שו"ת ברית עולם רל

לפניך. ולפי שיטת התוס' בתולין דלא מיתוקם מנסך אלא בישראל מומר וא"כ האיך מצי למימר הרי שלך לפניך הרי תיכף כשהגביהו הרי מנסך לה במגעו ונתחייב מקודם ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך והו"ל כאילו מקלי קלי. אך לפי הנ"ל א"ש די"ל דגם שמואל ס"ל בזה כרב דבהגבהה קני להיות כשלו לגמרי ומש"ה ל"צ תו לאוקמי בישראל מומר אף דלשמואל ס"ל ג"כ במס' יבמות (דף פג) אין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ כאן ל"ש לצעורי כנ"ל. אך מ"מ ס"ל לשמואל דכיון דהגבהה צורך ניסוך הוא והוה בזה קלבדר"מ. וי"ל דס"ל לתוס' דא"א לנסך בלא הגבהה ולא ס"ל כרש"י ז"ל דיכול לנסך בשכשוך כמבואר בחולין שם ועיין במהר"ם שי"ף ז"ל

ועוד י"ל לכאורה דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש אך לא כמו שביארו בגמרא חולין לר"נ ור"ע ור"י דהיינו דאינו מכוון לאסור אלא דאינו יכול לאסור וא"כ ל"צ כלל לאוקמי במומר וגם לא בשותפות אלא דכיון דקנה יכול לנסך כנ"ל ומ"מ ס"ל לשמואל דקלבדר"מ משום דהגבהה צורך ניסוך הוא. וליותר לפ"מ שביאר המהר"ם שיף ז"ל דמש"ה לשמואל קלבדר"מ דהגבהה צורך ניסוך הוא משום דאם לא יזכה בה לא יוכל לנסך משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש עיי"ש וזה כנ"ל ועיי"ש בביאור מה שמקשה עליו ולפי הנ"ל ניחא. ואף דיש לומר דמש"ה לא ס"ל לשמואל כרב משום דלרב קנה וא"צ כלל להך דשותפות ומומר אלא דנעשה כשלו משא"כ שמואל לא ס"ל כן. וי"ל דלא רצה הגמרא לעשות פלוגתא בזה בין רב לשמואל. וע"כ ההכרח הוא לפרש כן דזה ודאי דלרב קנה וא"צ כלל להא דאוקמי בשותפות וא"כ י"ל דלשמואל דחיק לפרש בשותף ופליג על רב ועכצ"ל דלא רצה הגמרא לעשות בזה פלוגתא. ואף אם נפרש דלשמואל ס"ל דל"ק לגמרי וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא מ"ט לא אמר כרב משום דקלבדר"מ היינו דיפרש כרב מנסך ממש וע"כ ביש לו שותפות. מ"מ יהיה איך שיהיה לרב ל"צ לכל הנך תירוצים כנ"ל דלשיטתו קנה לגמרי. ולכאורה בזה היה אפשר להסביר בתוס' ד"ה קלבדר"מ שכתבו דגם שמואל ס"ל כר"י אלא דיכול לומר הרי שלך לפניך ולרב י"ל דנתחייב מעת הגבהה על כל מה שיעשה אח"כ וכבר דקדקו המפרשים ז"ל בטעמא דרב. אך לפי הנ"ל י"ל דהיינו דלרב לשיטתו שפיר חייב מהגבהה ול"ש לומר הרי שלך לפניך כיון דהחיוב כבר מוטל עליו וצריך להחזיר לו יין טוב משא"כ לשמואל דלא קנה לגמרי א"כ יכול לומר הרי שלך לפניך דלשמואל עיקר החיוב בא אח"כ משא"כ לרב כנ"ל

