שו"ת ברית עולם ריד

מאיסורי הנאה דרבנן שאין בה עיקר מה"ת דל"מ וכש"כ בזה ויש להאריך בזה. וא"כ שפיר י"ל דהיכא דקידשה בעצי סוכה הנ"ל אינה מקודשת בודאי וחיישינן לקדושי שני וא"כ ל"ק על הרמב"ם ז"ל הנ"ל כנ"ל

ומלבד זה בלא"ה ל"ק לפ"מ שכתבתי למעלה דבאמת אין כונת הרמב"ם ז"ל דבלולב ושאר מצות לא משכחת לה כלל דבר שז"כ וש"ח אלא דקמ"ל דהיכא דליכא דבר שז"כ וש"ת פטור בזה ולא מחייבינן ליה משום עיקר מד"ת ופירושו מד"ה וכו' כנ"ל ונתיישבו בזה כמה קושיות. אך מ"מ צריכין אנו למה שכתבנו למעלה ג"כ דיש כמה קושיות בגווני דע"כ מוכרח לבא מלולב לידי דבר שז"כ וש"ח באיזה אופן שנפרש וא"כ האיך כתב הרמב"ם ז"ל דבלולב ושופר וציצית פטור דאף אם נפרש דכונתו היכא דליכא ז"כ הרי לא משכחת לה גווני בלולב וציצית שלא יצא מזה לידי חיוב כרת וחטאת ולדוגמא מה שהקשו דמציצית יצא חיוב חטאת כגון לענין לצאת בשבת ע"ז ליכא גונא לפרש בכונת הרמב"ם ז"ל דכונתו היכא דל"ש ענין זה דלא משכחת לה שום גווני דבאיזה דבר שיחלקו יהיה מה שיהיה להמכשיר מותר לצאת בשבת ולהפוסל אסור וא"כ מזה המעשה שהורה ע"כ יוכל לבא לידי ח"כ או מה שהקשו כגון שנשבע שלא יעשה מצוה זו כמו שפסק הז"מ דלדעת הז"מ לא תל השבועה והעובר כשר לעדות וכדומה דע"כ יבא לידי ח"כ וא"כ ע"כ צ"ל כמו שכ' למעלה. משא"כ היכא דאיכא גווני דמזה ההוראה לא יבוא לידי חיוב כרת ויש גווני דיבא לידי ח"כ זה ל"ק כלל דכונת הרמב"ם ז"ל דפטור היכא דלא יבא לידי כרת ולא דמי לתפלין ודוק בזה. ולכאורה י"ל ג"כ דמשכחת לה כגון שהיה לא' לולב כשר והלך אחד וקלקל אותו ופסלו לדעת הב"ד הגדול ולדעת הז"מ הוא כשר א"כ לדעת הז"מ אינו חייב לשלם לו כלל ואם תפס ממנו בעד ההיזק וקידש בה אשה אינה מקודשת ונ"מ בדבר שז"כ אך להנ"ל א"ש ודוק: (ה)וכן מה שנראה ג"כ מדברי הגאון בעל עונג יו"ט ז"ל דהבין בהרמב"ם ז"ל דמשו"ה אם חולקים הז"מ וב"ד הגדול בחמץ בעה"פ דחייב הז"מ משום דיבוא לידי ח"כ וש"ח לפע"ד לא היה נראה לי לכאורה כן כמבואר בהדיא למעיין היטב בלשונו ז"ל דבפ"ד בהלכה א' לא כתב רק הדין דחולקים בדבר ש"זכ וש"ח וסיים וכן אם חלק עליהם בגזירה וכו' שגזרו בדבר שיש בש"ח וז"כ כגון שהתיר החמץ ביום י"ד בשעה ששית וכו' ואח"כ בהלכה ב' כתב שנחלקו בדבר שז"כ וש"ח או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שז"כ וש"ח וחוזר ומפרש מתחלה הדברים שבעצמם דבר שז"כ וכו' ואח"כ מפרש דברים שמביאים לידי דבר שז"כ וכו' יעוש"ה והאיך נימא דמש"כ בהלכה א' לענין חמץ בעה"פ הוה משום דמביא לידי דבר שז"כ וכו'. דמלבד דמלשונו ז"ל משמע בהדיא דלא משום דמביא לידי זה מלבד זה לא בהלכה א' היה לו להביאו אלא בהלכה ב' יעוין היטב שם דמשמע בהדיא דלא משום טעם זה חייב הז"מ להרמב"ם ז"ל. אך מרן הכס"מ כתב שם וז"ל וכן דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין וכו' הרי מחלוקת זה בדבר שחייבין על ז"כ וש"ח יעו"ש. ולכאורה נראה דגם לפ"מ שכתב מרן ז"ל מ"מ הרמב"ם י"ל לא להכי כוון אלא דכונת הרמב"ם ז"ל הוא כנ"ל דלא משום דהדבר מביא לידי דבר שז"כ אלא דס"ל להרמב"ם דהא דילפינן בגמרא מקרא דכי יפלא ממך דבר דע"ד שז"כ חייב הז"מ היינו לא דוקא על דין מה"ת אלא דכוון דהדבר בעצמו הוא דבר שז"כ חייב על זה הזק"מ בכל הלכותיו אף היכא דנחלקו בגזירות דרבנן על דין זה כיון דהדין בעצמו הוא דבר שז"כ יעוין היטב שם בדבריו ז"ל כי כן מורה כונתו ז"ל. אך מרן הכס"מ ז"ל כתב ע"ז דזה פשוט בעצמו דהיינו דאין אנו צריכין דוקא למה שחידש לנו הרמב"ם ז"ל דהא דחייב ז"מ ע"ד שז"כ וש"ח הוא גם בכל הלכותיו של הדבר הזה וגם בגזירות דרבנן דמלבד זה פשוט הוא בעצמו דהרי אף שאסור רק מדרבנן מ"מ יוכל לבוא לידי דבר שז"כ וש"ח דהיינו לענין קידושין דיצמח מזה דבר שז"כ מדאורייתא כמבואר שם זה הנראה לכאורה בכונת מרן ז"ל

עוד ראיתי בס' עונג יו"ט הנ"ל שכתב שם וכיון דיש בהך מחלוקת דישיבה בסוכה ראשו ורובו ושלחנו בתוך הבית דין זקן ממרא אם היה ביה התראה. ודאי דשפיר קאמרי ליה לא קיימת מצות סוכה וכו' יעוש'"ה. ולכאורה לשונו ז"ל אינו מדוקדק דהרי זקן ממרא לא צריך התראה כמבואר בגמרא שם ד"ה מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה. וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' ממרים הל' ח' יעוש"ה ויש להאריך בענין זה והנראה לפע"ד לכאורה בהשקפה ראשונה כתבתי. וד' ברחמיו יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות אס'"ו: סימן סט

שאלה מי שמכר דבר לחבירו בקנין מעות לבד בלא משיכה דמה"ת קיי"ל דמעות קונות ומדרבנן לא קנה האיך הדין בהדבר הנמכר אם יש לו להמוכר בה קנין גמור קודם המשיכה והוה שלו לגמרי כיון דמדרבנן לא קנה הלוקח או לא. ונ"מ בכ"ד כמו לענין קידושין דקידש המוכר בהדבר הנמכר בקנין מעות אם מהני הקידושין כיון דמדרבנן לא קנה הלוקח בלא משיכה. וגם אם בא אחר וקדשה לי"מ. א"ד כיון דמה"ת מעות קונות והוה החפץ של הלוקח וקדשה בגזל ול"מ וחוששין לקידושי שני וחקירה זו הובאה במשל"מ בהל' אישות. וכן היכא דלוקח דבר במשיכה בלא מעות דלא קנה מה"ת אלא מדרבנן דש וקידש הלוקח אשה מה דינו

(א) תשובה דבר זה מבואר בהדיא במשל"מ בפ"ד מהל' אישות הל' ז' והסכים שם דחוששין לקידושי שני כיון דד"ת מעות קונות והוה גזל אצל המוכר יעוש"ה. ולכאורה נראה בטעמו ז"ל דה"ט משום דרבנן דהפקיעו קנין מעות לא עקרו מה"ת להקל באיסורין ואזלינן לחומרא וחוששין לקידושי שני כיון דמה"ת החפץ של המוכר שייך להקונה וגזל הוא אצל המוכר. אבל מ"מ חוששין ג"כ לקידושי ראשון משום דלהחמיר מועיל תקנת חז"ל דהפקיעו קנין מעות ושייך החפץ להמוכר וקידושיו קידושין וז"פ ולכאורה יש להוכיח לדבריו ז"ל מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' תרומות הל' י' וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילו תרומה שד"ת מעות קינות כמו שיתבאר וכו' ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך הרי בהדיא דאף דמדרבנן לא קנה הישראל מ"מ אסורה בתרומה וגם בקנה הכהן אסורה אף דמה"ת קנה והרי דאף דלחומרא הועילה תקנתם אבל לקולא לא מקילינן והיינו כהנ"ל

אך לכאורה דינו ז"ל צ"ע מהא דאיתא בחס' ע"א (דף סג ע"א) בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר ורמינהו בא עליה ואח"כ וכו' אתננה אסור אר"נ ב"י אר"ח ל"ק הא דאמר התבעלי לי בטלה זה וכו' וכי אמר לה בטלה זה מאי הוה הא מחסר משיכה בזונה עובדת כוכבים דלא קניא במשיכה. ואבע"א כו' וכגון דקאי בחצירה וכו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' י"ז דבישראלית כיון דמתסרה משיכה לא קניא ולא הוה אתנן ומותר. והנה בתוס' שם ד"ה והא. עמדו בזה וכתבו וז"ל פי' ואפילו לר"י דאמר ד"ת מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנה כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל. ולא דמי לההיא דפ' הזהב נתנה מעל] מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש. וביאור דבריהם ז"ל מבואר בחידושי מהר"ם ז"ל שם דהך סוגיא קאי לר"י ומש"ה הקשו דהלא ר"י ס"ל דמעות קונות עיי"ש. ועוד י"ל דהלא ר"ת ס"ל במס' ב"מ דכשם שתיקנו משיכה במוכרים כן תיקנו בלקוחות והוא כר"י והוא ניהו דמשני הכא לחלק בין ישראל לעכומ"ז. וכן ראיתי בלח"מ פ"ג מהל' מכירה. וע"ז תירצו בתוס' דגבי אתנן ל"ק כיון