שו"ת ברית עולם יח

דבזמן הספק אסורה לאכול ודהוה נותר וא"כ אף אם נימא דגם ספק מצוה מה"ת לחומרא דהיינו דמחויב לעשותו מ"מ אף אם הוא מחויב באותו עח לקיים המצוה דומיא כאילו היה לו ודאי נותר או טרפה בעוד היה ודאי לילה וכי ידחה העשה הל"ת. ודאי אינו דבזה לא מקיים כלל המצוה ובודאי דאסור לאכלו וז"פ ולפנינו יתבאר עוד אי"ה די"ל דכיון דספק אם הוא מחויב כלל בהמצוה כעת לכ"ע ל"ש לומר דספק לחומרא. אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דספק מותר מה"ת וא"כ אין איסור מה"ת לאכול הנותר בעת שהוא ספק נותר כנ"ל צ"ע לכאורה אם מותר לו לאכול הפסח וכה"ג. כיון דבאכילה ליכא איסורא מה"ת והתורה התירו ורק מדרבנן אסור. והנה החו"ד ביו"ד סי' ק"י בריש בית הספק חידש שם כלל גדול בדין הרמב"ם ז"ל ויישב בזה כל הקושיות שהקשו עליו ז"ל והוא. דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת היינו כגון באכילת נבילה דכתיב ל"ת כל נבלה ואמרינן דכוונת התורה שמה שהוא ודאי נבילה לא יאכלו אבל ספק אינו בכלל האזהרה וכן בכל האיסורים הנזכר בתורה בלשון ל"ת וא"כ היכא דנזכר בדין עשה תעשה כך או כך הוא להיפך דלא יצא ידי חובתו עד שמוכרח לעשות בודאי כך ובספק לא יצא ולא נפטר מהמצוה וא"כ לכאורה הספק מצוה היה צריך לדחות להספק איסור. אך באמת זה אינו דע"כ לא אמרינן סברא זו אלא אם הוא מחויב לעשות מצוה זו בודאי וגם עוד עת שיוכל לקיים בודאי אלא דמספקא לן אם הוא כבר יצא י"ח במצוה או לא בזה אמרינן דגם להרמב"ם ז"ל הוא מחויב לעשות וכסברת החו"ד הנ"ל דכיון דנכתב בתורה שיעשה צריך לעשות בודאי ולא בספק משא"כ בספק אם הוא חייב כלל במצוה זו או אם הוא זמן המצוה כלל או אם בדבר זה איכא מצוה בזה י"ל דפטור מלעשותה ואדרבא י"ל דלא כתבה התורה אלא דבפסח בלילה ראשונה יאכל פסת אבל בספק פסח ליכא מצוה היינו בספק לילה וכדומה וליכא בזה מה"ת שום מצוה אלא מדרבנן וכיון דאיכא בזה איסור ג"כ מדרבנן מחמת ספק דאורייתא הדרן לכללן הנ"ל דאסור לו לעשותה וכן בכל כה"ג וכן ראיתי בס' כתב סופר סי' י"ד שכתב סברא זו דבספק אם הוא מחויב לעשותה י"ל דלהרמב"ם ז"ל פטור מלעשותה יעוש"ה

(ב) ולכאורה נלפע"ד להוכיח לזה מהא דתנן בפסחים (דף פ"ח ע"ב) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל וכו' שכת מה אמר לו רבו כו' שכת רבו מה אמר לו שניהם יוצאים לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני ומבואר שם בגמרא משום דמספקא לן על איזה הוא נמנה ואין הפסח נאכל אלא למנוייו והוה כל אחד ספק אם הוא מה שנימנה עליו ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ק"פ יעוש"ה. והשתא קשה דהא בכל אחד מהן או הגדי או הטלה דאסור לו לאכלו הוא ספק אם הוא מה שנמנה עליו ודלמא לא עליו נמנה ואסורה לאכול והוה ספק דאורייתא ולהרמב"ם ז"ל ספק מה"ת לקולא מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן והרי הוא מצוה לאכול ק"פ ואם נימא דספק מצוה מחויב הוא לעשות מה"ת א"כ הרי הוא מצוה מה"ת לאכול אחד מהן והאיך יוכל איסור דרבנן להפקיע מד"ת ובשלמא בשכח לפני זריקה דחייב לעשות פסח שני י"ל דכיון דאפשר לו בתקנה בפסח שני אף דמוטל עליו מצוה לאכול בראשון מ"מ כיון דספק איסור הוא דרביע עליה ולא גרע מהיה בדרך רחוקה דעושה פסח שני דבאונסא נדחה לפסח שני כן גם באיסורא מספיקא אף דאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ לא גרע משאר אונסא דהתירה לו התורה בפסח שני ואפשר בתקנתא משא"כ בשכח לאחר זריקה אף דכבר קיים מצות הקרבה והזריקה מ"מ הלא מוטל עליו ג"כ מצות עשה דאכילה ואמאי לא יאכל כיון דמחויב מה"ת אע"כ צ"ל כהנ"ל דכיון דכאן איכא ספק אם יש בה כלל מצוה ואם נצטוה כלל במצוה והיינו דאף דודאי מצוה ועומד הוא לאכול קרבן פסת מ"מ דכל מה שיקח הגדי או הטלה יש בה ספק אם הוא מצוה לאכול הגדי או הטלה הזה ואם יש בה כלל מצוה דבהא דכתבה התורה למנוייו תאכלו אית בה שני ענינים אחר דלא צוחה התורה כלל מצות קרבן פסח אלא על הנימנה עליו ואם לא נמנה עליו י"ל דלא הוה מצוה כלל ועוד יש בה דמה שלא נמנה עליו יש בה עוד איסור לאוכלה וילפינן זה מקרא וא"כ אף דלענין איסור דאכילה הוה ספק מה"ת לקולא לרמב"ם ז"ל מ"מ לענין המצוה דבאם דאינו מהנימנה עליו אין בה מצוה כלל וא"כ איכא ספק אם יש בו מצוה כלל והוה כאילו מספקי לן אם נתתייב במצוה זו ומשו"ה לרמב"ם ז"ל פטור הוא מלעשותה ואין צריך לאוכלה והיינו כהנ"ל דדווקא פסת ודאי ציותה לו תורה לאכול ולא ספק ומשו"ה אסורה לו לאוכלה ודוק אך מ"מ צ"ע בראי' זו די"ל דזה נקרא אתחזק איסורא דכיון דבפסח אחד בודאי נאסר והוה כמו חתיכה חלב ושומן שנתערבו דמה"ת לחומרא ויש לפלפל בזה ואכ"מ

(ג) והנה איתא במס' חגיגה (דף ד' ע"א) ת"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס וכו' ופריך בגמרא אלא טומטום ספיקא הוא מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכו' ופירש"י ז"ל אתי קרא למעוטי ספיקא. בתמיה למה לי קרא מהיכא תיתי לן לחיובא ובתוס' ד"ה אלא טומטום וכו' פירשו דקושיית הש"ס אלא טומטום כו' הואיל ונשים פטורות והאי אימא אשה הוה ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה. והנה בדברי התוס' לא נתפרש האיך ס"ל בספק והמהרי"ט ז"ל הוכיח דס"ל כהרמב"ם ז"ל ויובא לפנינו אי"ה וא"כ קשה דכיון דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת וא"כ אכתי צריך קרא דאי לא מעטי' קרא הוה אמינא דליתי ואי משום תולין בעזרה הרי ספק הוא ומותר הוא מן התורה וא"כ הוה אקן דליתי קרבן ראיה להכי צריך קרא אך באמת אתי שפיר דלשיטת הרמב"ם ז"ל דספק איסור מותר מה"ת הרי גם ספק מצוה לקולא וא"כ מן התורה אינו צריך לקיים המצוה ואכתי שפיר מקשה דל"ל קרא למעוטי. אך אם נימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דמצוה לעולם מחויב לעשותה מה"ת עדיין יקשה מאי מקשה הגמרא ל"ל קרא דשפיר צריך קרא דאי לאו קרא ה"א דנדחה ספק איסור מקמיה ספק מצוה ומשום דמצוה מחויב בספק מה"ת אך לפי מה שכתבנו דגם להרמב"ם ז"ל ולפ"מ שחידש לן החו"ד דבספק מצוה מחויב כ"ז דווקא במחויב בודאי ומספקא ליה אם קיימה וכמו בספק אמר אמת ויציב דמחוייב הוא ואיכא מצוה בזה אך מספקא ליה אם קיימה. בזה י"ל דמחויב לומר אף דבאם דאמר כבר הוה ברכה לבטלה משא"כ היכא דמספקא ליה אם מחויב כלל בזה וכ"כ בס' כתב סופר הנ"ל. וא"כ הכא דמספקא ליה אם היא מחוייבת כלל י"ל דלהרמב"ם ז"ל ספק לקולא ומה"ת פטורה ומשו"ה האיסור והמצוה שוים בספיקא מה"ת וכל שהם שוים שב וא"ת עדיף וכהנ"ל

איברא דמתוס' הנ"ל ליכא להוכיח מידי לכאורה די"ל דבאמת שיטת התוס' ז"ל הוא כשיטת הרשב"א ז"ל דם דספק איסור מה"ת ולא ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל בזה. ותדע דאלת"ה אלא דס"ל כהרמב"ם ז"ל דמותר מה"ת אלא דגם המצוה לקולא מספיקא ומשו"ה שפיר מקשה ל"ל קרא וכנ"ל יקשה בדבריהם ז"ל דלמה שינו בפירושם ז"ל מפירש"י ז"ל דהקושיא היא ל"ל קרא דמהיכא תיתי לחיובא ומה הרויחו במה דביארו דממילא ידעינן דמספיקא לא יביאו כדי שלא יהיה חולין בעזרה דאכתי קשה דאם ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת הרי גם איסורא דתולין בעזרה ליתא כנ"ל ואי משום דגם העשה דמצות ראיה ליכא דגם ספק מצוה לקולא וכמו שנתבאר למעלה דא"כ למה להו לחדש סברתם דמשו"ה לא יביאו משום ספק תוב"ע דהיינו הך דפירש"י ז"ל דמהיכא תיתי לן לחיובא והיינו דמשום דגם ספק מצוה לקולא מהיכא תיתי יביאו מה"ת דיצטרך קרא אלא ודאי נראה לפע"ד לכאורה דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דס"ל דספק אסור מה"ת וא"כ י"ל דאף דלשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסור אסור מה"ת מ"מ הרי נראה דגם ספק מצוה לחומרא מ"מ י"ל דאף דנימא דגם ספק מצוה לחומרא מ"מ שפיר נדמה חיוב המצוה מה"ת מספיקא מחמת עבירה מספק כנ"ל ול"ד לשאר עשה דוחה ל"ת דכיון דספק איסור אסור הוא מה"ת והוה כודאי אסרה תורה ממילא דליכא בה מצוה כלל וז"פ אך רש"י ז"ל