שו"ת ברית עולם רלו

דאיתא במסכת ב"מ (דף צא) ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבים לפרה כו' והא אינו לוקה ומת ואינו לוקה ומשלם כו' ר"פ אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומילקי לא לקי עד שעת חסימה עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ז משכירות הלכה ב' כל המונע הבהמה מלאכול כו' שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם לבעלים כו' שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה כו'. והרי דאף דהעדים מעידים על החסימה הם מחייבין אותו ממון ומלקות משום דהחיוב התחיל מקודם. והרי אין אתה יכול לקיים בהם כאשר זמם דאצלם קלבדר"מ גבי ממון ולמ"ד דבממון בעינן כאשר זמם יקשה ועיין בחו"מ (סי' לג) ובש"ך שם ואף אם נדחוק גם בזה דהוה כמעידים על ב' זמנים משום דהחיוב ממון התחיל מקודם מ"מ אינם בזוממי זוממין כנ"ל. ובזה א"א לתרץ כמו שכתב כ"ת משום דמשכחת לה לקיים כאשר זמם כגון שכבר לקו אותו ואז לא ילקו הזוממין דהרי בהדיא כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ' מהל' עדות הל' ב' דאף דבמיתה אם כבר הרגו אין הזוממים נהרגין אבל במלקות וממון אף דכבר נלקה הנדון או הוציאו ממון ממנו מ"מ אם הוזמו העדים הרי אלו לוקין ומשלמין ממון וא"כ ל"ש סברת כ"ת בזה

אך יותר יש ליישב כל הנ"ל בהך דהמנסך ובהך דסנהדרין (דף ק ע"ב) הא דהביא עדים שזינתה ופלוני בא על בתו של פלוני הנ"ל דמשכחת לה שיהיו ראויין להזמה גם על הממון באם שיבאו עוד עדים ויעידו על הנדון שכבר נתחייב מיתה בב"ד בדבר אחר וכבר נגמר דינו וא"כ לא יתחייבו העדים קטלא כמבואר בפ"ק דמכות (דף ה ע"א) ושפיר הוי על הממון עדים שאי"ל. אך מהא דחייב בחסימה ממון ומלקות כנ"ל עדיין קשה דל"ש ליישב כנ"ל

