שו"ת ברית עולם יז

ולפי כל הנ"ל א"ש הכל דהנה בספ"ק דביצה דמשמע דליכא איסור בהנחת תפלין בשבת קאי לר"ע דס"ל למעט שבת מתפלין מקרא דוהיה לאות וכן הך סוגיא דפ' המוצא תפלין הנ"ל ג"כ קאי אליבא דר"ע דממעט מקרא דוהיה לאות דלפי"ז לא ממעט אלא דאינו מחויב בדבר ואם רוצה מנית וכמו שכתב הש"א שם יעש"ה ומשו"ה ס"ל לר"ג דכיון דלאו זמן תפלין הוא וליכא בל תוסיף בלא כוונה א"כ למה יהיה איסור בדבר זה וכל מה שיוכל ללבוש תפלין ולבוש דהוה תכשיט וליכא לא איסור בל תוסיף ולא הנחה בשבת לר"ע ולא איסור משא וכיון דלכ"ע ס"ל דר"ש בר"י דמקום יש בראש להניח שני תפלין ומשו"ה מותר שני זוגות לר"ג ור"מ ע"כ ס"ל דזמן תפלין הוא או דלא בעי כוונה כדאוקמי שם בגמרא דא"כ איכא בל תוסיף אף דס"ס עתה כשהוא לובש לשומרה ליכא בל תוסיף מ"מ כיון דבלבישה כדרכו בלא שום כוונה איכא בל תוסיף משוי ליה כמשאוי ולא נקרא שום תכשיט ואסור משום משא גם לר"ע אך הרמב"ם ז"ל בפ"ד מתפלין הנ"ל דפסק כריה"ג דההנחה גופא בשבת איכא לאו מושמרת אף דעכשיו דמכוין לשמירה ליכא איסור גם בזה מ"מ הלא בלבישה כדרכו אסורה בשבת ומשוי ליה כמשאוי דלא נקרא תו תכשיט וזה אסור אף בלא כוונה כלל דל"ד לבל תוסיף דבשבת הוה שלא בזמנו ולעבור שלא בזמנו בעי כוונה משא"כ באיסור הנחה מושמרת דזה מה דהוה מצוה בחול זה נאסרה בשבת כנ"ל וגדולה מזו דעת הכס"מ שם דגם במכוון לשמירה איכא איסורא דושמרת וכבר דקדקנו בזה למעלה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דשבת לאו זמן תפלין הוא ומ"מ שני זוגות אסורין משום דשני זוגות בשבת אף דלבישה כדרכו ליכא בל תוסיף בלא כונה מ"מ משום איסור הנחה דושמרת אסור ואתי איסור דושמרת ומשוי כמשאוי ולא נקרא שום תכשיט ואסורה גם במכוין לשמירה דלא שייך איסור דושמרת מ"מ נשאר איסור דמשאוי בשבת ולהניח י"ל דלעולם מותר לשמירה אך להכניסן ולהוציאן ברה"ר אסור משום משא דלא נקרא תכשיט כנ"ל. אך זוג אחד ל"ש לומר דמשוי כמשאוי ולא נקרא תכשיט ולבוש כיון דכל ימי החול לבושו הוא וס"ס לבוש הוא כמו בהך דטלית שאינה מצוייצת שמותר לילך בה בשבת בהך דפ' תולין הנ"ל וא"כ ליכא שום איסור דאיסור דושמרת ליכא דכונתו לשמירה ומשאוי ג"כ לא הוה כנ"ל ונתישב הכל בעה"י. אך לפי מה שכתב מרן הכס"מ שם דלהרמב"ם ז"ל גם במכוין לשמירה אסור להניח לכתחילה בלילה משום ושמרת ואם נימא דמסתמא ה"ה בשבת א"כ יקשה אמאי מותר זוג אחד הא הוה איסור דושמרת והיה לאות. כנתבאר למעלה וצ"ע בזה. כ"ז לא החלטתי רק כתבתי הנראה לפע"ד לכאורה ועדיין צ"ע

(י) וראיתי בס' עונג יו"ט סי' י"ט שהקשה על שיטת ר"ש הנ"ל דבמכוון שלא לצאת לכ"ע לא יצא מהא דאמרינן בקידושין (דף ל"ט) ובחולין (דף קמ"ב) ר"י אומר אין לך כל מצוה שבתורה שאין תחיית המתים תלויה בה בכיבוד אב ואם כתיב למען ייטב לך והארכת ימים ובשילוח הקן כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך הרי שאמר לו אביו להביא גוזלות ועלה לבירה ונטל את האם ושלח את הבנים ונפל מן הגג ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב כו' ודלמא לא הוה הכי ר"י מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כו' ויקשה לימא דלמא חשב בלבו שאינו עושה הדבר לשם מצוה אלא להנאת אביו וכן בשילוח הקן חשב בלבו שלא למצוה אלא משום רחמנות כו' יעו"ש מה שתירץ ע"ז. ולפע"ד לכאורה י"ל בפשוט דאיכא נ"מ בין מצוה למצוה דיש מצוה דמחויב הוא לעשותו ע"כ כשיזדמן לו דבר זה ולא יוכל לדחותו בשום אופן וכשעשה אותה יגמור מצותו. ואין עוד בזה מצוה כמו שילוח הקן דמצוה הוא דכשיזדמן לפניו דבר זה מחויב הוא לשלוח את האם הזאת. וכן כיבוד אב ואם דאם יצוו לו לעשות איזה דבר מחויב הוא לעשותו ואין ביכלתו לדחות דבר זה מה שהוא מחויב לעשות והאיך יועיל מחשבתו שעושה שלא למצוה כיון דמוזהר ומחויב הוא לעשותו ולקיים מצות בוראו ית"ש ואין כת במחשבתו להפקיע מדבר שמחויב לעשותו. משא"כ במצוה דלא מוטל חיוב לעשות הדבר הזה דוקא. אלא דמוטל חיובא אגברא לקיים מצוה זו ויש לו רשות לדחותו ויקיים אותה המצוה אח"כ כגון לולב וכדומה דיש לו פנאי כל היום לקיים המצוה ליטול לולב וכדומה דאינו מחויב ליקח בזו הרגע לכן יש לומר שפיר דמהני כונתו שמכוין שזה לא יהיה לשם מצוה ושפיר מועיל כוונתו דאינו רוצה להפקיע מהמצוה אלא שרוצה לקיים אח"כ וסברא הוא דמועיל מחשבתו דעדיין לא נפיק בו. דעדיין יוכל לקיים המצוה. והיינו שכתבו התוס' דבע"כ לא נפיק ביה דווקא לענין זה דתליא אם ירצה לצאת בו דמה"ת אינו מחויב בנטילה זו דוקא ויוכל לקיים אח"כ אלא שאם ירצה יוכל לצאת י"ת בנטילה זו לכן כתבו התוס' דבע"כ לא נפיק ביה משא"כ היכא דזו המעשה מחויב לעשות לא מהימן לאפקועי ממצות התורה שמחויב לעשות דבר זה לשם מצוה והרי עשה וקיים בזה המצוה ודוק: סימן ב

שאלה אם יזדמן לאחד דבר לעשות אשר יש לו בזה ספק אם בעשיה זו יקיים מצות עשה או אפשר להיפך שעוד יעבור ע"ז באיסור ל"ת וכגון בפסח שספק לו אם הוא קודם שעלה עמוד השחר או אחר שעלה עמוד השחר דאם הוא קודם שעלה עמוד השחר יקיים בזה מצות עשה ואם הוא אחר שעלה עמוד השחר יעבור ע"ז באיסור וכדומה לזה מה דינו אם ספק קיום העשה ידחה לספק איסור או להיפך ויש נ"מ לכמה דברים

(א) תשובה לכאורה נראה ברור דאסור לו לאכול או לקיים מצוה זו דמספקא ליה בה דלמא איסורא הוא ולא מצוה ולא מיבעיא לשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דספק איסור אסור מה"ת וא"כ אף אם נימא דגם ספק מצוה מחויב לעשותה מ"מ מלבד דודאי שב וא"ת עדיף דלא דמי לעשה דוחה ל"ת דודאי איכא מצוה ואיסורא וגזירת הכתוב הוא דעשה דוחה ל"ת ולכמה ראשונים דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת כלל מלבד זה כאן גם העשה תלוי בהאיסור דבאם דאיכא איסורא ליכא עשה כלל וכגון בפסח לאתר שעלה עה"ש דאז לא הוה מצוה כלל מלבד האיסור שיעבור באכילת נותר גם מצוה ליכא אז דאינו כלל זמן אכילת פסת דנצטוה בה והוה כאוכל בימי החול וא"כ כיון דספק הוא ואסור מה"ת לשיטתם ז"ל והוה כאילו נכתב בתורה בפירוש לא יצא דלמא כו' ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אר"ס לא תימא אליבא דמ"ד שבת זמן תפלין הוא אלא אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אינו חייב כו' והרי דבמתניתין איכא שני רבותות ברישא ובסיפא רישא רבותא קמ"ל דגם למ"ד זמן תפלין הוא לא יצא דאי לאו זמן תפלין פשיטא וסיפא רבותא קמ"ל דגם למ"ד לאו זמן תפלין פטור דאי דווקא למ"ד זמן תפלין פשיטא ומהיכא תיתי נחייבו וא"כ כיון שפסק הרמב"ם ז"ל דלאו זמן תפילין הוא וגם לאו איכא א"כ ברישא אין שום רבותא דפשיטא דלא יצא אלא סיפא הוא רבותא דפטור מחטאת ואף אם גם לאו זמן תפלין איכא נ"מ כגון שהיה לבוש בה מקודם דליכא איסור ומ"מ לא יצא זה אין צריך לאשמעינן דמסיפא מוכח כיון דקתני פטור וע"כ דאסור לכתחילה ועוד דאם נימא דצריך לאשמעינן דין זה אין כאן מקומו לאשמעינן רבותא זו דהרי הרמב"ם ז"ל דרכו להעתיק דינא דגמרא כלישנא ובמקומה ובגמרא לא נזכר כלל רבותא זו רק רבותא דזמן תפלין הוא והרמב"ם ז"ל דס"ל לאו זמן תפלין ל"ש תו למיתני והאיך ינקוט לשון מתניתין לחדש רבותא אחריתא מה שלא נזכר בגמרא דהרי דהגמרא לא רצה ברבותא זו וז"פ מאד לפע"ד ודברי רבינו הגדול ז"ל פשוטים וברורים: