שו"ת ברית עולם קפג

בנו של הגאון נוב"י ז"ל הנ"ל גם שם יכול להיות ע"י שליח דהיינו אם יחלוץ לה בעצמו ואם יבוא עלי' אח"כ בשוגג דפוגע בערות אשת אח בשוגג דחייב קרבן ואפשר לשלוח הקרבן ע"י שליח וכי נימא דחליצה אפשר ע"י שליח והרי מבואר שם בהדיא דזה א"א ע"י שליח והיינו דהדבר פשוט לפע"ד דזה ענין אחר הוא ואינו ענין כלל לחליצה וכן בשבועה אם א"א ע"י שליח. ואף דלתירוץ הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב שם ליכא לאוכוחי מזה מידי כנ"ל מ"מ הרי מתוס' ז"ל בנזיר דלא נחתי לחילוקו של הרמב"ן ז"ל אלא משום דבנזיר יכול לקיים ע"י שליח בקרבנות נזיר שישלח והיינו די"ל דזהו דבר אחד עם קבלת הנזירות דהוא קיום הנזירות ולשיטתם קשה משבועה האיך אפשר על ידי שליח דבשבועה לא שייך תירוצם ז"ל וכמו שהקשה שם בגליון הש"ס מנדרים. אע"כ דבשבועה באמת יכול לקבל עליו על ידי שליח כהוכחת הנוב"י ז"ל במהדורא קמא שם. ומה שהביא להקשות עליו בתניינא מתוס' הנ"ל זהו סייעתו כנ"ל ואדרבה מתוס' ז"ל מוכרת דינו ז"ל. וגם מדברי הרמב"ן ז"ל אין השגה לדינו ז"ל אלא דבזה דמתנה לעצמו לא תליא באפשר לקיים ע"י שליח. אך מ"מ לענין דינא כיון דשפיר מוכח מתוס' ז"ל דלא נחתי לחילוק הרמב"ן ז"ל כנ"ל ומוכרח דינו דבשבועה אפשר לקיים ע"י שליח א"כ יותר יש לנו לומר דלא פליגי וגם הרמב"ן ז"ל מודה לתוס' ולהא דכתבי מהרי"א ז"ל שהביא שם בתניינא דשבועה אפשר לקבל ע"י שליח אלא דבנזיר א"א לקבל ע"י שליח ומש"ה התוס' ז"ל תירצו בטעמו כמבואר שם. והא דבאמת שבועה ונדר אפשר ע"י שליח ונזירות א"א ע"י שליח י"ל דזהו הדבר שכתבנו למעלה דנדר ושבועה ליכא בזה כ"א הדיבור ויכול לקבל עליו ע"י שליח. משא"כ בנזיר דיצטריך מחמת זה להביא קרבנות אין בכח הדיבור שימסור לשליח שבמאמר השליח יצטרך להביא קרבנות דאין בכח השליח לחייב המשלח באיזה דבר באמירתו בלבד והיינו טעמא דמועיל ג"כ הפרה ע"י שליח כמבואר במס' תמורה הנ"ל. ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה בס' בית מאיר סי' ק"ך דהאיך מהני ביטול גט ע"י שליח. ולהנ"ל א"ש דלא צריך רק לדיבורא ולא יתחייב בדיבורו בזה מאומה מש"ה מהני

אולם הצל"ח ז"ל במס' ברכות (דף כא ע"ב) הביא דברי הרמב"ן ז"ל להוכיח די"ל דבנדרים ושבועות ליתא ע"י שליח והרי דמדמה אותן לנזירות ומ"מ מתוס' ז"ל אין הכרע ואדרבה יש להוכיח איפכא כנ"ל. אך מסתימות הפוסקים משמע דגם בנדרים ליתא ע"י שליח וכדאיתא בר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים ובב"י או"ח סי' תל"ד יעו"ש שכתב לחלק בין ביטול להפקר ומשום דהפקר מטעם נדר הוא מש"ה ל"מ ע"י שליח ואף דגם לפי סברא הנ"ל י"ל דלא דמיא הפקר לביטול משום דהפקר מוציא החפץ מרשותו ומשו"ה אין בכח למסור בדיבור ע"י שליח להוציא החפץ מרשותו כנ"ל משא"כ בביטול דהוא רק גילוי דעתא דלא נ"ל שיהיה לו זכיה בגווה ומשום דחמץ אינו ברשותו של אדם כמבואר שם וא"כ ל"ש בזה מילי לא מימסרן ע"פ סברא הנ"ל מ"מ מלשון הב"י משמע דבכל נדר א"א ע"י שליח אף בנודר הנאה מד"א מ"מ לא מהני ע"י שליח וע"כ טעמא אחרינא אית בה לחלק בינייהו ולענין קושיית התוס' דנזיר הנ"ל דעל נדר לא יתיישב תירוצם לפי הנ"ל צ"ל באמת כהרמב"ן ז"ל הנ"ל. ובדברי הרמב"ן ז"ל יתיישב הא דהקשה בשער המלך על המהרי"ט ז"ל מהא דאיתא בנדרים (דף כח) הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות וכו' דמבואר שם דמהני תנאי בהקדש ואם איתא דלא מהני ע"י שליח לא מהני בה תנאי ולדברי הרמב"ן ז"ל א"ש בפשיטות דבהקדש דאינו מתנה לחבירו אלא לעצמו מועיל בזה תנאי אף דליתא ע"י שליח

(ח) ודע דלדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' אישות הל' י"ז שם לכאורה ל"ק כלל קושיית התוס' דנזיר הנ"ל דהרי פסק שם דהיכא דאמר מעכשיו וכן באמר על מנת כאומר מעכשיו דמי וא"צ לדיני התנאים ונתקיים התנאי אף דאין בה דיני תנאים יעוש"ה וא"כ לא קשה כלל שם בנזיר דאמר ע"מ ל"צ לדיני התנאים הנ"ל אלא דהרמב"ן והרשב"א ז"ל חולקים עליו כמבואר בהה"מ ז"ל בפ"ט מגירושין הל' כ' ובחידושי הרמב"ן ז"ל לגיטין (דף ע"ה) וכן הוכיח מהירושלמי. וי"ל דהתוס' ז"ל ס"ל הכי ודוק ועיין בס' חוט המשולש (סי' מ"ז) בתשובות הגאון ר' אליעזר יצחק זצוק"ל שמישב קושיית הגר"א ז"ל בפשיטות ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל במס' ביצה דף כ' שהביא בשם הראב"ד ז"ל דבר חדש דלא אמרינן בתנאי דצריך להיות כפול ובכל דיני התנאי אלא היכא דאמר לקיים המעשה תיכף אך מתנה ע"מ שיהיה כך כמו בנזיר שם שאומר הריני נזיר ע"מ וכו' דהרי רוצה להיות נזיר תיכף אלא ע"מ דבר פלוני דאז המעשה חזק והתנאי לא יוכל להוציא מהנזירות עד שיהיה תנאי טוב בכל דיניו משא"כ היכא דאמר שיהיה דבר זה אם יהיה דבר זה וכגון קונם דבר פלוני אם ארחץ כמו דמקשה הגרע"א ז"ל דבזה אינו רוצה שיחול הנדר עד שירחץ וכדומה בזה יש כח להתנאי להוציא מידי הנדר אף שאין בהתנאי כל דיני תנאי יעוש"ה. ובזה יש לישב בכמה דוכתי ונתיישב ג"כ קושיית השער המלך על המהרי"ט ז"ל מהא דאיתא בנדרים (דף כ"ח) הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות והאיך מהני תנאי כיון דליתא ע"י שליח להמהרי"ט ז"ל ולהנ"ל ל"ק כלל דגם שם התנה דלא יהיה קרבן עד שלא יהיו נקצצות דהיינו עד שיעבור היום ולא יהיו נקצצות וכדמוקי לה בגמרא ואין זה ענין לדין תנאי דאומר ע"מ דהוה המעשה מילתא אחריתא והתנאי מילתא אחריתא משא"כ באומר יהיה כך אם יהיה כך וכך אין זה ענין כלל לדין תנאי דלא נתן מעתה דבר זה עד שיהיה כך וכך. ועיין בגמרא פ' כל הגט (דף כט ע"א) המביא גט כו' ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר כו' ומפרש שם ר"י דנעשה כאילו אמר לו אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעליה כו'. ובירושלמי שם הל' ה' קאמר בטעמא דהך מתניתין רבי בא בריה דר"ח משום תנאי גיטין מה נפיק מביניהון קיים הבעל ונטלה אין תימר משום תנאי כו' והרי דקחשיב ליה בירושלמי הך דטול חפץ פלוני דהוה משום תנאה והאיך מהני תנאי כזה דלא נכפל. ואף אם נדחוק דמיירי דכפל לתנאה הרי קשה מה בעי מה נפיק מביניהון דהא איכא נ"מ בפשיטות כגון שלא עשה התנאי כפול או שאר פרטא דמחמת דין תנאי לא נתבטל הגט ומחמת טעם שני גם בזה בטל משום דאין רצונו שיהיה ביד אחר. אך לפי הנ"ל לא קשה כלל דלא שייך דיני תנאים אלא היכא דיאמר לו שיתן תיכף הגט אך יאמר ע"מ שיקח אח"כ חפץ פלוני בזה אין בכח התנאי לבטל עד שיהיה תנאי טוב בכל פרטיו. משא"כ היכא דתלי עיקר הגט באם יהיה כך אזי יתן הגט אינו צריך כלל לדיני התנאי כנ"ל ודוק

ועוד נלפע"ד להוכית לכאורה לסברתי הנ"ל דהיכא דלא שלחו רק על מילי בלבד ולא יבוא מדבריו לשום מעשה רק שמוטל עליו הדברים בלבד דבזה ל"ש מילי לא מימסרן לשליח גם לסברת המהרי"ט ז"ל כנ"ל דאלת"ה האיך יוכל שליח ציבור להוציא רבים ידי חובתם בתפלה וכן בברכות ומשמע דהוא מדין שליחות. וראיתי בס' חתם סופר חיו"ד סי' שכ"א הנ"ל שהביא זה וכתב דשם אינו מדין שליחות אלא מטעם ערבות ומטעם שומע כעונה ולפע"ד צריכין לי עיון דבריו ז"ל דתינח הנך דאיתנהו בעיר עם שבשדות מאי איכא למימר דהרי עם שבשדות ג"כ שליח ציבור מוציאם אף דליתנהו בעת התפלה והברכות ול"ש שומע כעונה ומ"מ יוצאים בשליח ציבור כמבואר בסוף מס' ראש השנה וברמב"ם ז"ל וע"כ דהוא מטעם שלוחו של אדם כמותו והא דכתב דהוא מטעם ערבות ג"כ לכאורה י"ל דבשלמא אי בכ"מ שייך בזה שלוחו כמותו וא"כ בעת שאומר השליח ציבור הוה כמי שאומרים הציבור אז שפיר י"ל דמחוייב ג"כ הש"ץ בזה מטעם ערבות וכאופן שכתב הרא"ש ז"ל במס' ברכות בהא דברהמ"ז דבאוכל כ"ד המברך ג"כ מחוייב מה"ת משום ערבות והיינו דכל ישראל ערבים זה לזה וכיון דאם יעבור השני מצוה אזי גם הוא ערב בדבר ומחוייב לראות שגם חבירו יקיים המצוה משו"ה הוה כמחויב מה"ת ויוכל לברך להוציא חבירו וכיון דחבירו יצא בזה ממילא נפטר גם הוא מהערבות שלו דנתקיים המצוה. משא"כ אם נימא דבכ"מ בדבר כזה ל"ש שליחות משום דמילי לא מימסרן