(ג) אך בעיקר הדבר שכתב כבודו דכיון דפטור מממון משום קלבדר"מ מקרי עדות שאאי"ל ושכ"כ בס' יה"ת הנ"ל ולפע"ד יש לפקפק בזה די"ל כיון דסו"ס חייב לצאת יד"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה כדקיי"ל במס' בבא מציעא (דף צא) שפיר מקרי עדות שאתה יכול להזימן דסו"ס יתחייב ממון אלא דהב"ד לא מפקי מיניה. ואף לשיטת המהרש"ל ז"ל דכתב במס' ב"ק דהא דמהני תפיסה דוקא בלא התראה אבל היכא דקטלינן ליה ממש לא מהני גם תפיסה. ועיין בש"ך חו"מ (סי' כח) ובתומים ובקצוה"ח שם. וא"כ גם כאן דעבדין בהעדים הניזומין החומרא ממש ל"ש זאת מ"מ לכאורה י"ל לפע"ד דגם להמהרש"ל ז"ל היינו היכא דכבר נהרג בב"ד נפטר לגמרי אך מ"מ קודם הריגתו שפיר גומרין דינן הן לקטלא והן לתשלום ממון לצאת ידי שמים ומהני תפיסה אלא דאח"כ אם נהרג נפטר מזה. אבל קודם שיהרגו הניזומין שפיר יועיל תפיסה מהם ולכאורה יש להביא ראיה לסברא זו מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהל' עדות הל' ד'. העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו הוזמו משלמין לאדון דמי עין ודמי עבד. והשיגו הראב"ד ז"ל דהא בפ"ד מהל' חובל כתב הרמב"ם ז"ל דכל זמן דלא נתן גט שיחרור לעבד אין משלם לעבד. דהוא איבעיא דלא איפשטה בגיטין (דף מב) ותירץ הכ"מ ז"ל הואיל ואי תפס העבד חייב לשלם. אף הזוממים חייבים לשלם להרב דהרי היה מקום שהיה יכול להגיע לנזק אם היה העבד תופס וקרוב הדבר שיתפוס עיי"ש. והנה בלח"מ ז"ל כתב שם ע"ז שהוא דוחק וכן תמה בתומים (סי' לח) דהא אין עדים זוממין חייבין עד שיגמור הדין וכי יגמרו הב"ד הדין שאם תפס העבד שיזכה הלא סתמא פוסקין דיצא זכאי וא"כ מה נגמר הדין שייך בזה עיי"ש. והנה תמיה זו לא שייך אלא שם דבאמת לא יפסקו ב"ד דחייב כיון דהוה ספיקא דדינא אם חייב או פטור מכל אף מלצאת יד"ש וגם אם ישאל העבד אם לתפוס אסור לו לתפוס דלמא פטור האדון והוה גזל בידו משא"כ בהך דקלבדר"מ דבאמת מחויב בשניהם הן לקטלא הן לתשלום לצאת יד"ש אלא דאין ב"ד יכולין להפקיע ממנו בע"כ ומ"מ דינא הוא דמחויב לצאת יד"ש ולשלם וכן יאמרו הב"ד וקרוב הדבר שיתפוס ושפיר עביד בזה בודאי דלכ"ע שייך בזה כאשר זמם וכמו בהך דעבד דכיון דאם יתפוס העבד מועיל כתב מרן הכ"מ ז"ל שם דהוה כאלו העדים מחייבין אותו ובהוזמו חייבין והרי נקרא זאת כאשר זמם לעשות לאחיו דהעדים זממו לעשות כן. כאן כש"כ הוא אם אנו מחייבים את העדים הניזומים מיתה וגם ממון אף דקלבדר"מ מ"מ לצאת יד"ש אנו מחייבים אותם ואם יתפוס הנדון מהעדים הניזומין שפיר עביד בודאי די"ל דבזה אנחנו מקיימים ועשיתם לו כאשר זמם וק"ו הוא מהפיל שן העבד הנ"ל וי"ל דכ"ע מודו בזה. וגם לסברת הלח"מ והתומים ז"ל הנ"ל א"ש. ואף לפי"מ שכתב המהרש"ל ז"ל ביש"ש פ' הגוזל דהיכא דקטלינן ליה ממש ועבדינן בו החומר נפטר על הממון ולא מהני תפיסה ג"כ אלא היכא דנפטר משום חיי"מ שוגגין דפטור ג"כ מדתנא דבי חזקיה אז מהני תפיסה ולא בעבדינן בו החומר והובא בש"ך חו"מ (סי' כח) כנ"ל מ"מ קודם שנהרגו לפע"ד ברור דמהני תפיסה ואין מוציאין מידו. ועוד י"ל דמשכחת לה דיועיל ע"ז תפיסה היכא דיבררו העדים הניזומין שהיו שוגגין ולא ידעו בחיובן אם יוזמו בודאי דיפטרו ממיתה אף דעדים זוממין א"צ התראה מ"מ צריכין לידע ולהיות מזידין דהרי כתבו התוס' במס' סנהדרין (דף ז ע"ב) ד"ה מניין דהתראה להבחין מצד הסברא ידעינן ולא בעי קרא וא"כ הא דהקשו שם בתוס' מ"א ע"א ד"ה ואי מנ"ל התראה בעה"נ היינו התראה גמורה דאי התראה להבחין בין שוגג למזיד זה גם בעדים זוממין בעי. ועיין בהגהות הגאון מוהר"צ חיות ז"ל שם (דף מא) ד"ה ואי ודוק בזה. וא"כ כיון דרק משכחת לה דיצטרכו הזוממין לשלם אם יוזמו היינו שיהיו שוגגין על המיתה ויתחייבו ממון לצאת יד"ש ויועיל תפיסה מהם ויקוים בהם ועשיתם לו כאשר זמם מש"ה הוה עדות שאי"ל גם בזוממי זוממין. אך בלא"ה כבר נתבאר דא"ש בפשיטות כגון שנסך לפני ב"ד או הודה בעצמו על הניסוך דנתחייב ממון מחמת הודאתו ול"צ להעדות לענין ממון. ואין לדחות דהרי הא דחייב במנסך קיי"ל כר"י בגיטין שם (דף נג ע"א) דהיזק שאי"נ לאו שמיה היזק אלא דקנסא הוא דקנסוהו רבנן שלא ילך ויטמא טהרותיו של חבירו ובריש מס' ב"ק (דף ה ע"א) קרי ליה קנסא דמש"ה לא חשיב ליה ר' אושעיא משום דבקנסא לא קמיירי עיי"ש וא"כ אם יודה מעצמו לפני ב"ד הרי יפטר דמודה בקנס פטור. דזה אינו. דלא מבעיא לשיטת הרמ"א בחו"מ (סי' שפח סעיף ת) גבי מוסר שם והש"ך ז"ל שם ס"ק נ"א דפסקו דבכל קנסות דרבנן ל"מ הודאתו לפטור וגם בהודה חייב א"כ גם בהך דהודה שנסך היין דהוה תקנתא דרבנן ג"כ חייב אלא אפילו לשיטת המהרש"ל ז"ל בפרק הגוזל המובא בש"ך ז"ל שם דגם בקנס דרבנן מהני הודאתו לפטור וכ"כ בהדיא בהגהת מרדכי רפ"ג דקדושין דבמנסך אלו הודה בעצמו הוא פטור משום דקנסא הוא עיי"ש מ"מ בהך סוגיא דהמנסך מ"מ א"ש די"ל דהודה בעצמו לפני עדים חוץ לב"ד או לפני ב' דיינים דבזה נתחייב הקנס אם יבאו אח"כ עדים ויעידו לפני ב"ד כמבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל פ"ג מגניבה הל' ח' וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ כו'. אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה לפני ג' בלבד ואתר כך באו עדים ה"ז משלם קנס. והובא בש"ך יו"ד (סי' רסז ס"ק נב) עיי"ש. וא"כ א"ש בפשיטות הך דהמנסך. וגם קו' ים התלמוד מהא דב"ק וגם הא שהקשינו מהך דסנהדרין (דף י הנ"ל) אף דשם קנס דאורייתא הוא מ"מ א"ש בהודה חוץ לב"ד כנ"ל. ולכאורה תמוה דברי הים התלמוד הנ"ל דלכאורה ל"ק כלל והס' אינו ת"י לעיין בו וא"כ מה שכתב כ"ת ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ודאי אינו ונסתר כל בנינו ובאמת דבריו ז"ל בפי המשניות תמוה מאד וכבר עמדו בזה אחרונים ז"ל

שוב אתר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בעזה"י בס' נחלי דבש ש עמד ג"כ על פירוש המשניות הנ"ל ותירץ כמו שכתב כ"ת משום דלגבי העדים באין מיתה ותשלומין כאחד א"א לקיים בהם כאשר זמם דקלבדר"מ מש"ה פירש הרמב"ם ז"ל דמיירי בשוגג וחזר וסתר שם די"ל דהוה שתי אמירות אלא דסיים שם דאינו בזוממי זוממין וכ"ז כדברינו הנ"ל. וביאר שם יותר דכיון דהוה קנס ובקנס לכ"ע בעינן עדות שאי"ל וא"כ נסתר מה