שו"ת ברית עולם כ

דאורייתא לקולא ובמצוה מחויב מה"ת לפי"מ שחידש לנו החו"ד ז"ל ודבריו מבוארים בטעמם. אע"כ דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א דספק אסור מה"ת ומשו"ה אם נימא דל"ת הוא מה"ת אמאי חוזר ואומר מספק דהא ספק ל"ת הוא מה"ת ואף אם גם ספק מצוה לחומרא מ"מ שב וא"ת עדיף כנ"ל ומשו"ה הכריחו דלא תשא הוא מדרבנן והרי מוכח דס"ל לתוס' ז"ל כהרשב"א ז"ל

ועוד נלפע"ד לכאורה להוכיח דהתוס' ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסור מה"ת מהא דאיתא בפ' נערה שנתפתתה (דף נ"א ע"ב) אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון כו' ולאבוה דשמואל אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף ופליגי דרבא כו' מותרת מ"ט יצר אלבשה ובתוס' ד"ה אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוה מוציאין אותה מבעלה על כך יעו"ש ובתוס' רי"ד כתב שם דלאבוה דשמואל מדרבנן הוא דאסור משום גזירה דלמא סופה ברצון. והנה אף דגם אם נאמר דלאבוה דשמואל הוא רק מדרבנן מספיקא מ"מ אין להוכיח דספק מה"ת מותר די"ל דלעולם ספק אסור מה"ת אלא דכאן י"ל דבאמת לא הוה ספק השקול ואדרבא יש לה חזקת כשרות ומשו"ה מותר מה"ת אלא דמ"מ רבנן הוא דגזרו וחיישי דלמא היה סופה ברצון. ואין להקשות על שיטת הרי"ד הנ"ל מהא דקאמר בגמרא אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה דמשמע דלאבוה דשמואל מה"ת אסור דאל"כ מאי מקשה אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה וכמו שדייקו מזה התוס' שם די"ל דבאמת אין הכונה היכא משכחת לה ד"ת דאונס מותר דזה לאו קושיא הוא דמה"ת באמת מותר אלא דהקושיא הוא דקשאיל הגמרא אונס דמצינו בתורה היכא משכחת לה שנפסוק כן ולקושטא דמלתא קשאיל דלפי"ז לא משכחת כלל דנפסוק דין דאונס מותר ואח"כ מצאתי בעה"י בשיטה מקובצת שהביא בשם הריטב"א לפרש כן והנאני מאד אך בתוס' ז"ל שם הוכיחו מהא דקאמר אונס דשריא כו' דע"כ לאבוה דשמואל מה"ת אונס אסור שמא סופה ברצון ואם נימא דס"ל ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת א"כ קשה אמאי יהיה אונס אסור מה"ת כיון דספק הוא דלמא הוא ברצון ולא הוה אלא ספק ומותר מה"ת וא"כ מאי מקשה אונס דשריא כו' ובשלמא להרמב"ם ז"ל ל"ק די"ל דבאמת מפרש כמו שכתב הריטב"א הובא בשיטה. דמקשה היכא משכחת לה להלכה ולמעשה וכנ"ל אך התוס' ז"ל דהוכיחו מקושיית הגמרא דע"כ לאבוה דשמואל מה"ת אסור קשה טובא דבאמת אמאי הוה מה"ת אע"כ דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת וכמו שהוכחנו למעלה. והנה עלה בדעתי לכאורה די"ל דמכאן אין ראיה די"ל דספק מותר מה"ת אלא דכאן באונס י"ל דס"ל לאבוה דשמואל דרובם הוה סופם ברצון ומשום דיצר אלבשם אלא דלרבא זאת הוה אונס ולאבוה דשמואל ס"ל דזה נקרא רצון. ואחרי חשבי זאת מצאתי בעה"י בפני יהושע שם דכתב להקשות דאמאי לא נימא דהוה ליה חזקת היתר ומישב שם בסברא הנ"ל דהוה כרובם לאיסור וכבר תמה על סברא זו בהפלאה יעו"ש מה שפלפל בזה. ולהנ"ל י"ל דבאמת מחמת סברא זו איתרע חזקת היתר שלה כסברת הפני יהושע ומ"מ רובא לאיסור לא הוה ובאמת הוה ספק השקול והתוס' לשיטתם דס"ל ספק איסור מה"ת ומשו"ה מקשה אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה וכמוש"כ התוס' ז"ל שם וא"ש בפשיטות וגם להרמב"ם ז"ל אתי שפיר כנ"ל בה (ו) ודאתאן עלה לפי"ז ליכא להוכיח מתוס' דחגיגה הנ"ל מידי לסברתנו הנ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל כיון דתוס' ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל כנ"ל אלא דמ"מ מהך דמס' פסחים (דף פ"ט) גבי חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן שהביאו בתוס' חגיגה הנ"ל להוכיח סברתם שפיר מוכח סברתנו הנ"ל דאיתא שם אלא משום סמיכה דאילו פסח לא בעי סמיכה ואילו מותר בעי סמיכה ופירש"י ז"ל וא"א לסמוך ע"ז שמא פסח הוא וקעביד עבודה בקדשים יעוש"ה והשתא קשה מהך סוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל דספק איסור מותר מה"ת וכיון דספק מצוה מחויב מה"ת והאיסור עבודה בקדשים דספק הוא ומותר מה"ת ולידחי הך ספק איסורא דעבודה בקדשים דהוא מדרבנן מפני המצוה דסמיכה דהוא מה"ת אע"כ דלהרמב"ם ז"ל כיון דספק הוא אם הוא חייב כלל בהמצוה פטור הוא מה"ת וא"כ כיון דלסמוך הוא פטור אף דליכא איסורא מה"ת בזה מ"מ עדיף טפי שלא לסמוך וכמש"כ המהרי"ט ז"ל בביאור דברי התוס' ז"ל דמס' חגיגה הנ"ל ואין לעשות המצוה דהוה כמו מצוה הבאה בעבירה כמבואר במהרי"ט ז"ל הנ"ל והיינו כסברתנו הנ"ל. ובהכי מתישבין שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דהקשה בס' כו"פ בבית הספק על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו. דלמא הביא שליש ביד א"י והתורה אמרה קצירכם ולא קציר א"י והוא מטעם ספק. ולשיטת הרמב"ם ז"ל מאי קושיא דהא ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לקולא יעו"ש בכו"פ ומה שכתב ודוחק לומר וכו' ואם נימא דספק מצוה בכ"מ מחויב לעשות. בודאי דתמוה מאד שיטתו ז"ל כקושיית הכו"פ ז"ל אלא להנ"ל א"ש דכיון דהוה ספק דלמא הוא של א"י וא"כ באם דהוא של א"י ליכא מצוה כלל וא"כ דמי כמו שהוא ספק אם הוא חייב במצוה ולקולא הוא ופטור מן המצוה ד"ת ולא הוה מצוה כלל בהבאת העומר ושפיר מקשה מהיכן הביאו ולשיטת הרשב"א ז"ל אף דספק מצוה לחומרא מ"מ גם ספק איסור לחומרא דלמא הוא של א"י והוה חולין בעזרה וכיון דמה"ת אסור הוא ליכא מצות בזה כנ"ל ודוק

