שו"ת ברית עולם ריט

מספקא ליה ותירץ הרא"ש ז"ל דראיית הגמרא היא מהך דהמכנסת דע"ז לא פליגי רבנן ואי כר"א הרי הדין עמו וגם לאחר גירושין נותן דמיו ולא הגוף וא"כ אמאי לא יוכל גם הבעל בעצמו למכור יעו"ש וא"כ לפי פירוש הרא"ש ז"ל ודאי קשה כיון דכל ראיית הגמרא דלא כר"א ודהדין עמה מהך דהמכנסת כנ"ל. וא"כ לבתר הכי דפסק כר"י מאי מקשה והא תניא כר"א והרי גם להיפך תניא דלר"א הרי יכול למכור ג"כ הבעל בעצמו כיון דסו"ס יקח אח"כ לעצמו ויתן לה דמיו כנ"ל. לכן ביאר בזה רבינו הגדול ז"ל דהיינו דמוכיח ע"כ ההוכחה הוא דכר"י הוא דאף הגוף שייך לה ולא רק דנוטלת הגוף אח"כ משום שבח ב"א אלא דבכל העת גוף הדבר שייך לה משום שבח ב"א וההוכחה היא ע"כ מהך דרשב"ג כנ"ל והיינו דמוכיח כיון דלא יוכל למכור כלל ואף הבעל מוציא מיד הלקוחות אף שהוא בעצמו מכר ע"כ משום דלא חל כלל כיון דהגוף אינו שלו וכמו שכתבו התוס'. וע"ז כתב די"ל ב' טעמים לסתור הראיה דמוכיח לר"י. אופן אחד י"ל דאף דנאמר דבאמת הלכה כרשב"ג ולא מל המכירה כלל אף קודם גירושין. ואף דבאפותיקי על הכתובה פסק הרי"ף ז"ל כרבנן ולא כרשב"ג כמוש"כ הרא"ש ז"ל ועוד דגם רשב"ג דס"ל דל"מ מכירה היינו דאח"כ הגבה מזה אבל עד שעת גבייה מהני המכירה כבר עמד בזה הרז"ה ז"ל בהמאור הגדול ומיישב שם דשאני מטלטלין מקרקעות דמטלטלין כיון דיכולין להיות נפסד מש"ה לא מהני בזה כלל מכירה יעוש"ה ושפיר מוכיח מרשב"ג. מ"מ י"ל דאף דקיי"ל כן וכ"ע מודו לזה מ"מ לא מוכת להך דינא דמוכיח דהלכה כר"י דהגוף שלה וכנ"ל די"ל דלא תליא כלל במכירה דאף דלא יוכל למכור כלל והיינו משום דמטלטלין נפסדין בין כך וכך מ"מ הגוף באמת שייך לו ודידיה הוא אלא דלאחר גירושין תגבה אותן בגוביינא והוה כאפותיקי הנ"ל ועדיפא מינה דבאפותיקי דקרקע לרבנן יכול למכור וגם לרשב"ג עד שעת גביה מהני מכירה וכאן במטלטלין לכ"ע לא שייך כלל מכירה דמשום שבח ב"א תגבה מזה בעצמה אבל באמת הגוף שייך לו עד שעת גביה. ועוד יש לדחות משום די"ל דאף דבאמת ע"כ תליא זה בזה בטעמן דכיון דאינו יכול למכור כלל ע"כ דידה הוה דאלו היה דידיה היה יכול למכור לכה"פ עד שעת גבייה וכיון דאינו יכול למכור כלל מסתמא דידה הוה. מ"מ י"ל דבגוף הדין דרשב"ג דאינו יכול למכור כלל לא קיי"ל כן אלא דבאמת יכול למכור לכל הפחות עד שעת גבייה וא"כ לא מוכח הך דר"י. וא"כ מאחד מב' אופנים הנ"ל נסתר הוכחת הגמרא על ר"י. וא"כ י"ל דה"ט דמקשה בגמרא והא תניא כר"א והיינו דכר"י לא מוכת כלל היינו בהך דינא דמוכיח למעלה דכר"י הוא דהגוף בעצם שייך לה ע"ז לא תניא כר"י וא"כ צ"ל כר"א דהגוף לכל הפחות שלו ומשני מסתברא טעמא דר"י והיינו דכאן מסתברא כר"י. וזה דמספקא ליה להרי"ף ז"ל כיון דמצינו דהגמרא לא נ"ל במה דהוכיח כר"י ומספקא ליה מאיזה משני טעמים הנ"ל לא ניחא ליה להגמרא אם דלעולם קיי"ל כרשב"ג אלא דס"ל להמקשן דלא תליא מה דהגוף שלו בדין מכירה די"ל דאף דהוה שלו מ"מ לא יוכל למכור ולפי סברא זו קיי"ל כרשב"ג ומטעם שכתב המאור ז"ל. אך לפי הטעם השני דהגמרא דלא נ"ל בהתניא כותיה דר"י היינו משום דלא קיי"ל כרשב"ג א"כ כיון דסתמא דגמרא ס"ל כן לא קיי"ל כרשב"ג והיינו דמספקא ליה להרי"ף ז"ל והיינו אף דקיי"ל כר"י דפסק בהדיא ר"נ דהלכה כר"י מ"מ י"ל דלא קיי"ל כרשב"ג דאינו יכול למכור כלל אלא דחל המכירה ומ"מ לאתר הגירושין דידה הוה אך עד שעת גירושין י"ל דיכול למכור. אך זאת לסברא קיימת דהיכא דגם למכור אינו יכול כלל ע"כ דדידה הוה ואדרבה די"ל דגם ביכול למכור דידה הוה ומסתברא טעמא דר"י והיכא דאינו יכול למכור ע"כ דבודאי דידה הוה וליכא ע"ז פלוגתא. וא"כ בזה תליא שתי הדעות המובא בש"ע או"ת (סי' רמו ס"ד הנ"ל) דלהדעה הראשונה מותר העכומ"ז במלאכה והיינו אף דבודאי העכומ"ז אינו יכול למכור דלאו דידיה לגמרי הוא מ"מ כיון דבאחריותו הוא לכ"ד מקרי כשלו ולאותה דעה י"ל דקיי"ל כרשב"ג כנ"ל ולדעה השניה דכיון דהעכומ"ז אינו יכול למכור לא מקרי שלו ואסור במלאכה ותליא זה בזה. וא"כ בהך דרשב"ג ע"כ לא קיי"ל כן כנ"ל. וזה שכתב רבינו הגדול ז"ל דהדעה השניה הוא כר"י דקיי"ל כותיה דדידה הוה ומוכת מהך דרשב"ג והיינו משום דתליא זה בזה משום דלא יוכל למכור דידה הוה כנ"ל. ואף דלפי"ז לא קיי"ל כרשב"ג מ"מ גוף הסברא הנ"ל קיימת היא כנ"ל ואי דיקשה על דעה הא' האיך פסק נגד מה דקיי"ל כר"י ע"ז כתב דתליא בספיקות הרי"ף ז"ל דלא תליא כלל במה דאינו יכול למכור והא דלא נ"ל להגמרא להתניא כותיה דר"י היינו משום זה דלא תליא זה בזה וכנ"ל. ומתורץ דברי הרמב"ם ז"ל דאף דפסק כברייתא דתניא כותיה דר"א עבדי צאן ברזל וכו' ופסק כר"י וכו' דהיינו די"ל דאף דהעיקר שלו הוא מ"מ מאי דפסק כר"י דאף דשלו הוא מ"מ נוטלת אח"כ משום שבח ב"א. ולא יוכל למכור כדי שלא יצטרך לילך בדינא ודיינא כמבואר בירושלמי הובא בהרא"ש ז"ל והיינו דפסק דלא יוכל למכור כלל בפ' כ"ב מהל' אישות הל' ט"ו והיינו כנ"ל. וי"ל דקיי"ל כרשב"ג. אך משום דמספקא ליה מש"ה פסק דבדיעבד מהני המכירה וכמו שמסיים והיינו דמבאר רבינו הגדול הגר"א ז"ל הא דאיכא ב' טעמים לדחות התניא כותיה יעוש"ה מה שביאר שם ודוק

אך לפי מה דנתבאר למעלה דה"ט דס"ל להגמרא דהלכה כרשב"ג אף דקיי"ל כרבנן באפותיקי וגם לרשב"ג שאני כאן מהך דגטין דכאן גם עד שעת גבייה לא חל דלא חלה המכירה כלל היינו משום דמיירי כאן במטלטלין דגרע מקרקעות משום דנפסד א"כ קשה להרמב"ם ז"ל דפסק בפ' כ"ב מהל' אישות הל' ט"ו דבעל שמכר צאן ברזל המכר בטל והיינו דבטל כל המכירה ואף עד שעת הגבייה לא חל כלל כמבואר בכ"מ שם וכן מבואר בפ"ל מהל' מכירה יעוש"ה הרי דבקרקע פסק בזה כרשב"ג ואדרבה בהל' ט"ו שם פסק בהדיא דבמטלטלין מהני המכירה בדיעבד והיינו משום דעל קרקע סמכה דעתה טפי ולא אמטלטלי. וא"כ קשה באמת לפירוש הרמב"ם ז"ל אמאי לא מהני בקרקע דהא קיי"ל כרבנן באפותיקי וגם עד שעת גבייה אמאי לא מהני. והנה בפ' כ"ב מהל' מכירה הנ"ל הל' ט"ו שם עמד ע"ז הראב"ד ז"ל דלא קיי"ל כרשב"ג יעו"ש. אך צ"ל באמת דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל בזה כהבעל המאור ז"ל אלא דאדרבה קרקע גרע ממטלטלי אך ס"ל כמו שכ' הרא"ש ז"ל ביבמות (דף סז הנ"ל) דלא דמי אפותיקי לשום ודצאן ברזל כמבואר שם בהדיא וי"ל דגם רבנן מודו לזה וגם מפרש הרא"ש ז"ל שם דגם רשב"ג דס"ל שם בגיטין דל"מ המכירה היינו דתיכף בטל המכירה וכאן גם רבנן מודו לרשב"ג אך די"ל להרמב"ם ז"ל דהיינו דמספקא ליה להרי"ף ז"ל אי הך דצ"ב דמי לאפותיקי הנ"ל ופליגי רבנן ע"ז והלכה כרבנן והיינו כשיטת הר"ת ז"ל המובא ברא"ש שם דהך דיבמות ודגטין הנ"ל שוין הן או די"ל דל"ד לאפותיקי וגם רבנן מודו וכשיטת הרא"ש ז"ל והיינו דמספקא ליה וי"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דקרקע גרע ממטלטלין דעל מטלטלין לא סמכה דעתה וס"ל ז"ל דהך דרשב"ג מיירי במטלטלין כמו שכתב רבינו הגדול הגר"א ז"ל וס"ל להרמב"ם ז"ל כהרי"ף ז"ל דמספקא ליה אי הלכה כרשב"ג או לא והיינו במטלטלין ומש"ה פסק דלכתחלה לא ימכור ובדיעבד מהני אך בקרקע לא מהני כלל כנ"ל וזהו שנראה לכאורה בכונת רבינו הגדול הגר"א ז"ל זי"ע

אך עדיין צריך לי ביאור בהא דקאמר ר"נ הלכה כר"י וקא"ל רבא והתניא כוותיה דר"א ומסיק אע"ג דתניא כותיה דר"א מסתברא טעמא דר"י משום שבת בית אביה ובתוס' ד"ה עבדי צאן ברזל כו' תימא לר"י מאי ראיה מייתי מהכא לר"א דהא ר"י נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכא דחשוב כספו לענין תרומה וכו'. ותירץ הר"ש בר"ח מוורדיש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאח"מ קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו. וא"כ בשלמא אם נימא דבאמת ס"ל להגמרא כהתניא כוותיה דר"י והא דמקשה והתניא כוותיה דר"א היינו אמאי פסק כר"י כיון דתניא נמי כותיה דר"א ע"ז שפיר משני מסתברא טעמא דר"י. אך לפי מה שביאר מרן הגר"א ז"ל דלא ס"ל להגמרא דהוה ראיה מהברייתא לר"י כנ"ל