שו"ת ברית עולם רה

טעמא הוא שלא יפסידו בשאילת שלום או משום דמפסקינן בק"ש כמובא ברמב"ן כנ"ל וכל הנך טעמים לא שייכים מחמת זה ליפסל עדותן שהעידו מקודם זה בתכ"ד. אלא דנראה דע"כ הא דפסלינן לעדותן שהעידו מקודם היינו משום דאנן מחשבינן לאמירתן כאמירה אחת כיון דאמרן יחד בתוכ"ד אלא דא"א לומר ב' דברים כאחד ובעת העידו על גניבה רצו ג"כ להעיד על טביחה דהרי ראינו דתכ"ד העידו על הטביחה אלא משום דא"א לומר שני דברים כאחד ומשו"ה כל אמירתן הוי כחד אמירה וכיון דנפסלו אטביחה נפסלה כל אותה האמירה דחד הוא וא"כ שפיר מקשה וסבר ר"י דתוכ"ד כדיבור דמי והיינו דבהך עדות הוי כחד אמירה והרי בתמורה (דף כה) ס"ל דדוקא אם נתכוין וכו' אבל בנמלך וכו' ואר"פ בנמלך תכ"ד וכו' הרי דאף דלא גילה דנמלך וגם היה תוכ"ד, מ"מ לא אמרינן דעיוני הוא דקמעיין והיינו דשייך לאמירתו שהתחיל וביאר דעתו וכונתו לא אמרינן כן אלא אף תוכ"ד אמרינן דקמ"ל דלא עיוני הוא אלא חזרה וכמו שביארתי למעלה בעזה"י א"כ הרי דלא נקרא חד אמירה וא"כ קשה אמאי בעדות דנפסלו אטביחה למה נפסלו אגנבה דהעידו מקודם זה דלא שייכים אמירתן זו בזו אף בתוכ"ד. וע"ז מתרץ ר"פ תרי תוכ"ד הוי תד כדי שאילת תלמיד לרב וחד וכו' כדי שאילת הרב לתלמיד א"ל והיינו דבתכ"ד גדול לא אמרינן דעיוני הוא דקמעיין אלא דודאי אין אמירתו שייכא באמירתו שאמר מקודם זה וחזרה הוה וא"כ בהקדש ל"מ דשם ל"מ חזרה אף בתכ"ד וכן בהך דב"ק הנ"ל לא שייכא עדותן חד בחברי' ולא נקרא חד אמירה ואף שנפסלו בטביחה מ"מ למה נפסיל אותן אגנבה שאמרו מקודם זה ואין זה ענין כלל לתוכ"ד דעלמא. אך בתוכ"ד קטן ע"ז א"ל לר"י כלומר דבזה א"ל דחד אמירה הוא ושם במקדיש אמרינן שפיר דעיוני הוא ולא חזרה וכן בהך דב"ק דחד אמירה הוא ונפסלו ג"כ אגנבה. וכ"כ בהדיא בתוס' ב"ק (ע"ג ע"ב שם) ד"ה הרי תכ"ד הוי וכו' שכתבו וה"פ דברייתא אם לכך נתכוין תחלה כלומר שאומר תכ"ד קטן שדומה לנתכוין תחלה לכך דבריו קיימים ואפילו לא נתכוין נמי . כיון דכדיבור דמי אבל בנמלך כלומר שאומר תכ"ד גדול שדומה כמו נמלך ה"ז תמורת עולה אפילו נתכוין תחלה לשניהם עכ"ל עייש"ה. דהרי בהדיא כנ"ל וא"כ ל"ש כלל קושיית הש"ך ז"ל דליכא לתרוצי מידי דהקדש שאני לענין תוכ"ד דהרי לא מיירי כלל מדין תכ"ד דעלמא דיוכל לחזור בו אלא דמוכיח דבתוכ"ד לא אמרינן דעיוני הוא אלא נמלך נקרא ולא שייכא לדיבורו קמא וא"כ ממילא קשה בהך דב"ק דכיון דלא נחשב לעיוני וחד אמירה אמאי יפסול אגנבה דהעיד מקודם הטביחה ושפיר משני תרי תוכ"ד וכו' כנ"ל ואדרבה להש"ך ז"ל קשה לכאורה דאמאי מקשה מהקדש על סוגיא דב"ק הנ"ל דאף דנימא דגם בהקדש תכ"ד יוכל לחזור. מ"מ הרי סברא בודאי איכא דהקדש יהיה חמיר משאר דוכתי וא"כ מאי מקשה דלמא הקדש שאני וכמו דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק כן. אלא לפי הנ"ל שפיר מקשה וכנ"ל וא"כ א"ש דברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאיהו ז"ל מיירי בהדיא היכא דנמלך וחזר בו כמבואר בהדיא בלשונו ז"ל כמו שהבאתי למעלה וכמו שמבואר ג"כ מהנך רבוותא ז"ל דפסקו כוותיה ז"ל כמו שהביא בש"ך ז"ל עיי"ש א"כ שפיר פסקו דבהקדש אינו יכול לחזור בו והיינו אף בתכ"ד קטן ל"מ חזרה בהקדש כמבואר מהך סוגיא הנ"ל

ובזה יש ליישב ג"כ בדברי הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (דף קכט) שכתב דכל דין דתוכ"ד המובא שם דוקא אם שייך לומר דכונתו היה כן מתחלה משא"כ בפירש בהדיא דחוזר בו לכ"ע יכול לחזור בו עיי"ש. ולכאורה קשה קצת מהך דמס' ב"ק הנ"ל דמשמע דג"כ בנמלך וחזר בו דינא הכי וכבר הביא זאת להקשות על הרשב"ם ז"ל בס' שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' נ"ב הנ"ל עיי"ש, ולפי הנ"ל ל"ק דכל הך דב"ק ודתמורה הוא לבאר אם נקרא חזרה או עיוני ומסיק דבתכ"ד קטן הוא עיוני בעלמא ובתוכ"ד גדול הוא חזרה ובהקדש ל"מ חזרה אבל בכ"מ מהני חזרה אף בתוכ"ד גדול רק בהקדש דל"מ כלל חזרה אלא היכא דהוא עיוני בעלמא. ועיי"ש בשואל ומשיב הנ"ל ויתיישב בזה ג"כ קושיית התוס' בפ' מרובה שם ד"ה כי לית ליה לר"י וכו' דהקשו שם וז"ל תימא דר"א מדיפתי דאמר בפ"ק דמכות ובפ' שבועת העדות תוכ"ד כדי שאילת תלמיד לרב כמאן דלרבנן ל"ל כלל כדי דיבור אפילו כ"ד קטן ור"י נמי כתלמיד לרב מודה דלאו כדיבור דמי וכו'. ולפי הנ"ל לכאורה ל"ק כלל די"ל דגם ר"י מודה דתוך כ"ד כדיבור אפילו כדי שאילת תלמיד לרב אלא כאן ענין אחר הוא דבהקדש ל"מ חזרה אפילו בתוכ"ד רק בתוכ"ד קטן אמרינן דלאו חזרה הוא אלא עיוני בעלמא הוא אבל היכא דמהני חזרה תכ"ד מהני ג"כ בכדי שאילת תלמיד לרב אף לר"י. וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ' כיצד מערימין שם דסיים והלכה כר"י ואף דהרי הרמב"ם ז"ל דפסק תוכ"ד כדיבור בכ"מ היינו אף כדי שאילת תלמיד לרב וכמבואר בהל' שבועות פ"ב הל' י"ז ובכ"מ וע"כ כהנ"ל דזה ל"ד לדין תוכ"ד כנ"ל וזה ברור לפע"ד. שוב מצאתי בעה"י בס' מחנה אפרים הל' צדקה סימן ח' שמיישב ג"כ קושיית הש"ך על הרמב"ם ז"ל מהך דב"ק כמו שכתבתי למעלה דלעולם בהקדש לא יוכל לחזור בו. אלא דבתוכ"ד לא הוה חזרה אלא עיוני הוא דקמפיין כמש"כ למעלה וקיצר שם וקצת באופן אחר והנאני מאד תל"י שכוונתי לדעתו הגדולה. ומצאתי ג"כ דבריו ז"ל הובא בשעהמ"ל בפ' ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות וכתב עליו