ז) ועוד נלפע"ד להוכיח סברא זו מהא דאיתא במס' ר"ה (דף כ"ח ע"ב) דס"ל לרבא מצות אין צריכות כוונה וא"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה א"ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן וכו' מתיב וכו' אלא א"ר לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה יעוש"ה. והנה בהך קושיא דישן בשמיני ילקה לשיטת הרמב"ם ז"ל לכאורה קשה כיון דספק מותר מה"ח והרי שמיני ספק שביעי הוא וא"כ מותר הוא מה"ת לישן בשמיני. אף דבאמת קושית הגמרא ע"כ לא קאי על זמן שהוא ספק ז' ספק ח' דבזה ליכא לאקשויי דילקה כיון דספק הוא וגם לשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ג"כ לא לקי כמבואר למעלה אלא דקושית הגמרא קאי על זמן הזה דבשמיני ודאי שמיני הוא וכמו שפירש"י ז"ל במס' עירובין (דף צ"ו) דמקשה גם כן כך ופירש"י ז"ל ואנן היכא יאבינן בשמיני. אך מ"מ עדיין קשה דהנה במס' ר"ה שם (דף ל"ג ע"א) כתבו שם בתוס' דגם על מצות דרבנן שפיר שייך לברך אף באם דיהיה איסור ברכה לבטלה מה"ת יעוש"ה וא"כ לא קשה כלל דהישן בשמיני ילקה די"ל דכיון דעבד לקיים מצוה דרבנן ליכא בל תוסיף. אע"כ נראה דהכי פריך דבזמן הזה הישן בשמיני בסוכה לילקי דודאי שמיני הוא ואי דמקיים מצוה דרבנן זה אינו דזה גופא קשה דהאיך יכלו רבנן לתקן בזמנים דלא ידעו בקביעא דירחי שיהיה ישן בשמיני בסוכה ויעבור על בל תוסיף דהוא ספק איסור תורה והאיך דחו ספק איסור תורה מקמי ספק מצוה וא"כ בשלמא לשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת אף דגם ספק מצוה לחומרא ומחויב לעשותה מ"מ נדחה הספק מצוה מקמיה ספק איסור ושב וא"ת עדיף כמו שנתבאר למעלה וא"כ ממילא לא היה להו לחז"ל לתקן שיעשו שני ימים טובים גם בזמן שהיה להם ספק וא"כ שפיר מקשה הישן בשמיני בסוכה ילקה היינו בזמן הזה דליכא ספק כלל אם ישן ילקה ואין לומר דמקיים בזה מצות דרבנן דהרי גם זה גופא קשה דהאיך יתקנו רבנן לדחות ספק איסור מקמיה ספק מצוה דספק איסור אסור הוא מה"ת אף דספק מצוה ג"כ לחומרא שב וא"ת עדיף כנ"ל. והרי הא דאנו עושין שני ימים טובים הוא כדי שלא יבוא הדבר לידי תקלה באם ישכחו סדר קביעות הזמנים והרי אף באם דיהיה בספק ג"כ אין לתקן דבר זה לעשות שישנו בסוכה בשמיני דהוה ספק איסור ב"ת. אך להרמב"ם ז"ל קשה כיון דספק איסור מותר מה"ת ואם נימא דספק מצוה לעולם לחומרא א"כ בזמן שהיו מסופקים בקביעא דירחא ראוי היה שיעשו שני ימים טובים ולעשות יום שמיני סוכות