שו"ת ברית עולם רד

לכה"פ בזה לא יוכל לחזור בו אף בתוכ"ד בקדשים דזה נקרא נמלך משא"כ בלא הפסיק כלל לא מיקרי נמלך כלל וזה בסוג עיוני הוא דקא מעיין בו המבואר בגמרא שם והיינו כהנ"ל

(ו) שוב ראיתי כי סברא זו הובאה בגדולי הפוסקים דגם אם נאמר דמעכשיו ולאחר ל' הוה תנאי רק אם הפסיק בין מעכשיו ובין לאחר ל' יום אף דהוא תכ"ד לדעת הטור אהע"ז ז"ל בסי' ל"ת י"ל דל"מ תנאי ואף אם לא קיים התנאי נתקיי' הקידושין או הגירושין משום דלא אמרינן בזה תכ"ד כדיבור וכן י"ל להרמב"ם ז"ל. דהנה איתא ברמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אישות דאם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר לידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אעפ"י שהכל היה בתכ"ד ה"ז מקודשת מיד ואינה צריכה לתן לו כלום והובאו דבריו ז"ל בטור אהע"ז סי' ל"ח. וכתב עליו הטור ז"ל ולא נהירא דמלתא דפשיטא היא שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי וכו' ועיין בב"י ובב"ח ז"ל דמפרשי בטעם הטור ז"ל משום דל"מ תכ"ד בקידושין אף דהוא תנאי ועיין שם בב"י שכתב על זה ואין זה כלום דכיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי וכו' אע"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והו"ל דלא וכו' והב"ח ז"ל ביאר שם יותר דהטור ז"ל הבין מדברי הרמב"ם ז"ל דהיה הפסק בין מעשה הנתינה בידה ובין התנאי שלאחר הנתינה אלא שהיה תוכ"ד וכיון שכן הקשה רבינו דמה צ"ל דמקודשת לפי שהקדים המעשה בלא"ה וכו' התנאי שהתנה אח"כ אפילו היה תכ"ד לא הוה תנאי כדקיי"ל וכו' דבכל התורה תוכ"ד כדיבור דמי בר מעו"ג ומגדף ומקדש ומגרש ואפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתכ"ד זכו' וסיים הב"ח ז"ל ואינה השגה דשפיר איכא למימר דהרמב"ם ז"ל שאמר אעפ"י שהכל היה תוכ"ד אינו רוצה לומר דהפסיק קצת בין מעשה לתנאי אלא שהיה תכ"ד דליתא אלא ר"ל שהם דברים אחדים בלי שום הפסק ותשלום דבריו הראשונים נינהו והכי וכו' עייש"ה. ועיין בב"ת שם שהביא בהוכחת הטור דהרי אפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתכ"ד כגון שאמר בתך מקודשת לי ובתכ"ד אמר בתך פלונית אינו מועיל וכו' וכש"כ גבי תנאי ומעשה שלא יועיל התנאי תכ"ד לבטל המעשה וכו' עייש"ה. הרי מבואר מדברי הב"י והב"ח הנ"ל דאף דהיכא דאינו מועיל בתכ"ד מ"מ היכא דלא הפסיק כלל שפיר מהני דאמרינן דסיום דבריו הוא ודיבור אחד הוא ואף דשם בתנאי מיירי מוכת שם מדברי הב"ח ז"ל דכש"כ הוא בהך דבתך וכו' וחזר ואמר בתך פלונית אף די"ל דכוון מעיקרא לבתו האחרת אך באם דלא היה מפסיק כלל משמע דמהני וכש"כ הוא מהך תנאי כמבואר שם בהדיא וא"כ י"ל שפיר ג"כ בהך דמעכשיו דכיון דלא הפסיק כלל מהני דבריו. אף דל"ד להך דהנ"ל דכאן הוא סותר דבריו מ"מ י"ל שפיר דגם מעיקרא כונתו לזה ויצא מפיו דברים שלא בכונה או די"ל כסברתי הנ"ל דכ"ז שלא גמר דבריו בהקידושין בודאי לא סמכה דעת האשה בזה ועל גמר דבריו סמכה ואין זה נכנס כלל בגדר תכ"ד דעלמא, וכן משמע בהדיא מבואר מדברי הב"ח ז"ל שם דסברא זו דהיכא דלא הפסיק מהני אף בקידושין הוא אף בחזר וסתר דבריו לגמרי כמו במעכשיו ולאחר ל' דהרי אתרי שכתב שם הב"ח ז"ל סברא זו לישב דברי הרמב"ם ז"ל חזר והקשה ע"ז מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דעכומ"ז גבי מגדף בסתם מגדף וכו'. וכן מ"ש בפ"ג מהל' עכומ"ז ואפילו חזר בו בתכ"ד ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל היינו נמי בדברים אחדים ואמאי לא הוה כלום כשהכל הוא דיבור אחד לכן סיים שם דלהרמב"ם ז"ל אין נ"מ בין הפסיק או לא אלא דבתנאי דלפרש דבריו מועיל בתוכ"ד אבל בחזרה לגמרי ל"מ עייש"ה. הרי דלפום מה דתריץ בראשונה הוא אף בחזרה מהני בלא הפסיק כלל ואף דהב"ח ז"ל סתר זה ומסיק דאין נ"מ בין הפסיק או לא אך מדברי הב"י ז"ל משמע דאיכא לחלק בזה כמו שמדויק מלשונו ז"ל שכתב ודייק כיון דדברים אחדים הם בלא הפסק וכמו שהבין הב"ח ז"ל כמבואר שם עיי"ש. אך בגוף קושיית הב"ח ז"ל מהך דהרמב"ם ז"ל דפ"ב ופ"ג מע"א בהך דמגדף וכו' דנסקל וכו'. לכאורה לפע"ד יש לישב דהנה הא דנוכל לומר דאף דחוזר בו וסותר דבריו לגמרי ואף במקום דל"מ תכ"ד מ"מ כיון דאינו מפסיק מהני חזרתו היינו משום דאמרינן דכיון דלא הפסיק כלל ודיבור אחד הוא י"ל שיצא מפיו דברים שלא בכונתו ודעתו בהם ולא נגמר הדיבור עד שסיים דבריו והפסיק בהם משא"כ בהך דמגדף וחוזר ואומר אין זה אלי דנסקל ל"ד לזה כלל דע"כ שם מיירי בהתראה וקיבל עליו התראה כיון דנסקל. וא"כ האיך שייך לומר דשלא מדעתו יצאו הדברים מפיו. ועוד לפ"מ שכתבתי דס"ל דכיון דלא הפסיק וגמר דבריו ג"כ האשה או הקונה ומקבל ממנו שום דבר לא סמכה דעתייהו ועל גמר דבריו סמכו ונתרצו ושפיר י"ל דמהני חזרה דלא נכנס בנדר חזרה דתכ"ד דעלמא כנ"ל א"כ ל"ש זה ושפיר נסקל מטעם הנ"ל ויש להאריך ולפלפל בזה ואכמ"ל

(ז) ולפי הנ"ל דכל דין תכ"ד הוא דרבנן אף בתוכ"ד קטן י"ל דה"ט דפסק הרמב"ם ז"ל וסייעתו הובא בש"ך בחו"מ סי' רנ"ה דבהקדש לא אמרינן תכ"ד כדיבור ומדסתמה משמע דגם בתוכ"ד קטן לא מצי לחזור בו וי"ל דה"ט משום דכל דין תכ"ד הוא דרבנן ובמקום הקדש אוקמוה אדין תורה. והנה בדין זה דהקדש בתוכ"ד דפסק הרמב"ם ז"ל דלא מצי לחזור בו השיג הש"ך ז"ל בחו"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' וקושייתו הוא מהך דפ' מרובה הנ"ל דפריך שם לר"י דסבר תוך כ"ד כדיבור דמי מהך דתנן הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים וכו' ואר"פ וכו'. דהרי דמדמה הך דהמקדיש להך דב"ק עייש"ה. ולכאורה לפע"ד אי לא מסתפינא נראה די"ל דמהך דב"ק לא מוכח מידי ואדרבה מהך סוגיא דתמורה הוכיח הרמב"ם ז"ל דינו שפיר כמוש"כ בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בהך דתמורה שם הובא בש"ך ז"ל יעוש"ה בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם. דהנה לכאורה יש לדייק שם במס' תמורה (דף כה ע"ב) דמקשה על הך דאר"י אם לכך נתכוין תחלה וכו' דבריו קיימין ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ילדה עולה ה"ז ולדה שלמים ומקשה נמלך וכו' פשיטא ולדן שלמים אלא כל אימא דבעי מימלך אר"פ לא נצרכה אלא שאמר בתוכ"ד מהו דתימא תוכ"ד כדיבור והאי עיוני הוא דקמעיין קמ"ל. ולכאורה צריך ביאור בהך דר"פ דל"ל לסיים מהו דתימא עיוני הוא דקמעיין כנ"ל דלכאורה שפת יתר הוא. ולכאורה נראה מבואר בהדיא דאדרבה מוכת מזה דבאמת במקדיש ל"ש כלל תוכ"ד כדיבור וכנ"ל וכמבואר בהדיא מלשון המתניתין שם דאר"י אם לכך נתכוין תחלה וכו' דבריו קיימין ולא בחוזר בו דבכ"מ מהני בתוכ"ד אבל במקדיש ל"מ וי"ל דזה דפריך נמלך פשיטא אלא כל אימא דבעי מימלך ולכאורה מאי קשה ומאי ס"ד דמקשה אלא אימא דבעי מימלך ואיה נזכר זמן חזרה דהרי בהדיא מבואר במתניתין דרק במתכוין מתחלה מהני ולא בחזרה והיינו אף בתוכ"ד. אלא דהיינו דמקשה דקס"ד נמלך היינו שגילה דעתו שחזר בו וע"ז מקשה פשיטא אלא כל אימא דבעי מימלך דכיון דהוא חזרה היינו חזר תכ"ד היינו לאחכ"ד דזו"ז אחת היא דבהקדש ל"ש חזרה. ומשני אר"פ לא נצרכה וכו' מד"ת תוך כ"ד כדיבור והאי עיוני וכו' קמ"ל והיינו דחידש ר"פ דכאן מיירי שאמר תוכ"ד ולא גילה אם חזר בו בואו דכוון כן בתחלה ומהו דתימא: דכיון דתוכ"ד הוא וכדיבור דמיא והאי עיוני הוא וכו' והיינו דה"א דזה אינו חזרה כלל אלא עיוני הוא דקמעיין קמ"ל דאף בתכ"ד לאו עיוני הוא אלא חזרה ובהקדש לא מהני חזרה אף בתוכ"ד

ומעתה שפיר עולה הך סוגיא דב"ק הנ"ל דלכאורה יש לבאר שם במה דמדמה שם בהך דהוזם על טביחה דבטל גם אגניבה להך דין דחוכ"ב דעלמא דמה ענין זה לתוכ"ד דעלמא דיוכל לחזור בו מתקנת חז"ל כנ"ל וכי משו"ה נאמר דכיון דנפסלין בעדותן אח"כ אטביחה משו"ה בטל העדות שהעידו מקודם זה על גניבה בתוכ"ד ומשום דתוכ"ד כדיבור דמי והרי בהך דתכ"ד