שו"ת ברית עולם קעח

יש לפלפל בזה ולא כתבתי רק מה שיש לפלפל בזה לכאורה בהשקף ראשון ועיין בחידושי הריטב"א והר"ן ז"ל דלא פירשו כפרש"י ז"ל אלא דקושיית הגמרא הוא דיקנה הגניבה מטעם משיכה ע"ש. אך לפרש"י ז"ל דמפרש לה משום הגבהה י"ל כנ"ל. ולהריטב"א והר"ן ז"ל צ"ל באמת דלענין לקנות גניבה להתחייב בתשלומין ל"צ כונה. אך לפרש"י ז"ל י"ל דבעי שיקנה להיות שלו לגמרי דלשיטתו נתבאר למעלה דס"ל ז"ל כן ודוק בזה

(ט) ולפי הנ"ל יש ליישב לכאורה ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גניבה הלכה ב' כתב שם או שגנב כיס בשבת והיה מגררן עד שהוציאו מרשות הבעלים שהוא רה"י לרה"ר ואבדו שם ה"ז פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחד וכו' ע"ש ותמה ע"ז הקצוה"ח בסי' שנ"א דהרי מבואר בפ' המצניע (דף צא ע"ב) דלמ"ד אגד כלי שמיה אגד ע"כ מיירי בנסכא וא"כ האיך סתם הרמב"ם ז"ל דינו סתם ולא חלק כלל בין מעות או נסכא ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש די"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל הך חילוק דא"א לעקירה בלא הנחה כמבואר בגמרא כתובות שם אך בגונב כיס והגביה ברה"י משו"ה חייב דההגבהה אין זה צורך הנחה כלל. וא"כ י"ל דהא דמקשה ר"ב ב"א בשבת שם למ"ד אגד כלי שמיה אגד היינו משום דמיירי בהגבהה כמו שכ' רש"י ז"ל וי"ל דהא דקשה לי' לר"ב ולא מוקי לה בלא הגבהה ומשום דא"א לעקירה בלא הנחה י"ל דס"ס יקשה לר"א דמוקי לה בשצירף ידו למטה מג' ולר"א קשה מתניתין דשבת ולא רצה לאוקמי לר"א דס"ל לאו שמיה אגד ודלא כהלכתא אלא דגם בהגבהה מיירי ומשום הכי מקשה לה דאיסור גניבה ושבת אינן באין כאחד. אך הרמב"ם ז"ל הרי דייק וכתב דינו דכיס הנ"ל דגנב והוציא מרה"י לרה"ר ולא הזכיר כלל שצירף ידו למטה לקבלו א"כ אף דמשמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דלענין קניית גניבה ל"צ קנין דהרי הוא ז"ל פסק בפ"ד מהל' מכירה דמשיכה אינו קונה ברה"ר והכא כתב והוציא לרה"ר דמשמע דמוקי לה כרבינא וע"כ צ"ל דס"ל דלא בעינן בקנין גניבה ככל קנין ולא ס"ל ז"ל כשיטת הריצב"א במס' כתובות (לא ע"ב) ד"ה ברה"ר עיי"ש. אך מ"מ לית לן לחייבו אף למ"ד שמיה אגד דכיון דלא עשה שום הגבהה אלא המשיכה לרה"ר דהוא העקירה ומאותה העקירה נתחייב בחיוב שבת וא"א לעקירה בלא הנחה וא"כ הרי באים כאחד ומשום הכי פטור דק"ל בדר"מ וז"פ מאד

אך לפי זה יקשה קושיית הה"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל דהיאך פסק שם בגנב כיס והגביהה שם דחייב דהרי בגמרא מוקי לה כבן עזאי ולרבנן פטור משום דק"ל בדר"מ דעקירה צורך הנחה היא דההגבהה הוא העקירה וא"כ סו"ס מחמת הגבהתו נתחייב בחיוב שבת כמו שכתבו התוס' ז"ל שם ואם כן הרמב"ם ז"ל דפסק כרבנן ולא כב"ע איך פסק בהגביה הכיס הנ"ל דחייב. ותירץ המ"מ דהרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא דאי בעי לאהדורה וכו' ולא תליא בהך דא"א לעקירה בלא הנחה ע"ש. ולפי הנ"ל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל תירוצא קמא דא"א להנחה בלא עקירה הדרא קושיית הה"מ ז"ל לדוכתה ומצאתי בעה"י בס' מימי הדעת דמיישב קושיא זו בפשיטות דבתוס' כתובות (לא ע"א) ד"ה נימא הקשו לפיר"ת דהגבהה קונה פחות מג' טפחים מאי פריך והא אינן באין כאחד דהקניה בפחות מג' טפחים ועקירה בעינן ג"ט ותירץ דמשמע ליה בכל ענין גונב כיס ואפילו מונח על גבי מקל שהוא גבוה ג"ט ע"ש. וא"כ הרמב"ם ז"ל דכתב שם בהדיא והגביהו וע"כ דהיה מונח אקרקע ובזה שפיר חייב דקני בהגבהתו פחות מג"ט והעקירה בג"ט כמו שכ' התוס' ז"ל שם וז"פ מאד ע"ש. ואם כן א"ש כל דברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל

(י) ואכתי צריכין לברורי מהך דמס' ע"א (דף עא) דמקשה שם רבינא לר"א דס"ל דמשיכה בנכרי אינו קונה מהך דב"נ הי' נהרג על פחות משו"פ ולא ניתן להשבון וא"א משיכה בעו"ג אינו קונה אמאי נהרג משום וכו' עייש"ה ברש"י ותוס' ז"ל דמוכח דע"כ קנה העו"ג הגזילה להיות שלו לגמרי ואי לא"ה לא היה נהרג דכיון דלהישראל לא חסר ממונא ולהעו"כ לא נתרבה עייש"ה. וא"כ קשה דאף אם משיכה קונה מ"מ הא דלמא לא כוון לקנות והאיך מחייבינן ליה בד"נ מספיקא ושם ליכא דעת אחרת מקנה אותו דהרי גזל. אך באמת לכאורה דשם בגזל הרי הגביה והחזיק בידו וי"ל דקני מטעם יד והגבהה. ואף דהא דמהני משום חצר היינו משום טעם שליחות וזכין שלא בפניו י"ל דקנין יד עדיין יש וגם בחצר עו"ג יש לפלפל דאולי קונה לו כאלו עשה שליח לעו"ג ועו"ג לעו"ג י"ל דמהני ואכמ"ל בענין זה. אך שם לכאורה משמע דבאמת מטעם יד גם כן קני והא דיליף על משיכה משמע דתלי זה בזה וכיון דביד מהני מהני ג"כ משיכה אבל ביד ל"צ שום כונה ויש להאריך ולפלפל בזה ואכמ"ל

אך באמת לכאורה משמע מסתימות הגמרא בכ"מ בש"ס דגזלן ל"צ כוונה לזכות וכמו בהך דמגרר ויוצא הנ"ל דאוקי אוקימתות בגמרא שגרר לצדי רה"ר או גם לר"ה למ"ד דמהני ובלא הגבהה בידו ומ"מ מהני. גם בהגבהה סתמא קתני אף היכא דלא החזיק כולה למעלה מידו באופן דיהנה מטעם יד. ואף דמהך דמגרר אין ראיה לענין שיהיה שלו ממש מ"מ לשיטת הריצב"א הנ"ל דס"ל דגם להתחייב באחריותה אינו אלא היכא דבכל מקום מהני הקנין כנ"ל. וע"כ דבגזלן כיון שמכוין לגוזלה בודאי ועושה משיכה או הגבהה ע"ד לגוזלה זהו כוונתו לזכיה דגזילתו זהו זכיה דידיה ויש להעמיק בסברא זו אך מ"מ שאר דברי הנ"ל נכונים בעצמם בטעמם: סימן נט לכבוד ש"ב ידידי הרב

הנ"ל

(א) מה שכתב כבודו לתמוה בהך דב"ק (דף עד ע"ב) גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ עד אחד או על פי עצמו וכו' ואינו משלם תשלומי ד' וה' וכתב ע"ז בגליון הש"ס והא דלא אמרינן דמחויב שבועה להכחיש העד ואינו יכיל לישבע דהא נעשה פסול ע"י שנים שמעידים שגנב וכו' היינו דבקנס אינו צריך לישבע נגד העד כיון דאילו מודה מיפטר וכמו שכ' תוס' לעיל (מא ע"ב) ד"ה מודה וכו' וע"ז תמה כבודו דהא משמע להיפוך דנשבעין נגד העד וכמו שכ' בחידושי המהר"ם ז"ל שם יעו"ש. לכאורה נראה לפרש בפשוט דהנה לפע"ד ברור הוא דל"ש לומר דעד אחד יחייב שבועה אלא היכא דאילו היה מודה לזה היה חייב דעיקר השבועה ע"ז נתקנה. ואחר כך מצאתי בעה"י בחידושי הרשב"א ז"ל שם שכתב כן להדיא דאינו חייב שבועה מטעם זה וזה בכ"מ דל"ש לחייב בשני עדים או בעד אחד מה דאילו היה מודה היה פטור רק גבי קנס אם היו עדים ל"מ הודאתו דגזה"כ הוא דהודאתו פוטרתו היכא דאינו מודה מחמת העדים אבל היכא דאיכא עדים ל"מ הודאתו דהא דמודה הוא משום דיודע דאיכא עדים. וא"כ באמת בע"א בקנסא הלא י"ל דמשום הכי מודה משום דירא לכפור דלמא אם יכחישו יחייבו אותו ב"ד בשבועה כמו בפ"מ דחייב שבועה נגד העד דאף דאנן אמרינן דפטור הוא משבועה נגד העד משום דאילו מודה היה ג"כ פטור. אך הא גופא קשיא דאמאי יפטר בהודאתו נגד העד דכמו בשני עדים ל"מ הודאתו דאמרינן דמשום העדים הוא מודה כן בע"א י"ל כן דהוא מודה כדי שלא יתחייב שבועה דזה בזה תליא דעכשיו דאמרינן דפטור היכא דמודה ממילא י"ל דמשום הכי גם בכופר פטור כנ"ל אך זה גופא קשיא כנ"ל. וי"ל דזה גופא היה קשה להו להתוס' ז"ל בדף מא ע"ב ד"ה מודה הנ"ל וכתבו דמ"מ נראה דהוה מצי למיפרך אעד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשהוא מודה ואינו רוצה לישבע כו' והיינו דכוונתם ז"ל לדברינו הנ"ל דלכאורה היה לנו לומר דל"מ גם הודאתו כיון דהא דמודה הוא כדי שלא לחייבו שבועה דאף דבאמת לדינא פטרינן ליה משבועה ומשום דכיון דמהני הודאתו ממילא פטור גם כן משבועה אבל הא גופא קשה דאמאי יהיה פטור בהודאתו די"ל דירא פן יחייבוהו שבועה ובאמת מדוע לא נאמר דהיכא דכופר נגד העד נחייבהו שבועה והיכא דמודה באמת חייב ולא מהני הודאתו דלא מיקרי