שו"ת ברית עולם רח

דקיי"ל כר"י אינו יכול לחזור בו בקנין דהיה במעשה ולכאורה ז"פ לפע"ד

ולפי"ז יתישב שפיר דברי הט"ז ז"ל הנ"ל שכתב באהע"ז סי' ל"ת דאינו יכול לחזור בו גם בשאר קנינין אף תוכ"ד ופירש ג"כ בדברי הטור ז"ל כן דהיינו הך דכיון דלכ"ע אין דיבור מוציא מידי מעשה אף היכא דהיה דעתו לחזור בו וא"כ שפיר כתב הטור ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל ולא נראה דפשיטא הוא דהיכא דנתן לה מעות לקדשה סתם דלא מהני אח"כ חזרה אף תוכ"ד והיינו לא משום דבקידושין ל"מ חזרה אלא דבלא"ה אין דיבור מוציא מידי מעשה ואינו יכול לחזור בו אף היכא דכוון לחזרה כנ"ל. ודברי הרמב"ם ז"ל דאף דבחזרה לא מהני אף תוכ"ד מ"מ כיון דבלא הפסק הוא שפיר מהני לגמור דבריו והטור ז"ל ס"ל דאף לגמור תשלום דבריו לא מהני כמו שכתב הט"ז ז"ל שם באהע"ז עייש"ה. או די"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהך דתשובת הרא"ש ז"ל המובא בב"ש הנ"ל דמקדש לאחר ל' דעתו שיוכל לחזור בו אם ירצה ומש"ה ל"ד כלל להך דתוכ"ד דיכול לחזור בו ואף דבקידושין ל"מ חזרה י"ל כמו שכתב הב"י והב"ח ז"ל דלגמור דבריו מהני. אך הטור ז"ל י"ל דהא דהשיג על הרמב"ם ז"ל לא מטעם דבקידושין לא מהני חזרה בתוכ"ד אלא מטעם הנ"ל או די"ל דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל בטעם תוכ"ד דיכול לחזור בו כטעם הר"ן ז"ל משום דדעתו היה לחזור בו אם ירצה בתכ"ד אלא מטעם אחר וכמו שהבאתי למעלה ג"כ מטעם תוכ"ד ודוק

ומעתה דברי הטור ז"ל שפיר מתישבים לפי דברי הט"ז ז"ל הנ"ל ולכאורה ל"ק עליו ממה שהקשה בס' אבני מלואים דהרי משמע מדברי הטור ז"ל בחו"מ סי' קצ"ד דיכול לחזור בו בשאר קנינים די"ל כנ"ל כגון שלא היה הקנין במעשה או אף במעשה רק שהחזרה היה ג"כ במעשה וכגון שמכר לאחר בתכ"ד והקנה להאחר ג"כ במעשה משיכה וכדומה דבזה לר"י כמו דא"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור כן ס"ל לר"י דאתי מעשה ומבטל מעשה כנ"ל. ועוד יותר דגם דברי הש"ע בחו"מ סי' קצ"ה סעיף ז' דכתב במחבר שם וז"ל ושאר דרכי הקנין אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אחר כ"ד דהוכיחו מזה דחכ"ד יכול לחזור בהם לפי הנ"ל לכאורה ל"ק כלל די"ל שפיר ג"כ כנ"ל דקמ"ל דלאחר כ"ד אף שעסוקין באותו ענין ל"מ חזרה משא"כ תכ"ד יכול להיות שיועיל חזרה ולא בכל מקום הוא אלא או שהיה הקנין בלא מעשה כנ"ל או אף שהיה קנין מעשה מועיל ג"כ מעשה לבטלו בחכ"ד כנ"ל משא"כ בלאחר כ"ד דאינו יכול לחזור בו אף שעסוקין באותו ענין גם במעשה ל"מ לבטל הקנין וכנ"ל אך באמת דברי המחבר בש"ע משמע ע"כ דלא כהט"ז כמבואר בב"י בטור חו"מ סי' קצ"ה עייש"ה שהביא דברי הרא"ש ז"ל דגם בקנין משיכה אין בהם חזרה אחר כ"ד ומשמע דתכ"ד יכול לחזור בו. ואף דגם דברי הרא"ש ז"ל יש לישב כנ"ל די"ל דיכול לחזור בו תכ"ד דוקא במעשה אבל בדיבור לא יכול לבטל הקנין במעשה שעשה מקודם אף בתכ"ד. וכדי שיתישב ג"כ על פי זה דברי הטור הנ"ל לפי פי' הט"ז ז"ל שלא יסתור לדברי הרא"ש ז"ל דדרכו בקודש למשוך אחר דברי אביו הרא"ש ז"ל. אך מ"מ מסתימת דברי הב"י ז"ל שם לא משמע כן עייש"ה. גם מה שהביא בשם הגהות וכו' דמשמע דבכל קנינין יכול לחזור בו תכ"ד אף באמירה בעלמא עייש"ה. מ"מ דברי הט"ז ז"ל שפיר מתפרשים כנ"ל וגם הא דהביא להוכיח בב"י שם בחו"מ סי' קצ"ה הנ"ל מהך דקיי"ל בפ' יש נוחלין (דף קכט) ובנדרים (דף פז) תכ"ד כדיבור דמי בר מעכומ"ז וכו' דמשמע דוקא בקידושין וגירושין דאלים לי' וכו' משא"כ בתנאי ממון תכ"ד כדיבור דמי עיי"ש. גם זה לכאורה יש לישב דבכל התורה תכ"ד כדיבור לבד מקידושין וכו' דבקידושין וכו' ל"מ שום חזרה אף היכא דעביד מעשה לבטל דבריו הראשונים כנ"ל משא"כ בכל התורה מהני חזרה בתכ"ד לכל אחד ואחד לפי עניני הקנין בדיבור מהני דיבור לבטלו תכ"ד ובקנין במעשה מהני מעשה לבטלו בתכ"ד כנ"ל

