלקות אף שנלקה חייבין. וכן יש להוכיח לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דמס' ב"ק (דף עג ע"ב) העידו העדים שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו והוזמו משלמין דמי עבד לרבו ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"א מעדות הל' ד'. דשם כיון דנגמר דינו של העבד הרי העבד תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה וכבר תמה מזה המשל"מ שם על שיטת הריטב"א ז"ל המובא בנ"י הנ"ל ולהנ"ל דלהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הך חילוקא דאפשר בחזרה גם מזה סיוע לדבריו ז"ל. ועיין במה שכ' רבינו ירוחם ז"ל במישרים נתיב ב' חלק א' דהעדים משלמין השדה וגם דמי הפירות וגם בסוף חלק ז' שם הכריע ג"כ כהרמב"ם ז"ל דגם במלקות לא בעי דוקא כאשר זמם וגם בנלקה חייבין עייש"ה ודוק. וכן יש להוכיח מרפ"ק דמכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' ובתירוץ קמא בתוס' שם בעי גם בזה כאשר זמם אלא דבמה דלוקין את העדים נתקיים בזה כאשר זמם עיי"ש והרי שם תיכף כשגומרים דינו שהוא ב"ג וב"ח וחלל הוא הוה כאשר עשה. שוב מצאתי בעה"י ראיה זו בתומים (סי' לח) עייש"ה ולכאורה י"ל דבזה ל"ש ג"כ הך סברא דאפשר בחזרה דסו"ס נעשה כבר איזה שעה פסול לכהונה וכבר הוה כאשר עשה וצ"ע בזה. ואסיים בברכה יתברך כבודו ברוב ברכה והצלחה יעלה מעלה בתורה וגדולה כחפצו וחפץ ש"ב ואוהבו: אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה וועלללער: סימן עו בדין פסידא דלא

הדר

(א) איתא במס' ב"ב (דף כא ע"ב) ד"ה ואמר רבא מיקרי ינוקא שתלא טבחא ואומנא וסופר מתא כולן כמותרין ועומדין נינהו כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא. ובתוס' ד"ה סופר מתא לא כמו שפירש הקונטרס כותב סופר תורה בטעות. דאין זה פסידא דלא הדר דיכולין להגיהו ולכאורה לא זכיתי להבין הקושיא דהרי יש למצוא בכמה אופנים דאין להגיהם כגון דכתב בטעות בשמות הקדושים וכהנה עוד יש למצוא אופנים דפוסל וא"א להגיהם ועיין בשיטה מקובצת שמפרש כגון שהרבה בטעותים עיי"ש. ואין לומר דזה לא הוה פסידא דלא הדר דהסופר יצטרך לשלם כקושיית התוס' ד"ה שתלא דזה לא הוה במשמעות לשון התוס' רק לקמן מקשה זאת בשתלא ולא כאן. אך מ"מ אפשר לדחוק זאת בכונתם ז"ל דקושייתם הוא ממנ"פ אם הוא פסול דאפשר לתקן הרי יכול להגיהו ואם הוא פסול דא"א להגיהו הרי יצטרך לשלם כנ"ל. אך מ"מ צ"ע די"ל דזה הוה פסידא דלא הדר כגון שצריך לס"ת כמו שפירש הנימוקי יוסף בטבחא דמשום הכי מסלקין אותו דאף דיצטרך לשלם לו הטבח מ"מ בושתו ובושת אורחיו מי מסלק ליה דמזה פטור והבושת הוה פסידא דלא הדר וכן פי' הראב"ד ז"ל הביאו הב"י בחו"מ שם. וכן אפשר לפרש כאן כגון שנצרך לו ס"ת וקיבץ מנין להתפלל וכשימצא דהוא פסול יהיה לו בושת כנ"ל. ולכאורה אפשר לומר דהנה הנ"י מדייק דמחמת דיהיה פטור מבושת אורחיו לפיכך הוה פסידא דלא הדר אבל אם היה חייב לשלם לו ג"כ זאת כרשב"ג דמס' ב"ב (דף צג ע"ב) לא היה מיקרי פסידא דלא הדר אף שנצרך לבשר ואין לו כן משמע מדיוק לשון הנ"י. וא"כ י"ל לכאורה דהתוס' לשיטתו מקשים שפיר על רש"י ז"ל דהנה במס' ב"ב (דף צג ע"ב) איתא אלא הא רשב"ג דתניא המוליך חטין כו' בהמה לטבח כו' חייב כו' רשב"ג אומר נותן לו דמי בושתו ובושת אורחיו וכן הי' כו' ופירשב"ם ז"ל דמי בושתו כו' ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבושת דגרמא כו' והא ל"ל דמדהשתא כו' דביציאה כו' והוה הלכה כרשב"ג במשנתנו הא לא אמרינן דרבי שסתם כו' יעוש"ה. הרי דפסק הרשב"ם ז"ל דמה דאמרינן הלכה כרשב"ג במשנתנו הוא דוקא במשנה ולא בברייתא והנה בתוס' במס' ב"מ (דף סט ע"א) ד"ה אלא שיטה כתבו דגם בברייתא הלכה כרשב"ג ועיין בש"ך חו"מ (סי' קע"א). וא"כ בברייתא דב"ב הנ"ל דס"ל לרשב"ג דמשלם לו דמי בושתו ובושת אורחיו א"כ הלכה כן כרשב"ג בזה לפי' התוס' ז"ל הנ"ל. לכן מקשים שפיר על רש"י ז"ל כהנ"ל לפי שיטתם דאם אין יכולין להני יהו יצטרך לשלם לו כקושיית הראב"ד ז"ל והנ"י ז"ל. וליכא לתרץ כתירוצם דלשיטת התוס' יצטרך לשלם לו ג"כ בושתו ובושת אורחיו. ורש"י ז"ל לשיטתו דהלכה כרשב"ג רק במשנה דוקא כפי' הרשב"ם ז"ל וי"ל דס"ל לרש"י ז"ל ג"כ כן אך יקשה לפי הנ"ל ג"כ לפי' התוס' על טבת כקושיית הראב"ד ז"ל והנ"י ז"ל הנ"ל דליכא לתרץ כתירוץ הנ"י הנ"ל לפי' התוס' כנ"ל. וגם בזה יש לישב ויובא לפנינו אי"ה. אך לכאורה יש לדקדק ע"ז מהא דאיתא במס' ב"ב (דף קלג:) וברשב"ם ז"ל שם דרבא ל"ל הא