שו"ת ברית עולם ריב

ד) ובס' עמודי אור (סי' צז). והנה בראשית השקפה חשבתי לכאורה לומר בזה סברא נכונה דהנה באמת הא דהזקן ממרא חייב דוקא בדבר שזדונו כרת ילפינן בגמרא מקרא דכי יפלא ממך דבר דזה דוקא בדבר שחייבין על זדונו כרת וש"ח וא"כ מנ"ל בדבר המביא לידי זה כיון דבקרא כתיב דהמחלוקת צריך שיהיה בדבר שיש בו כרת. וצ"ל לכאורה דהיינו הך דכיון דס"ל לז"מ בדבר זה כך כגון דמחייב לזה לשלם ואם יקדשו אשה בממון זה הרי יפסוק הז"מ דהוה קדושין וא"כ בעת שפוסק דחייב לשלם הוה כמו שפוסק דהמקדש בממון זה הוה קדושין והוה כמו דהוה המחלוקת בדבר שחייבין על ז"כ וש"ח וא"כ י"ל בתפלין ובציצית אף דיש נ"מ בזה דאם כשרים הם מותר לצאת בהם בשבת או להיפוך מ"מ י"ל דלא הוה המחלוקת בדבר שז"כ וש"ח דכיון דאיסור הוצאה בהם בלבישה תליא מלתא וא"כ אף שס"ל הז"מ דהתפלין והציצית כשרים הם מ"מ אם נשאל להז"מ אם מותר לצאת בהם בשבת יפסוק דאסור אף דלדידיה כשרים הם מ"מ העולם עדיין לא הורגלו לצאת בהם ולא הוה לבישה כיון דזה בדרך לבישה תליא. וכן י"ל לכאורה דיתיישב ג"כ מה דהקשו דיש נ"מ אם יקדש אשה בתפלין או ציצית או לולב שאינם שו"פ באם דהם פסולין די"ל ג"כ אף דלדידיה כשרים הם מ"מ כיון דהעולם אינם מניחים תפלין כמוהם א"כ לא שו"פ התפלין או ציצית או הלולב ואצלה לא שו"פ. וראיתי בעה"י בס' ארצות החיים (בסי' יג) שהביא קושיות הנ"ל וכתב כעין סברא הנ"ל אך כתב להיפוך דלא מחייבינן להז"מ אלא היכא דאם היה מתפשט הוראתו בכל העולם היה ג"כ בא לידי כרת משא"כ כאן אף דהדין כב"ד הגדול דהתפלין או הציצית פסולין המה מ"מ אם היה מתפשט הוראתו דכשרים הם והיה העולם עושים כן היה מותר באמת לצאת בהם בשבת דהוה דרך מלבוש. ולכאורה סברא זו צ"ע דל"ל לתלות בתנאי זה דכיון דאחד יעשה כהוראתו הרי יודע הז"מ דלאו כ"ע יעשו כהוראתו ומ"מ מתיר לצאת בציצית זה. אך לפ"מ שכתבתי לכאורה פשוט דאדרבה דכיון דידע דהעולם אינם עושים כן הרי אינו חולק בדבר שח"כ אך יעו"ש בס' ארצות החיים שהביא עוד קושיות ע"ז מה דלא נתיישב בסברות הללו

ועוד יש לפלפל בהך דציצית דבאם יפחות משיעורא בטלי לגבי טלית דכל הטעם משום דדעתו לצרף לשאר חוטין וחשיבי אצלו משא"כ היכא דהוא רוצה לצאת ידי חובתו בזה ואין כונתו לצרפה לא חשיבא ובטילה כמבואר בב"י בהל' ציצית (סי' נג) שם י' ועיין בתשובת הרא"ש כלל ב' שם בדין זה ודוק

(ב) והנה בס' עמודי אור מיישב שם קושיית המובא בנודע ביהודה הנ"ל דהא יש נ"מ אם הלולב הוא כשר הוא שו"פ ואם קידש בה אשה מקודשת ואם הוא פסול יתכן שאין בה שו"פ ואינה מקודשת וע"ז תירץ שם שהדבר פשוט דז"מ לא מחייב על מחלקותו אלא בדבר שהם מחוייבים כרת בודאי או זה יוצא ממחלקותם והוא פוטר בודאי משא"כ אם לדידהו ודאי חייב או פטור ולדבריו ספק הוא או בהיפוך לא מחוייב בכה"ג שפסק דסו"ס חיוב כרת ברור ליכא בינייהו. ומעתה הרמב"ם ז"ל לשיטתו כשמואל בקדושין (דף יב) דאם קידש בדבר שאין בה שו"פ הוה קדושי ספק ומעתה בלולב אף לדברי הפוסל הוה קדושי ספק שמא שו"פ במקום אחר ובכה"ג לא יתחייב הז"מ יעוש"ה. אף שסברתו ז"ל נכונה מאד עכ"ז קשה לי טובא לפע"ד דהרי בתוס' סנהדרין (דף פז) ד"ה ורשב"ל אומר עשירי כאחד עשר הקשו ולרשב"ל אי אמר ז"מ כר"י אמאי מחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שז"כ וי"ל דמשכחת אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו שו"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת וכו' יעוש"ה ואם נימא כסברתו ז"ל הנ"ל קשה דאמאי יחייב דהא גם לז"מ הוה ספק קדושין כנ"ל. א"ו דלא ס"ל ז"ל סברא זו. וגם ברמב"ם ז"ל קשה דהרי חשיב שם בפ"ד מהל' ממרים במחלוקת הזקן ממרא כגון שחולקים אם חלב זה אסור או לא והביא שם בלחם משנה להקשות כקושיית התוס' הנ"ל דאם יאמר הזקן ממרא על מה שאינו חלב שהוא חלב מה איכפת לן כיון שהוא מחמיר ותירץ שם די"ל דאם קידש בו דאם היה שומן היה ראוי לאכילה והיה שו"פ ומקודשת אבל אם הוא חלב אינו ראוי באכילה אלא בהנאה ואם קידש בו לא תהיה מקודשת שאין באותה חתיכה דחלב שיעור כך שיהיה בו שו"פ אפילו אינו ראוי אלא ליהנות ממנו וכו' יעו"ש. ומעתה יקשה כנ"ל דסו"ס הוה ספק קדושין כנ"ל. אף דלכאורה בדברי הרמב"ם ז"ל יש ליישב דהרי כתב בפ"ד מהל' אישות הל' י"ט שם ז"ל יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם אינו שו"פ באותו המקום אינה מקודשת כלל וכו' יעוש"ה א"כ י"ל ג"כ בהך דז"מ דהיה המחלוקת בחלב היינו בתבשיל עם חלב זה דא"א להתקיים להוליכו למקום ששוה פרוטה ולמאן דס"ל דהוה חלב אינה מקודשת כלל וגם ספק ליכא. אך אם נבוא לסברא זו גם מהא דלולב ל"ק די"ל דמיירי שהלולב שו"פ אף אם הוא פסול וכמו שתירץ בנוב"י שם. והגאון עמודי אור ע"כ לא נ"ל בזה דתירץ באופן אחר ועיי"ש. אך מ"מ מדברי התוס' קשה בפשיטות. גם מהלחם משנה שם לא משמע סברא זו כנ"ל. ובאמת לפע"ד היה נראה לכאורה דקושיית הלח"מ הנ"ל י"ל לכאורה דבלא"ה ל"ק כלל די"ל באמת להרמב"ם ז"ל דלא נצרך כלל דהזקן ממרא יהיה המקיל דבאמת איה נמצא זאת ומנ"ל זאת דלא מצינו אלא דגזה"כ הוא דמחלקותם יהיה בדבר שחייבין על זז"כ ועל ש"ח וי"ל דה"ה אם הזק"מ מחמיר