(ג) ויותר יתישב לכאורה לפ"מ שנתבאר למעלה דהרמב"ם ז"ל מוכיח דינו דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור מהך סוגיא דתמורה (דף כה) כנ"ל א"כ ליכא לאוכוחי מהך דקאמר בגמרא דנדרים ובפ' יש נוחלין הנ"ל דבכ"מ תכ"ד כדיבור דמי בר ממכומ"ז וכו' דמשמע דוקא בהנך דחשיב שם אבל בכ"מ תכ"ד כדיבור די"ל דהא דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור הוא ג"כ מטעם זה דבהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשו"ה ל"מ חזרה תכ"ד דהוה כאילו נתן מתנה להדיוט וכבר מסרו לידו וקניה במשיכה כמו כן בהקדש גם קודם מסירה הוה כאילו מסרו להקדש דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ לא מוכח מהך דנדרים ודב"ב על שאר קניות דיכול לחזור בו מדלא חשבינהו שם דכיון דנתבאר מהך דתמורה דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור נכלל ג"כ בזה בכל תנאי ממון היכא דקנאו במשיכה כיון דחד טעמא הוא כנ"ל. וכמו בהקדש דלא חשיב בהך דב"ב ונדרים הנ"ל מ"מ ל"ק דכיון דנתבאר זאת בתמורה (דף כה) הנ"ל ואין תימא דלא חשבינהו דה"נ בב"ב לא חשיב אלא לבר מעכומ"ז וקידושין ואף דכבר פירשו בזה המפרשים דמגרש בכלל קידושין ומגדף בכלל ע"ג אין תימא דלא חשיב כל הנך דנעשה בקנין ומעשה גמורה כהקדש ושאר קנינים במעשה די"ל דלא חשיב אלא הנך דמטעם חומר שבהם ג"כ לא אמרינן בהם תכ"ד כדיבור כנ"ל משא"כ הקדש וכל אינך הנ"ל דמטעם אחר הוא משום דנעשה מעשה ואין דיבור מוציא מהמעשה כנ"ל שפיר סמיך אהך דמס' חמורה (דף כה) הנ"ל כנ"ל. אך לפי"ז דגם במקח או מתנה דלא יכול לחזור בו תכ"ד משום דדיבור אינו מוציא ממעשה שעשה וא"כ יתחדש לפי"ז דאם עשה מעשה לבטל הקנין וכגון דהקנה תכ"ד לאיש אחר ע"י משיכה או כסף לכ"ע יכול לבטל דמעשה מוציא מיד מעשה וכנ"ל וא"כ בהקדש ג"כ אם נימא דה"ט דלא יכול לחזור בו משום דהוה כקנין מתנה שמסר לאיש אחר דלא יוכל לחזור בו כנ"ל וא"כ היכא דעביד מעשה לבטל שפיר יכול לחזור בו. אך גם לפי"ז לכאורה ל"ש זאת אלא היכא דהקדיש ואח"כ תכ"ד הקנה זאת לאדם אחד ע"י מעשה אחרת כגון כסף וכדומה בזה שייך לפי סברא הנ"ל דהמעשה מוציא מיד מעשה בתכ"ד. משא"כ היכא דמעשה האחרת היה ג"כ כגון שמסר גוף הדבר לאחד ונתנו לו במתנה לכאורה נראה ברור דזה אינו יכול להוציא מיד מעשה הראשונה דהרי כיון שהקדיש בראשונה תיכף הוה כנמסר ליד הקדש לפי הנ"ל ובאיזה מקום שמונח מונח ביד הקדש ומי שלקחו הוה כגזבר ואם נוטלו לאכלו עוד מועל בזה וכיון שהקנה ג"כ לאחר דהיינו שמסרו לאיזה איש הוה כגזבר ע"ז ואיזה מעשה מוציא מיד מעשה גוף ההקדש שנוכל לומר דזה מוציא מיד המעשה שמסרו להקדש ומוציא לחולין וא"כ בהך דין הרמב"ם ז"ל דכתב דינו באמר ה"ז שלמים וחזר ואמר ה"ז עולה הנ"ל או להיפך דלפי הנ"ל בעת שאמר ה"ז שלמים דחל ההקדש במעשה דהיינו דהוה כמו שמסרו לגבוה ואח"כ חוזר ואמר ה"ז עולה אף דגם אח"כ הוה הקדש דהוה כמסירה להדיוט מ"מ לא נקרא מעשה להוציאו מהקדש ראשון דהרי הא דבהקדישו נכנס לרשות הקדש כבר היה מונח ברשות הקדש אלא דעתה חוזר משלמים לעולה או להיפך בזה לא נקרא מעשה אלא דיבור בעלמא שרוצה בדיבורו להחליף על עולה בזה ל"ש לומר דהוה כמעשה משום דהוה כמסירה להדיוט דהרי כבר מונח ברשות הקדש. וא"כ י"ל שפיר דמש"ה אינו יכול לחזור בו תכ"ד דהקדש כמו בשאר קנינין וכנ"ל. אך לפי"ז אם יקדיש דבר ואח"כ יחזור בו תוכ"ד במעשה דהיינו שיקנה לאחד ע"י כסף או חליפין לפי הנ"ל בזה י"ל שפיר דאף דבראשונה שהקדיש הוה כמסירה מ"מ כיון שחוזר בו תוכ"ד ועושה מעשה האחרת כגון כסף או חליפין מעשה השניה מוציא ומבטל מעשה הראשונה ובטל ההקדש וממילא יצא מרשות הקדש וכנ"ל

(ד) ואם נכון דבר זה היה באפשר לישב בזה דברי התוס' ז"ל במס' מנחות (דף פא ע"ב) בהא דכתבו שם דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט