שו"ת ברית עולם רג

בהדיא בטעמא דהך מלתא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במו"מ וחבירו נותן לו שלום או רבו כו' הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזלת העני בבתיכם הרי דאותו הטעם הוא לנתינת שלום לחבירו כמו לרבו דאל"כ למה הביאו כלל דכשאדם מעיד כו' וחבירו נותן לו שלום או רבו כו'. אך זה י"ל וק"ל. אך ראייתו ז"ל צריך ביאור דהוכיח לה דע"כ תוכ"ד קטן הוא מה"ת דאל"כ יקשה לר"ת ז"ל על ר"י דל"ל תוכ"ד הגדול א"כ למה ס"ל תוכ"ד הקטן דלכאורה י"ל דהא בתוס' שם ד"ה כדי כו' כתבו דהא דאמר בפ' תפלת השחר (דף כז) דאסור ליתן שלום לרבו היינו דלא אמר אלא שלום עליך ולא אמר רבי וכו' וכ"כ בתוס' ברכות שם ובהרא"ש הביא שם מהירושלמי דאסור ליתן שלום לרבו בכל אופן א"כ י"ל דלעולם ס"ל לר"ת ז"ל ג"כ אליבא דר"י בטעם דתוכ"ד הקטן דיכול לחזור בו היינו מפני שיהיה יכול ליתן שלום לחבירו והא דלא ס"ל תוכ"ד הגדול י"ל דהיינו טעמא משום דס"ל כהירושלמי דאסור ליתן שלום לרבו בכל אופן יהא גופא קמ"ל ר"י בברייתא דבנמלך אף תוכ"ד הקטן אינו יכול לחזור בו והיינו דבזה ליכא הטעם דיוכל ליתן שלום ולא אמרינן בזה תוכ"ד כדיבור וזה הרבותא גופא קמ"ל וליכא לאקשויי נמלך פשיטא. שוב ראיתי בעה"י בס' מלוא הרועים דמפרש באמת דר"י דס"ל דוקא בתוכ"ד הקטן דיכול לחזור בו היינו ג"כ משום טעם הרמב"ן ז"ל דס"ל דהיינו טעמא דתוכ"ד כדי שיוכל ליתן שלום. והא דלא ס"ל בתוכ"ד גדול י"ל דס"ל כירושלמי הנ"ל וא"כ לכאורה נסתר ראייתו בס' שואל ומשיב הנ"ל. אך באמת לכאורה יש ליישב דבריו ז"ל דהרי מבואר שם בברכות הנ"ל במעדני יו"ט על הרא"ש שהביא בשם תר"י די"ל דאף דאסור ליתן שלום לרבו מ"מ הוא צריך להחזיר לו שלום וי"ל דמשו"ה תיקנו תוכ"ד וא"כ א"ש ראייתו ז"ל דאי תוכ"ד הקטן הוא משום שאילת שלום אמאי לא תיקנו ג"כ בתוכ"ד גדול אלא ודאי דהוא דאורייתא. ויותר יתיישב ממה שכתב רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד (סי' רמב) דבאמת י"ל דמהירושלמי מוכת להיפך דמותר אף ליתן שלום לרבו עייש"ה וא"כ א"ש בפשיטות ראייתו ז"ל הנ"ל אך מ"מ לפע"ד לכאורה יש לדחות קצת די"ל דאף תוכ"ד קטן הוא משום הך תקנה דשאילת שלום וגם ר"י ס"ל בתוכ"ד קטן משום טעם זה ומ"מ י"ל דס"ל דלתוכ"ד גדול לא חששו כ"כ דלמא יבא רבו ויצטרך ליתן לו שלום דזה ודאי לא שכיחא ומש"ה לא חששו לזה משא"כ בכל אדם דשכיח הרבה מש"ה תיקנו בתוכ"ד קטן משום זה כן י"ל לר"י וי"ל דגם תוכ"ד קטן הוא מדרבנן מטעם תקנה הנ"ל כנ"ל. אך לפי ביאור רבינו הגדול הגר"א ז"ל לכאורה א"ש דבריו ז"ל כנ"ל עייש"ה. ולכאורה קשה קצת לומר