וראיתי בס' פני יהושע הנ"ל שתירץ ואפשר דהתוס' ז"ל ס"ל דשמואל לא ס"ל דאין אדם אוסר דבר שא"ש אלא כר"ה בפ"ב דתולין דאסרי ותו לא צריכין לאוקמי בישראל מומר עיי"ש. ולא זכיתי להבין כונתו ז"ל כלל דהרי שמואל ס"ל בהדיא במס' יבמות (דף פג) דהלכה כר"י דאין אדם אוסר דבר שא"ש ואף לפי מה דמסיק דלכ"ע יכול לאסור אלא דאמרינן דאין כונתו לאסור דלצעורי קמכוון ג"כ שס ביבמות שייך זה דתליא בכונה כמבואר שם בתוס' ביבמות עיי"ש. ולכאורה חשבתי דאולי יש לקיים כונת הפ"י ע"פ הנ"ל דס"ל לשמואל דאין אדם אוסר דשא"ש אלא דלא ס"ל כמו שמבואר בגמרא חולין הנ"ל דהוא משום דלצעורי קמכוון אלא דלא יוכל לאסור דשא"ש אף אם מכוון לאסור כס"ד דגמרא דקאמר שם כתנאי וכנ"ל ואין צורך לאוקמי בישראל מומר ושפיר שייך הרי שלך לפניך וכמו שכתבתי לעיל. אך לשונו ז"ל קשה להולמו כן שכתב בלשונו הזהב ואפשר דהתוס' ס"ל דשמואל לא ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כר"ה וכו' דאסרי עיי"ש וא"כ קשה הרי ס"ל בהדיא ביבמות כר"י דאין אדם אוסר דשא"ש ודברי מרן הפנ"י ז"ל צע"ג

אך עדיין צריך ביאור אמאי בשוגג פטור במנסך כיון שקנה והוה כשלו אך גם זה לא קשה דהרי אף אם יקנה היינו כשמתכון לקנות משא"כ בשוגג די"ל דהיינו דחשב שהוא שלו א"כ ל"ש לומר מדאגבהה קניא וא"כ לא נתחייב בשוגג ואף דא"כ יקשה לרב היכי יכול לאסור דבר שא"ש י"ל דלרב הוא כמסקנא דחולין דיכול לאסור שא"ש אלא דאמרינן לצעורי קמכוין וא"כ במזיד חייב דכבר קנה ול"ש לצעורי ומשו"ה חייב דקנה בהגבהה כנ"ל ובשוגג ג"כ ל"ש לצעורי ויכול לאסור ומשו"ה פטור דלא זכה כלל. אך בסוגיא דחולין הנ"ל אף אם נימא דקושיא הראשונה יוכל להיות ג"כ משוגג פטור ג"כ לרב כנ"ל מ"מ אח"כ דמסקי משום טעם דלצעורי ל"ש לרב דכיון דכבר קנה כנ"ל ואף אם נימא דלא רצה כלל לקנות אלא לצעורי לחבירו הצער הזה למה דהרי יודע שבודאי יתבע ממנו ויגבה היזקו כיון דלפי הדין המגביה לנסך קנה או די"ל דמיירי שבאו עדים שהגביהה לקנות היין כיון דהוכחנו לעיל דבגטין ע"כ לא מיירי בישראל מומר לרב כהנ"ל. אך יותר נראה דגם קושיא הראשונה שהקשה בגמרא תולין הנ"ל הוא ע"כ אינו לרב דכיון דקנה בהגבהה ל"צ לשותפות וא"ל דהקושיא הוא משוגג דבאמת י"ל דנקיט שוגג משום אינך בבא דמטמא ומדמע וכהנה נמצא הרבה בש"ס דכאן דבבא דמנסך איצטריך להך דינא דבמזיד חייב משו"ה כללינהו דכל הני בשוגג פטור ובמזיד בכולם חייב והיינו כנ"ל. אך יותר נראה לומר דע"כ מיירי כגון שהגביה לקנות וידענו בבירור שרוצה לקנות ולשון רש"י הכי דייקי עיי"ש ומשמעות בשוגג פטור ע"כ אינו המשמעות משום שלא יוכל לאסור וע"כ צ"ל כן דהרי הא דס"ל לרב דל"ש קלבדר"מ הוא משום דכי אגבהה קניא וא"כ בשוגג דלא קניא הרי צ"ל קלבדר"מ וצ"ל מחמת זה פטור ומשמעות הגמרא לא משמע דמחמת זה פטור הוא דדומיא דמטמא ומדמע קתני וא"כ צ"ל או דידעינן בודאי דרצה לקנות וכן ראיתי בס' פרי יצחק. או די"ל דפי' בשוגג הוא שלא ידע שנאסר בזה אבל ידע שהוא של חבירו כמבואר בפירש"י ז"ל בתולין בפי' אחד. אך רש"י ז"ל פי' עוד פירוש כגון שלא ידע שהוא של חבירו ומ"מ פי' שם דל"ש קלבדר"מ משום דכי אגבהה קניא וי"ל באופן הנ"ל שכתבתי. ומה דלרב באמת פטור בשוגג י"ל ג"כ לרב דהטעם משום היזק שאינו ניכר ואף דכבר קנאה יתבאר לפנינו בעהי"ת

והנה ביבמות (דף פג ע"ב) פליגי רב ושמואל דלר"ה אליבא דרב אין הלכה כר"י דס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש וס"ל לרב דיכול לאסור וא"כ אף אם לא יזכה בגוף היין יוכל לאסור אף לפי הס"ד דגמרא חולין דתליא בזה אם יש לו חלק וגם לפ"מ דמסיק בגמרא חולין דהטעם משום דלצעורי קמכוין ג"כ במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ביבמות הנ"ל תליא בכונה כמבואר שם בתוס' ד"ה אין אדם אוסר עייש"ה ומ"מ ס"ל לרב דיכול לאסור. אך זה דוקא לר"ה אליבא דרב אבל ר"א ס"ל אל אליבא דרב דהלכה כר"י דאא"א דשא"ש עייש"ה וא"כ ע"כ צ"ל דיש לו שותפות או דזוכה בהיין כהך דגטין. ומעתה הך סוגיא דחולין דמקשה להנך אמוראים דס"ל א"א אוסר דשא"ש מהך דמנסך ומוקי שם בדאית ליה שותפות ע"כ אינו אליבא דרב ממנ"פ דאי ס"ל לסתמא דגמרא כר"ה אליבא דרב דס"ל לרב דאדם אוסר דשא"ש ל"ק כלל מהך דהמנסך דס"ל לרב מנסך ממש דהרי איהו ס"ל אדם אוסר דשא"ש ומשו"ה יוכל לפרש מנסך ממש משא"כ הנך אמוראים דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש. ואף אם הלכה כר"א אליבא דרב דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש ג"כ מיתוקמא אליבא דרב דקנה בהגבהה. וא"כ ע"כ כיון דסתמא דתלמודא ס"ל דמקשה כן בגמרא חולין הנ"ל וע"כ אינו אליבא דרב. וא"כ ע"כ ס"ל לסתמא דגמרא דמנסך ממש והיינו כרב דאין לומר מערב דהיינו מדמע דילפינן קנסא מקנסא ומשו"ה מקשה ממנסך ומתרץ דא"ל שותפות וכו' וד"ל. ומזה הטעם י"ל ג"כ בהך דרב ס"ל דל"ש בזה קלבדר"מ משום דר"י ושמואל ס"ל דמ"מ שייך קלבדר"מ ע"פ האופנים הנ"ל והרי קיי"ל כשמואל (ל בדיני ואמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חו"מ הל"ו שם בהדיא דל"ש בזה קלבדר"מ ואף דלא פסק כרב דקנה לגמרי וכנ"ל והיינו משום דסמיך על סתמא דגמרא דחולין דמוקי ביש לו שותפות בגוה וכו' כנ"ל ואכתי קשה דהרי קים ליה בדר"מ וע"כ משום דר"י ול"ש קלבדר"מ כמבואר בפירש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל מעם זה וז"פ

(ו) ועוד נראה לכאורה דל"צ לכ"ז די"ל דע"כ הך סוגיא דחולין דמקשה להנך אמוראים דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש