שו"ת ברית עולם קפד

לשליח וא"כ היכא דאינו שומע כגון עם שבשדות דל"ש שומע בעונה וכיון דלא שייך בזה שליחות לא יוכל לצאת בזה והוה כאילו לא עשה כלל וא"כ האיך שייך לומר דהמברך לא הוה שליח אלא מטעם ערב דמה שייך בזה ערב וכי בזה שיברך השני יפטר זה ומה בצע לו להמברך דעדיין לא נפטר מהערבות אף אם יברך מאה פעמים סו"ס השני לא קיים המצוה כיון דמוטל על כל אחד שיברך וע"ז כל ישראל ערבים זה על זה דזה ערב שחבירו יברך וחבירו ערב שזה יברך ומה יוסיף אם אחד יברך אף אלף פעמים וכי ערבים אנחנו על הסכום ברכות שנברך לבוראנו וכי למצותינו הוא צריך דרצון ה' הוא אשר כל אחד יברך ועל כל אחד מוטל המצוה וא"כ גם אם יברך אחד בעד חבירו עדיין לא נפטר גם מהערבות שלו כיון דסו"ס חבירו לא בירך אם לא דנימא דבאמת מה שמברך לחבירו הוא כאילו חבירו מברך והוה שלוחו כמותו וא"כ ממילא כיון דמהני בזה שליחות ויצא חבירו ג"כ בברכת השליח ציבור הרי אז נפטר ג"כ הש"ץ מהערבות שלו על חבירו. אך כ"ז אם נאמר דשייך בזה שליחות וקשה דהא מילי נינהו. אך לפי הנ"ל דלא נתחייב בדבריו על שום דבר אלא ענין המעשה הוא רק הדבור לבד שפיר יוכל לעשות שליח ע"ז והוה שלוחו כמותו ושפיר כתב הרא"ש ז"ל בברכות שם דאף באכל כ"ד דאינו חייב רק מדרבנן מ"מ מצד ערבות מחויב מה"ת היינו שערב בדבר שחבירו יברך וכיון דאם הוא יברך להוציא חבירו יהיה כמו שמברך חבירו וא"כ מחויב הוא לברך בעד חבירו מה"ת כדי שיהיה שלוחו כמותו ויצא חבירו וגם הוא נפטר מהערבות ושייך בזה שליחות כנ"ל ודוק. והא דבאמת בכ"ד שא' מוציא חבירו בשום ברכה צריך להיות חבירו שומע ובלא"ה לא יצא היינו כיון דמילתא דשבחא הוא דבעי לאודויי למאריה על שברא והמציא לברואיו צרכיהם בזה צריך בעצמו לשמוע כדי שיהי' כעונה וכמברך על הנאתו שנהנה וכן בתפלה דצריך לשמוע מלבד אנוס כגון עם שבשדות ג"כ ה"ט משום דתפילי ורחמי נינהו ובעי כ"א להכניע עצמו לשמים. ועוד דתפלה כנגד קרבנות תיקנו ובקרבנות אף היכא דכהן הקריב קרבן של ישראל מ"מ היה עומד על גביו כמבואר בתענית והיכא דלאו אנוס הוא ולא בא לשמוע התפלה פושע הוא ולא יצא אבל בעם שבשדות שפיר יצאו ועדיין דבר זה צריך תלמוד: סימן מא

לבאר בדין מוכר דבר שאינו מבורר וקצת בסוגיא דברירה בכמה מקומות בש"ס רש"י ותוס' ז"ל ובפסקי הרמב"ם ז"ל בעה"י

השם עבים רכובו יריק ברכתו וטובו אל כבוד אהובי וידיד נפשי ה"ה הרב הג' חריף ובקי מחודד ומפולפל צמ"ס וי"א כו' כש"ת מו"ה חיים מאיר הערציג נ"י מניעשוויעז הצלחתו ירום למעלה

מכתבו לנכון הגיעני לשמחת לבבי. ועל של תורה באתי

(א) מה שכתב ידידי לפלפל בהא דמס' ב"ב (דף קכו ע"א) במחלוקת רב פפא ורב פפי אליבא דרבא דלרב פפא אין לבכור קודם חלוקה ולרב פפי יש לבכור ק"ת ואמר שם בגמרא דלא בפירוש איתמר אלא וכו' ופירש שם הרשב"ם ז"ל לא עשה ולא כלום בפלגי בחלק פשיטותו וכו' אבל בחלק בכורה יפה מכר וכו' ומר סבר בכולי' וכו'. והביא בזה קושיית הראשונים ז"ל על הרשב"ם ז"ל דאמאי בחלק בכורה מהני ולא מהני בחלק פשיטות ומאי שנא ויעוין בתוס' שם וכתב ידידי לישב דזהו הטעם משום דבפשיטות אינו מבורר החלק ומשו"ה אינו יכול למכור משום דאין ברירה אבל בחלק בכורה יוכל להיות מבורר כגון דהוי ג' שדות ולפי מאי דקיי"ל דיהבינן לבכור אחד מצרא א"כ החלק האמצעי יהיה שייך לעולם להבכור והאריך בפלפולו וזה הוכן דבריו. ידידי אף שדבריו בהשכל ודעת עכ"ז כאן א"א לפרש כך כאשר יתבאר לפנינו בעה"י