ולע"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז"ל בפ"ב דשבועות דין י"ז פסק דתוכ"ד כדיבור דמי אפילו בכדי, ש"ת לרב וא"כ האיך פסק כאן כר"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דל"ש לומר עיוני הוא דקמעיין קשה וכו' עייש"ה. נראה מבואר מדבריו ז"ל דקושייתו הוא מחמת דמפרש לפי פי' המחנה אפרים דתליא זה בזה דבכ"מ דאמרינן תוכ"ד כדיבור אמרינן דעיוני הוא והוה הפי' בגמרא שם קמ"ל דלר"י לא אמרינן בזה תכ"ד גם בשאר דוכתי ומשו"ה הוקשה לו ז"ל דהרי הרמב"ם ז"ל פסק דגם בתוך כ"ד גדול יכול לחזור בו וא"כ אמאי פסק כר"י דבנמלך לא מצי לחזור בו. אך לפי מה שביארתי למעלה בעה"י לכאורה ל"ק כלל דה"פ בגמרא מהו דתימא תכ"ד כדיבור כלומר דאף דבהקדש ל"מ חזרה אף בתוכ"ד מ"מ הא הוה כדיבור אחד ועיוני הוא דקמעיין ומשו"ה מהני ג"כ בהקדש כנ"ל. קמ"ל והיינו דקמ"ל דל"מ בהקדש החזרה אף בתוכ"ד דהיינו דלא אמרינן דעיוני הוא וממילא הוה נמלך ונקרא חזרה ול"מ בהקדש כדין הקדש דל"מ חזרה אף בתוך כ"ד וע"ז ביאר בגמרא ב"ק (דף עג) הנ"ל דהא דלר"י ל"מ חזרה בתוכ"ד דהיינו דנקרא נמלך וחזרה ולא עיוני היינו דוקא בכדי תוכ"ד הגדול אבל בתכ"ד הקטן דכדי שאילת רב לתלמיד ג"כ ר"י מודה דמהני אף בהקדש משום דלא נקרא נמלך וחזרה אלא עיוני הוא דקא מעיין כנ"ל אבל בשאר דוכתי י"ל שפיר דג"כ ר"י מודה דמצי לחזור אף בתוכ"ד הגדול דכדי שאילת תלמיד לרב כנ"ל משום דבכל דוכתי לבד מהנך דמבואר בגמרא ורמב"ם ז"ל מהני חזרה בתוכ"ד כנ"ל. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דמהני חזרה אף בתוכ"ד הגדול אך מ"מ לא נקרא משום זה נמלך דנימא דמהני בהקדש וכמו שביארתי למעלה בעה"י ולפע"ד הוא ברור ונכון ונראה דגם בס' מתנה אפרים הנ"ל כוונתו ז"ל היה כנ"ל אלא שקיצר. גם מה שכתב שם עוד בשעהמ"ל להקשות על המתנה אפרים הנ"ל וז"ל עוד בה דא"כ קשה דמאי פריך בגמרא דר"י אדר"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכו' וזה לכאורה יקשה גם לפ"מ שביארתי בהנ"ל דמאי פריך מר"י אר"י דלמא לעולם בתוכ"ד אמרינן דזה נקרא עיוני דקמעיין ולא חזרה וא"ש הך דב"ק בעדות גנבה וטביחה דנקרא דיבור אחד אלא דהך דתמורה מיירי בפירש בהדיא דנמלך וחוזר הוא משו"ה ל"מ בהקדש וקמ"ל דבהקדש ל"מ מזרה אף בתוך כ"ד. גם זה יש ליישב דקושיית הגמרא נמלך פשיטא היינו משום דכבר קמ"ל ר"י ברישא דאם לכך נתכוון מתחלה וכו' דבריו קיימין וא"כ משמע מזה בהדיא דלא מהני בהקדש שום חזרה אלא דבתחלה יכוון לזה וע"ז פריך בגמרא שם נמלך פשיטא והיינו דאם נמלך בהדיא זה פשיטא דל"מ דחזרה ל"מ בהקדש כדמוכח מריש דברי ר"י כנ"ל וע"ז משני בגמרא אר"פ נמלך תוכ"ד קאמרינן