וב"ד הגדול מקילין ג"כ דינא הכי וכן משמע בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד שם סוף הל' ב' שסיים בין שהיה הזקן מקיל והן מחמירין בין שהיה הוא מחמיר והן מקילין חייב ואף דבזה י"ל דקאי על תחלת מחלקותם אך אח"כ יצא מזה דבר שהוא מקיל מ"מ סתימת לשונו ז"ל לא משמע כך יעוש"ה וכן מצאתי אח"כ בעה"י בספר תורת חיים שפירש כן וכן משמע לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ד שם שכתב שם זה שחלק וכו' בדבר שחייבין על ז"כ וש"ח בין שהיו הן אוסרין והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר ה"ז ח"מ אפילו וכו' יעו"ש הרי דגם אם הזק'"מ מחמיר ג"כ חייב ואין לומר כנ"ל דכונתו ז"ל אף דבתחלת הדין הוא מחמיר מ"מ י"ל דמזה יסתעף לידי קולא דזה אינו דהרי עדיין לא מיירי כלל מדין דבר המביא לידי כרת אלא בדבר שהוא עצמו במזיד כרת ובשוגג חטאת וגם היכא דהוה גזרה דרבנן בדבר שז"כ וש"ח כמבואר שם ואח"כ בהל' ב' הביא הדין אם הוא דבר שמביא לידי דבר שז"כ וש"ח יעוש"ה א"כ מדברי הרמב"ם ז"ל ליכא לאוכוחי מידי כנ"ל מ"מ מדברי התוס' ז"ל לכאורה נסתר סברתו ז"ל בספר עמודי אור הנ"ל ועיין בתוס' שם ד"ה ורשב"ל וקצת יש להוכיח לכאורה לדברי התוס' מלשון הגמרא בסנהדרין (דף פז ע"א) שם א"ל רבא לר"פ פוק תרגמא ליה וכו' יועץ שיודע לעבר וכו' דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ומשמע מלשון הגמרא שם דמהדר למצוא קולא להזקן ממרא יעו"ש ויש לדחות אך מדברי התוס' הנ"ל קשה כנ"ל ודוחק לומר דלהתוס' ז"ל הך סוגיא לא קאי אליבא דשמואל דקיי"ל כן. ואתיה כר"ח דפליג על שמואל בקדושין שם. ועוד תמוה לי יותר דבריו ז"ל בספר עמודי אור הנ"ל דלכאורה עדיין לא תירץ כלל על קושית הנוב"י ז"ל דסו"ס יקשה דהא משכחת לה בלולב דבר שז"כ וש"ח באופן הנ"ל דהיינו כגון דבאם הוא כשר יש בו שו"פ ואם הוא פסול ליכא שו"פ. והא דכתב דמ"מ הוה ספק קדושין. סו"ס איכא לאשכוחי גווני כגון שקידשה בלולב זה אך היא התנה עמו דבאופן אחר אינה מתרצת בקדושין רק אם יהיה שו"פ במקום זה והרי יבוא לדבר שזדונו כרת וש"ח דהרי פסק הרמב"ם ז"ל דבאיזה אופן שבעולם שיוכל לבוא לידי זה אפילו אחר מאה דברים ה"ז חייב. וא"כ באופן הנ"ל ליכא אפילו ספק קדושין וא"כ לא תיקן כלל קושייתו הנ"ל ודבריו ז"ל לכאורה תמוהין מאד בזה יעוש"ה

(ג) ובהך סברא הנ"ל לכאורה יש ליישב כמה קושיות דבספר ארצות החיים הקשה לפי מה שכתב הלבוש הטעם שאסור לקשור הציצית בשבת משום דהוה קשר של קיימא וגם משום מתקן מנא. ונ"מ בין שני הטעמים אם קשר אחד עשוי מכבר