שו"ת ברית עולם כב

לקולא אלא היכא דהוה חשש איסור אך היכא דליכא חשש איסור אלא ספק מצוה לבד איך הדין ופשיט לה מהא דאיתא במס' שבת (דף כ"ג ע"א) גבי דמאי דס"ל לאביי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וקשה דאמאי קרי ליה ספק דרבנן היינו דתיקנו רבנן משום ספק ולהרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ודמאי ספק הוא ומה"ת לחומרא ואמאי לא לברך ג"כ ומחמת זה החליט שם ראייתו דבמצות עשה לכ"ע ספק לקולא והפרשת מעשרות מצות עשה הוא יעו"ש. ולכאורה צ"ע דבריו דקרי ליה לדמאי מצות עשה והניחא לענין הפרשה דהוה מצוה ויתישב לענין מה דלא מברכינן ע"פ דרכו אך מה יענה למה דקיי"ל בכ"מ בש"ס דלכ"ע מקילינן בדמאי כיון דרבנן הוא כחו בנחתומין הנשנה במשנה בפ"ב דדמאי והובאה במס' יומא (דף ח' ע"ב) ובמס' סוטה (דף מ"ח) ובכ"מ דמקילינן לאכול דמאי דעל דבר זה לא גזרו רבנן ולשיטתו דזה יכנוס בגדר ספק כמו בכ"מ בספק דאורייתא יקשה להרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת האיך מקילינן לאכול דמאי דהלא באכילת טבל איכא ל"ת ולא תחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' כמבואר בפ' ואלו הן הנשרפין (דף פ"ג ע"א) דאמר שמואל משום ר"א מניין לאוכל טבל כ"ש שהוא במיתה שנאמר ולא תחללו את קדשי ב"י וגו' בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף תולין מתרומה וכו' יעו"ש והרי דאיכא ל"ת על טבל. ואף דדמאי תיקנו רק משום שראו שאינם נזהרים בשאר מעשרות אבל בתרומה גדולה בודאי היו נזהרים מ"מ גם בשאר מעשרות איכא ל"ת כדאיתא בפ' אלו הן הלוקין (דף ט"ז ע"ב) אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה כמאן כי האי תנא דתניא אר"י יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מ"ש ואפילו מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר וכו' ואמר רחמנא לא תוכל והרי דגם בשאר מעשרות אף דליכא בזה חיוב מיתה מ"מ עובר בל"ת ולקי נמי וא"כ בדמאי דהוה ספק האיך הקילו בכ"מ לאכלם והרי ספק איסור הוא ולהרשב"א ז"ל ספק איסורא לחומרא מה"ת ובזה לא תיקן כלל בס' ה"ש הנ"ל. ובאמת מצאתי בכו"פ בבית הספק שעמד מזה על שיטת הרשב"א ז"ל אמאי דמאי מדרבנן הוא הלא מספיקא להרשב"א ז"ל מה"ת לחומרא ולאביי דלא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הן קשה והוסיף עוד גם לרבא דס"ל רוב ע"ה מעשרין הן קשה דהניחא אם הע"ה מביא לנו התבואה ליקח דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל אם אנו באים ליקח מהם דהוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי וא"כ יקשה גם לרבא. וכתב שם דצ"ל דשאני דמאי דלא נקבע מעולם איסורא דאולי מעולם לא הגיע לחיוב מעשר דהכניס דרך גגים בחוץ וא"כ לא קשה כלל לשיטת הרשב"א ז"ל בדמאי דהוה ספק די"ל דלעולם לא בא כלל לידי חיוב ולפיכך ספיקא לקולא ודוק

הן אמת דאיתא במס' כתובות (דף כ"ד ע"א) דס"ל לאביי רוב ע"ה מעשרין הן וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה אביי וכו' דאמאי אמר במס' שבת (דף כ"ג ע"א) דספק דבריהם לא בעי ברוכי ולא אמר כרבא דרוב ע"ה מעשרין הן. לא משום דל"ל לאביי רוב ע"ה מעשרין הן דהא הכא א"ל וכן בשלהי המביא דייק כן ממתניתין דרוב ע"ה מעשרין הן. אלא דאית ליה לאביי דכל ספק דבריהם אע"ג דליכא רוב לא בעי ברכה וכו' יעוש"ה. וביאור דבריהם ז"ל דהיינו דגם אביי ס"ל כרבא אלא דמפרש דלא צריכין לטעם רוב אלא דבכל ספק הכי הוא ואילו בדמאי לא היה רוב אלא ספק דבריהם ג"כ א"ש דלא בעי ברוכי. וא"כ היה באפשר קצת לקיים דברי ה"ש דמכל דמאי לא קשה דבאמת רוב הוא דמעשרין אלא דכאן לענין ברכה דקמפרש אביי דגם בספק א"ש דספק דבריהם לא בעי ברוכי ויקשה האיך משכחת לה לענין ברכה ספק מדרבנן אע"כ דלענין ברכה דהוא הפרשה דלא הוה אלא מ"ע ספק לקולא הוא מה"ת. אך באמת גם זה אינו דאטו אביי קאמר דכאן משכחת לה ספק דרבנן דלא חידש רק דבכל מקום ספק דרבנן לא בעי ברוכי והיינו דלא צריך בדמאי לטעם רוב מעשרין הן אלא דאילו לא היה רק ספק השקול ומדרבנן ג"כ קיי"ל בכ"מ דלא בעי ברוכי דבכל מקום ספק דרבנן לא בעי ברוכי כמבואר בהדיא בתוס' כתובות (דף כ"ד) ד"ה אביי, וא"כ בדמאי כיון דהוא ודאי מדרבנן יהיה מאיזה טעם שיהיה אף אם היה ג"כ ספק השקול ל"ב ברוכי וז"פ מאד. ואין לומר דאיך חידש אביי דבכ"מ ספק השקול מדרבנן לא בעי ברוכי דלא משכחת לה כלל לדין זה כיון דכל ספק דאורייתא הוא להרשב"א ז"ל די"ל דשפיר משכחת לה ביש לה חזקת היתר דלכ"ע מה"ת מותר דומיא מה דקיי"ל נשחטה הותרה ולא נאסרה מספק וכדומה אף היכא דגזרו רבנן מספיקא לא בעי ברוכי וכן בדמאי דהוא מדרבנן מחמת ספק לא בעי ברוכי ואיה הזכיר אביי דבדמאי משו"ה הוה דרבנן משום דהוא ספק ודוק בזה. וא"כ באמת דברי הכו"פ לכאורה צע"ג מה דמקשה לשיטת הרשב"א ז"ל מדמאי דלכאורה לא קשה. אך מה דתמה גם לרבא דרוב ע"ה מעשרין הן דקשה איך הקילו בדמאי אם נקח מהם כשאנו הולכים אצלם דהו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי ודאי דקשה מאד לשיטת הרשב"א ז"ל וע"ז א"ש תירוצו של הכו"פ ז"ל דשאני דמאי דמעולם לא נקבע איסורו דאולי לא הגיע לידי חיוב מעשר דהכניסו דרך גגים

ולפע"ד נראה דיש לכאורה להוסיף עוד ע"ז דלכאורה בדמאי מיקרי ס"ס מחמת זה דמספקא לן דלמא הכניסו אותן דרך גגים דאיתא במס' פסחים (דף ט':) דמקשה שם ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ואפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מעושרין וספק אין מעושרין וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי התם וכו' ואבע"א ספק וספק הוא דלמא מעיקרא אימור דלא טבילי כדר"א דאר"א מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכו'. והרי מוכח מסוגיא דהכא בהדיא דכל תבואה מיקרי ספיקא דלמא לא נתחייב כלל במעשר וא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל כל תבואה שלא ידע אם הופרשה צריך להיות מה"ת לקולא וגם להרשב"א ז"ל דס"ל דספיקא ג"כ מה"ת לחומרא מ"מ כיון דמה דתיקנו להפריש בדמאי הוא משום ששלחו וראו מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין אלא תרומה גדולה בלבד כדאיתא במס' סוטה (דף מ"ח ע"א) וא"כ גם זה הוה ספק אם אותו ע"ה הוא מהנזהרין ע"ז בכל מעשרות או לא וא"כ הוה ס"ס ספק דלמא לא נתחייב כלל במעשרות ואפילו אם נתחייב ספק אם עישרו או לא. ואף אם נרצה לדחוק ולחלק די"ל דבע"ה לא חיישינן כ"כ דהכניס דרך גגין דלא ידע נ"מ בדינין האיך נתחייב מ"מ קצת ספיקא איכא דלמא איתרמי מילחא והכניסו במוץ שלה ומסייעא לספיקא דמקצתן מעשרין ומקצתן לא מעשרין אף אם נחשיב אותם למחצה על מחצה מ"מ המיעוט דלמא לא נתחייב כלל מסייעא להתיר הדמאי לכ"ע. והא דבאמת אסרו ולא התירו מטעם זה י"ל כמש"כ התוס' בפ"ק דשבת (דף י"ג ע"א) ד"ה רבא אמר יעוש"ה. ועוד י"ל לכאורה דדמי קצת לדבר שילמ"ת דאסור בס"ס ואף דבדמאי איכא הוצאה דמעשרות שצריך ליתן לכהן אחד ממאה והיכא דאיכא הוצאות לא אמרינן גם דשילמ"ת מ"מ י"ל דל"ד דכאן אפשר לתקן מיקרי דגזרו שלא יקחו לכתחלה מע"ה אלא באופן שיעשרו ויקחו בזול יותר ולהפסיד ע"ה אפשר דלא חששו בזה. ועוד די"ל דראו מקצתן שאינן מעשרין וחששו דבקרב הימים לא יעשרו כולם ואין לומר דא"כ מאי מקשה בפ' במה מדליקין שם מיו"ט דצריך לברך אף דגם שם ספיקא הוא. ולהנ"ל מאי קושיא דשאני הכא דאיכא ס"ס. דזה אינו דבלא"ה כבר נתבאר דגם לאביי רוב ע"ה מעשרין הן אלא דאביי חידש דגם בכ"מ דלא הוה רק ספק השקול דרבנן לא בעי ברוכי כמוש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ד) כנ"ל ומשו"ה מקשה שפיר מיו"ט יעו"ש. והא דקאמר רבא רוב ע"ה מעשרין הן והרי לא ס"ל דבכ"מ בספק לא בעי ברוכי אלא שם משום רוב ואמאי לא קאמר משום דהוה ס"ס ומלשונו משמע דהטעם הוא רק משום דרוב ע"ה היו מעשרין ולא משום דרוב היו מותרין ואולי י"ל דרבא רצה לתרץ אליבא דכ"ע ומשום דאיכא מ"ד דס"ל דלא א"ר ינאי אלא בזיתים וענבים כדאיתא במס' ב"מ (דף פ"ח ע"ב) ואבע"א כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים וכו' ופירש"י ז"ל והא דאיתא בפסחים אימור דלא טביל כר"א וכו' ל"ל