שו"ת ברית עולם רכז

לרבא ל"ל למילף מהא דמכל חיה כו' הא מוכת מקרא דועתה השב וגו' כי נביא הוא המבואר בפ"ק דמכות הנ"ל ולפי דרשת רבא דהיה חייב בדיני אדם הרי מוכת מקרא דכי נביא הוא דחייב אף דלא ידע הדין משום דהיה לו ללמוד ולא למד. וגם לרבנן דר"י דס"ל דבכ"מ צריך התראה אף שנדע ברור דמזיד היה וא"כ א"ש הא דיליף מכל חיה היינו דב"נ א"צ התראה בשום דבר. מ"מ קשה לפי דרשת רבא הנ"ל הרי אצל אבימלך לא היה שום התראה בשום דבר ול"ל ילפותא דמכל חיה. אך באמת שם י"ל דל"ש שום התראה בלתי הידיעה שהיה לו לידע עיי"ש בזה אך מצאתי בעה"י במדרש רבה פ' נ"ב והובא בהגהת יפ"ע דאיתא שם ע"פ הנך מת על האשה אשר לקחת מכאן שאין התראה לב"נ וצ"ל דמדרשות חלוקות בזה. וכמו שכתבתי למעלה מצאתי בעה"י מבואר ברמב"ם ז"ל דבפ"ט מהל' מלכים הל' י"ד כתב דב"נ נהרג בלא התראה. ובפ"י שם הל' א' כתב דבשוגג פטור. וביאר שם ג"כ בלח"מ ז"ל דהיינו דאף דהתראה א"צ מ"מ צריך שנדע שעשה הדבר במזיד ובכונה שמוכיח מתוך מעשיו כן אבל אם מעשיו מוכיחין דהוה שוגג פטור עייש"ה

(ב) ולפי"ז נמצא דלר"י בר"י ע"כ ליכא נ"מ בין ב"נ לישראל לענין התראה אלא בהא דהיה לו ללמוד ולא למד. והא דבסנהדרין (דף נז) ליכא לפרושי אליבא דר"י בר"י אלא לרבא דס"ל דאומר מותר היה נהרג בב"נ והיינו דא"צ התראה להודיעו הדין וזה באמת מוכח מהא דהשב אשת האיש כי נביא הוא וגו' המבואר במס' מכות (דף ט:) הנ"ל. אך לרבנן דס"ל דצריך התראה אף במזיד ליכא למילף מזה דב"נ א"צ התראה גם לרב די"ל דאף דבחסרון ידיעה נהרג היינו דע"ז גלי קרא אבל בדבר דצריך שיהיה מזיד י"ל דצריך ג"כ התראה כמו ישראל מש"ה צריך ללמוד מהא דמיד כל חיה דא"צ התראה בשום מזיד. וכ"ז לרבא אבל לר"ח דאינו חייב בחסרון ידיעה ושם היה חייב בדיני שמים ולא בד"א א"כ ע"כ הא דיליף בסנהדרין שם דב"נ א"צ התראה ע"כ הוא אליבא דרבנן ולא אליבא דר"י בר"י דלדידי' לא משכחת לה דין זה וז"פ. ולפי"ז הא דיליף במדרש רבה הנ"ל מהא דהשב אשת האיש וגו' דב"נ א"צ התראה ע"כ הך דרשא אליבא דרבא הוא [ולפי"ז יהיה ג"כ סייעתא למה שפסק הרמב"ם ז"ל כרבא בפ"י מהל' מלכים הל' א' עיי"ש]. אך כל דברינו הנ"ל הוא ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מלכים הנ"ל דס"ל דב"נ שהרג ב"נ שגגה לא היה נהרג. אך בהא דמס' מכות (דף ט ע"א) שם איתא ורמינהו לפיכך גר ועכומ"ז שהרגו היו נהרגין כו' ל"ש דקטל בר מיני' כו' ופירש"י ז"ל שם לפיכך אשבע מצות שנצטוו ב"נ קאי וקיי"ל כו' לפיכך ג"ת או עו"ג שהרגו היו נהרגין ואפילו בשוגג שאין ב"נ צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין (דף נז) והרי דפירש דהא דאמרינן בסנהדרין דא"צ התראה היינו אפילו שוגג גמור היה נהרג וא"כ א"ש בפשיטות. ואולי דיש לחלק בין עו"ג בין ב"נ ועיין בזה ברמב"ם ז"ל פ"י מהל' מלכים הנ"ל במה דתמה הכס"מ ז"ל ובלח"מ תירץ ע"ז עייש"ה ועיין בריטב"א שם ודוק בזה. ומאפס הפנאי אקצר ואו"ש לו ולכל הנלוים אליו כחפצו וחפץ ש"ב וידידו הדו"ש והצלחתו: אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אלעזר שלמה וועללער: סימן עג אי ילפינן קנסא מקנסא ובפסקי הרמב"ם ז"ל בזה ובדין היזק שאינו ניכר: (א) הרמב"ם ז"ל בריש פ"ז מהל' חובל ומזיק כתב המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר כו' כיצד הרי שטימא אוכלין של חבירו כו' או עירב לו טיפת יין נסך כו' וכן כל כיוצא בזה שמין מה שהפסיד כו'. ודבר זה קנס הוא כו' עיי"ש, ומדכתב וכן כל כיוצא בזה ש"מ דס"ל דילפינן קנסא מקנסא וזה כרב בגיטין (דף נג ע"א) דלשמואל ס"ל שם דלא ילפינן קנסא מקנסא עיי"ש וא"כ דוקא הני ומנ"ל על כל כיוצא בזה. וכבר חתר הש"ך ז"ל בחו"מ (סי' שפ"ה) למצוא טעמים בזה מדוע פסק כרב ולא כשמואל דקיי"ל כשמואל בדיני. וכן בהל' י"ג שם כתב הרמב"ם ז"ל יותר בפירוש דגמרינן קנסא מקנסא דכתב שם וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אתר וכיסה הדם, כו' חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' וכן הורו שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה כו' הרי בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דילפינן קנסא מקנסא. וכן פסק דהעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת דחייב והיינו מטעם דילפינן קנסא מקנסא. וכתב הש"ך ז"ל בחו"מ (סי' שפה) שיש מקור לזה מהא דמס' חולין (דף מא) דמקשה שם להנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהך דהמטמא והמדמע והמנסך. וע"כ דקושיית הגמרא למ"ד שם מנסך ממש והיינו ע"כ כרב דס"ל דא"א לומר דמנסך היינו מערב. דא"כ היינו מדמע ותרתי ל"ל דילפינן קנסא מקנסא עיי"ש ומדסתמא דגמרא מקשה כן ש"מ דהלכה כן כרב דילפינן קנסא מקנסא עייש"ה. ותמהו האחרונים ז"ל דמה ראיה היא. דהרי בגמרא גיטין שם דמקשה מברייתא דהעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדי"ש וא"א היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב כו' ומקשה מזה דוקא למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומשמע דלמ"ד לאו שמיה היזק ניחא כמבואר שם. וע"כ צ"ל דס"ל לסתמא דגמרא דקנסא מקנסא לא ילפינן דאל"כ אמאי לא יהא חייב משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו'. וע"כ דס"ל לא ילפינן קנסא מקנסא. ומש"ה היה ניחא ליה למ"ד היזק שאי"נ שמיה היזק ועיי"ש בחידושי מהרש"א ז"ל ועיין היטב במשנה למלך רפ"ז מחו"מ וע"כ דאין ראיה מזה די"ל דהקושיא למ"ד זה. וכן בהך דחולין י"ל דקושיית הגמרא קאי אליבא דרב ולא דקיי"ל כן לדינא

לב) ולפע"ד נראה לישב לכאורה כדברי הש"ך ז"ל הנ"ל דראיה היא מהך דחולין הנ"ל וע"כ צ"ל דסוגיית הגמרא דחולין לא קאי אליבא דרב. ומ"מ ס"ל לגמרא דילפינן קנסא מקנסא ומסתמא דהכי הלכתא. ומקודם נבאר קצת בסוגיא דגיטין הנ"ל ויתישבו בזה כמה דברים בעה"י. דהנה במס' גיטין (דף נב ע"ב) איתא המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב מ"ד מערב מאי טעמא לא אמר מנסך אמר לך מנסך קלבדר"מ. ואידך כר"י דאר"י משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך. ולמ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב. א"ל מערב היינו מדמע ואידך קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן. ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני ל"ל צריכא כו' ובפירש"י ז"ל מנסך ממש שיכשך בידו כו' דאגבהה ע"מ לגוזלה. והנה במס' חולין מקשה מסוגיא זו למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומתרץ לה ביש לו שותפות. ואח"כ מסיק בגמרא דטעמא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא משום דלא מכוין לאוסרה אלא לצעורי ומסיק דמיירי בישראל מומר עיי"ש. וא"כ כאן דמקשה לשמואל מ"ט לא אמר כרב מנסך ממש לכאורה קשה דהרי שמואל ס"ל במס' יבמות (דף פג) במסכך גפנו על תבואתו של חבירו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיי"ש וע"כ היה צ"ל לכאורה דזה כונת הגמרא מ"ט לא אמר מנסך ובאופן דאית לי' שותפות או בישראל מומר כמבואר בחולין הנ"ל. אך לרב אף אם נאמר דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש כאשר יובא לפנינו בעה"י נראה לכאורה דלפי מה דמסיק בגמרא בטעמא דרב דכיון דאגבהה קנייה תו ל"צ לטעמא דבדאית ליה שותפות מיירי וגם לטעמא האחרינא דמיירי בישראל מומר כמבואר בחולין. ולכאורה ראיה לזה דהנה באמת קשה על הא דמקשה בגמרא שמואל מאי טעמא לא אמר מנסך די"ל משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ואף די"ל דמיירי בדאית ליה שותפות. מ"מ י"ל דבאמת דוחק גדול הוא לאוקמי מתניתין דוקא בשותפות דסתמא קתני מנסך והיינו יין של חבירו דומיא דמטמא ומדמע וגם לפי מה דמסיק בחולין דיכול אדם לאסור את שאינו שלו אלא דאמרינן לצעורי קמכוון וע"כ