דתוכ"ד קטן הוא מה"ת ותכ"ד גדול הוא מטעם תקנה הנ"ל מדסתמו ולא חילקו בזה. והא דכתבו התוס' בלשון ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת דה"ט כו'. י"ל משום דבזה נכלל ג"כ התוכ"ד הקטן ועיין ברמב"ן ז"ל בפ' יש נוחלין (דף קכט) ד"ה והלכתא כו' דהביא דברי ר"ת ז"ל הנ"ל ולא ביאר דקאי על טעם דשאילת שלום תלמיד לרב. ויש לפלפל בזה ועיין ברמב"ן ז"ל שם שהביא עוד טעם בשם הרב אב"ד ז"ל דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהיה הפסק בשום דבר עייש"ה

ואם נאמר באמת דמה"ת אינו יכול לחזור בו בשום אופן אף בתוכ"ד הקטן יקשה בתוס' ז"ל הנ"ל דלמה תיקנו כדי שלא יפסיד כיון דסו"ס באמת לא יוכל לחזור בו ומאי יפסיד מהשאילת שלום כנ"ל אם לא כמו שכ' בס' שואל ומשיב הנ"ל אך לפ"מ שכתבתי למעלה לכאורה א"ש בפשיטות די"ל באף אם נאמר דמה"ת לא יוכל לחזור בו אף בתכ"ד הקטן כנ"ל מ"מ י"ל דזה דוקא היכא שהפסיק דבריו לכל הפחות מעט עד שנדע שכבר הפסיק דבריו מדעתו ואינו רוצה לסיים עוד איזה דבר משא"כ היכא דמסיים דבריו בב"א י"ל דלעולם ל"מ בשום דבר דבריו הראשונים. ולכאורה יש סברא לזה די"ל דזה פשוט דעד שלא סיים המוכר או הקונה כל דבריו בודאי לא סמכה דעתו דשכנגדו לקנות הדבר או להקנות דהרי אם יאמר אחד לחבירו אני נותן לך דבר זה מעכשיו ולאחר ל' יום ובעת שאמר מעכשיו באמצע דבריו ניכר שרוצה לסיים דבר הרי בזה בודאי לא סמכה דעת שכנגדו דדלמא יתנה איזה תנאי שלא יוכל לקיימו וכדומה לזה כיון שניכר שרוצה עוד לגמור איזה דבר וכל דבריו כדיבור אחד הם אלא שלא יוכל לדבר שני דברים כאחד וכל דבריו הוה כדיבור אחד ואין לקיימם לחצאין כיון שלא רצה לומר דבריו הראשונים עד שלא יגמור האחרונים. וא"כ י"ל לכאורה דה"ה היכא דסיום דבריו הוא חזרה גמורה כגון שאמר בב"א אני נותן לך לא לך אני נותן י"ל דל"מ דעדיין לא יצא מרשותו כלל. וכן י"ל בהקדש כן וכש"כ הוא בנידון דידן דאמר מעכשיו ולאחר שלשים דבאמצע דבריו חזר לומר לא מעכשיו אלא לאחר ל' די"ל דבודאי ל"מ דבריו הראשונים כיון דכל דיבורו דיבר בב"א כדרך המדברים דבר ענין אחד וי"ל דעדיין לא גמר בדבריו הראשונים ויצא מפיו דברים שאין רצנו בזה כלל ולמה לא יוכל לחזור לסיים דיבורו שרוצה באמת. משא"כ היכא דגמר דבריו וניכר שגמר בדעתו ורצונו ליתן דבר זה אף שאח"כ חוזר בתוכ"ד אך מינכר הדבר דהוא חזרה ממה שכבר גמר ורצה בזה לא יוכל לחזור בו מה"ת. וי"ל דשפיר כתבו התוס' ז"ל דמשו"ה תיקנו ג"כ בחזרה שיעור תוכ"ד שיוכל לחזור בו אף שכבר גמר דבריו וניכר שעתה חוזר בו מה שלא היה דעתו כן בתחלת דבריו מ"מ יוכל לחזור בו והיינו משום דלא יהיה לו הפסד דלפעמים דיאמר דבר מה ויצא מפיו דברים שאין רצונו בזה וירצה לסיים דבריו במה שרוצה ובין כך יבוא רבו ויתן לו שלום ויפסיק מדבריו וכיון שגמר דבריו הרי אח"כ לא יוכל לחזור בו משו"ה תיקנו דיוכל לחזור בו בזה אבל היכא דמסיים דבריו בב"א י"ל דאין זה ענין כלל לתכ"ד ושאר דין חזרה ובגמר דבריו נתפס שביאר כונתו. ומכש"כ בהך דמקדיש מעכשיו ולאחר ל' דמשמעות הלשון אחד דאמר בב"א מעכשיו ולאחר ל' י"ל דאף בהקדש דלא יוכל לחזור בו אף תכ"ד מ"מ לא גרע משאר דברים דמה"ת לא יוכל לחזור בו אף תוכ"ד ומ"מ בגומר דבריו ל"ש כלל לדין תכ"ד ובגמר דבריו נתפס כן י"ל בהקדש. וזה די"ל דהוה ספק אם כונתו בדבריו לאתר ל' יום היינו דמסיים תנאי לדבריו הראשונים ורוצה לקיים דבריו ראשונים או חזרה דהיינו שאינו רוצה בדבריו ראשונים ויצא מפיו בדבריו מעכשיו מה שאינו רוצה בזה ולא היה גומר בדעתו כלל ומשו"ה מסיים וגומר דבריו לאחר ל' כנ"ל. וא"כ י"ל דא"ש בדין הקידושין מעכשיו לאחר ל' ג"כ כנ"ל דכיון דדבריו מעכשיו ולאחר ל' הם דיבור אחד אין ענין כלל לשאר דין חזרה ותוכ"ד. וכן יש להוכיח קצת מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בתמורה פ' כיצד מערימין וז"ל ואמר ר"י הרי זו שלמים ואח"כ נמלך וחזר ואמר ולדה עולה ואעפ"י שהוא תוכ"ד אין סומכין אלא על דיבור ראשון לפי שהעיקר בידינו תוכ"ד כדיבור דמי זולתו במקדיש וכו' ועיין בש"ך סי' רנ"ה דכתב דטעם הפוסקים הנ"ל דמקדיש ל"מ חזרה הוא מהך דר"י הנ"ל דאם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה ול"מ חזרה אף תוכ"ד והיינו דקדשים שאני. והרי מכ"ז משמע דוקא בנמלך היינו דניכר דגמר דבריו אלא דנמלך אח"כ וחזר מדבריו הראשונים בזה ל"מ חזרה בהקדש. משא"כ באומר דבריו בב"א דמי שם לו שם נמלך וחזרה די"ל דבאמת לא היה דעתו אלא למה שסיים אלא דיצא דבריו במה שלא חפץ ותיקן דבריו בעצמו וכן י"ל בהך דמקדש מעכשיו לאתר ל' דלא מהני אף תוכ"ד בחזרה אבל בזה מהני ומה גם דכיון דלא גמר דבריו עד שסיים לאתר ל' י"ל דהאשה לא סמכה דעתה ולא רצתה להתקדש לו עד שסיים דבריו דמסתמא הוא דטרם גמרו דבריו לא נתקדשה לו עד שתשמע מה שיגמור דבריו וזה סברא פשוט' לפע"ד וא"כ על גמר דבריו דעתה אלא דמספקא לן אם דעתו לאחר ל' על תנאי לדבריו ראשונים או להיפך מדבריו ראשונים וכנ"ל וד"ל. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מעשה הקרבנות דכתב דבאם גמר בלבו והוציא בשפתיו ואמר ה"ז עולה וחזר וכו' לא יוכל לחזור בו עיי"ש הרי דדייק וכתב דגמר בלבו והוציא בשפתיו ודוקא דידעינן דגמר בלבו במה דהוציא בשפתיו והיינו דהפסיק מעט