ר"ד מלבד שזה דוחק לפרש סוגיא זו דוקא בג' שדות וב' אחין וסמוכין השדות זא"ז מה שלא נזכר מזה שום רמז רמיזא לא בגמרא ולא ברשב"ם ועיקר חסר. מלבד זאת לא אדע איך הוא מבורר החלק בכורה דגם אם יש ג' שדות זא"ז ואז יהיה בטוח הבכור בחלק האמצעי היינו בשדה אמצעי אך מ"מ מי יאמר שיחלק לאורך דלמא לרוחב שירצה השני לחלק כל שדה לג' חלקים כיון שעומדים זא"ז ויהיה לו אחד מצרא ואף דלזה שאומר נחלק שדה כנגד שדה שומעין עיין בחו"מ סי' קע"ד ברמ"א מ"מ לא פסיקא מלתא דמשכחת לה שהיה הפשוט מצרן בצד א' ועיין בחו"מ שם. וא"כ אינו בטוח רק בחלק קטן מחלק הבכורה והאיך מבורר כל חלק בכורה. ואף אם ימצא איזה אופן שיהיה ה מבורר כולה כגון שיש נהר ע"פ רוחב ג' שדות ואז מוכרח לחלק השדות באופן שיהיה לו מבורר חלק אמצעי וכדומה א"כ ג"כ בחלק פשוט יש למצוא איזה אופן כזה שמבורר חלקו כגון שיש לו שדה אמצרא כמבואר בגמרא ב"ב (י"ב ע"ב). וגם ברשב"ם איתא בהדיא בד"ה קסבר אין לו לבכור ק"ח וכו' וכ"ש בחלק פשיטותו דלא זכי ק"ח דלא הוברר חלקו ומשמע בהדיא דהטעם הוא משום דלא זכי בהו גם משמע דטעם א' להן לחלק פשיטות ולחלק בכורה למ"ד אין לו לבכור ק"ח יעוש"ה וד"ל

(ב) ומלבד כ"ז לפע"ד אין זה ענין לברירה ועיין בתוס' עירובין (דף ל"ז) ד"ה וסבר ר"י אין ברירה ועיין בס' תולדות אדם להרשב"א ז"ל סי' פ"ב הובא בקצות סי' ס"א משמע בהדיא דאף אם מוכר דבר שאינו מבורר לא תליא כלל בדין ברירה יעוש"ה ולפע"ד נראה להביא ראי' לזה מהא דאיתא בגמרא ב"ב (דף ס"ג) פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי' פלגא וכו'. ושם לא אמר מצרו ולא נתן דבר מבורר ומ"מ מהני וע"כ כיון דכל השדה שלו יוכל ליתן חלק ממנה ואף שאינו מבורר איזה חלק מנכסיו נתן לו ומ"מ מהני ומכ"ש בנידון דידן דנותן לו כל מה שיש לו אך דלא ידעינן איזהו החלק ששייך לו אך כל הזכות שיש לו נותן לו או מוכר לו ומדוע לא יועיל ולפע"ד א"צ לפנים דבודאי אין זה ענין כלל לזה. וכה"ג מצינו שם (דף סב ע"ב) דאמר רבה פלגא דא"ל בארעא פלגא ופירש רשב"ם ראובן ושמעון שיש להם בית בשותפות ומכר ראובן חלקו לאחר הרי בהדיא דיוכל שותף א' למכור אף ק"ח כמשמעות הגמרא שם וגם בכ"מ מצינו דיש מתנה במקצת וכמו מתנת ש"מ במקצת אף דלא סיים איזהו מ"מ הלא פשוט בכמה מקומות בש"ס דמהני וכי שותף לא יוכל למכור חלקו. ואחר שכתבתי כ"ז מצאתי בס' מחנה אפרים בה' זכיה ומתנה (סי' א') שהביא שם דעה א' הסוברת כן דלא יוכל למכור חלק שאינו מבורר וחולק עליו והביא ג"כ הרשב"א ז"ל הנ"ל והגמרא הנ"ל מהך דפלגא דא"ל בארעא וממתנה במקצת הנ"ל ות"ל שכוונתי לדעתו הגדול יעוש"ה בס' מ"א הנ"ל

ועוד נראה לפע"ד להביא ראיה ברורה מהא דאיתא במס' ב"ב (דף קל"ז ע"ב) אחין שקנו אתרוג וכו' נטלו א' מהן ויצא בו אם יוכל לאכלו יצא וא"ל לא יצא. ופירש הרשב"ם ז"ל ירשו מאביהם או לקחו ממעות אביהם ונטלו א' שלא לדעת חבירו ויצא וכו' ואם כן הרי כיון דיכול לאוכלו יצא וכפי הרשב"ם ז"ל שם דכיון דאינו מקפיד הוה חלק חבירו לו במתנה, שאחיו מוחל לו ואם נימא דדבר שאינו מבורר אינו יכול למכור או למחול גם כן אם כן איך יכול אחיו למחול לו חלקו באתרוג כיון שחלקו אינו מבורר אע"כ דאין זה ענין לזה כלל. וכן יש להוכיח מהך דב"ב קמ"ג בקני את וחמור דס"ל לר"נ דקנה מחצה וכן קיי"ל אף דאינו מבורר איזה מחצה ומ"מ מהני וכהנה נמצא הרבה בש"ס

ועוד יש להוכיח מהא דגיטין (מא ע"א) מי שחציו עבד וחצי ב"ח פירש רש"י ז"ל כגון שהיו ב' אחין או ב' שותפין ושיחרר א' מהן את חלקו הרי דאף דאינו מבורר חלקו יוכל לשחרר כל חלקו וכן בגמרא ת"ר המשחרר חצי עבדו מחלוקת רבי ורבנן