שו"ת ברית עולם קעז

דלשיטת רש"י ז"ל צ"ל שלו לגמרי כנ"ל וע"כ צ"ל כנ"ל

(ח) ולכאורה דיש להקשות על סברתנו הנ"ל מהא דאיתא במסכת שבת (דף צא ע"ב) דפליגי חזקיה ר"י דחזקיה ס"ל אגד כלי לאו שמיה אגד ור"י ס"ל אגד כלי שמיה אגד כו' ומותיב שם ר"ב ב"א הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת. אי דאפקיה דרך פיו ה"נ כו' דאפקיה ד"ש כו'. וא"כ שם לא מיירי אלא במגרר ולא הוה לכאורה אלא משיכה ועיין בפרש"י ז"ל דכתב בד"ה "דרך שוליו" וכיון דלא מצי למישקל לא קני בהגבהתו ועיין בהגהת הרש"ש ז"ל שהגיה בהמשכתו והיינו דליכא אלא משיכה. ואם כן יקשה איך קנה במשיכה בלא כוונה לקנות. ודלמא לא כוון לקנות וא"כ באין חיוב דתשלומין עם חיוב דשבת כאחד ופטור מטעם קלבדר"מ והאיך נחייבו מספק. ולשיטת רש"י ז"ל דלא יצא מידי קלבדר"מ עד שיהיה כשלו לגמרי דאז אינן באין כאחד לפ"ז האיך נחייבו כאן כנ"ל. אך באמת זה אינו דבאמת לפירש"י ז"ל אין טעם הקנין משום משיכה אלא מקנין הגבהה וכמו שכ' רש"י ז"ל בלשונו ז"ל ל"ק בהגבהתו. ולכאורה אין צורך להגיה כמו שהגיה הגאון הרש"ש ז"ל בפירש"י ז"ל שם על תיבת בהגבהתו בהמשכתו אלא דבאמת הוא מטעם הגבהה דהנה בפירש"י ז"ל ד"ה שהרי איסור שבת כתב וז"ל ובכתובות פריך אי דאפקיה לרה"ר איסור גניבה ליכא כו' ומוקי לה בצידי רה"ר א"נ שצירף ידו למטה מג' וקיבלה. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב ע"ז וז"ל ולפי דבריו ה"פ קדים ליה איסור גניבה דמכיון שיצא מקצת הכלי בחוץ וקבלו הוא בידו כל פרוטה ופרוטה שבכיס קנהו בהגבהה כיון שיצא דרך פיו שהוא יכול להוציא המעות משם כו' ומהא שמעינן דבכליו של מוכר היכא דלא משתקיל ליה לא קנה ואפילו בהגבהה כו' עיי"ש. הרי בהדיא דמפרש לה לפירש"י ז"ל דהקנין הוא מקנין הגבהה והיינו להאוקימתא דכתובות שם שצירף ידו למטה מג' וקבלה וכיון דקיבל בידו קניא בתורת הגבהה וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל כנ"ל והיינו מטעם קנין יד דכיון שצירף ידו למטה וקיבל כל מה שהוציא בידו והיה כולה על ידו ומהני זאת מטעם יד כמבואר בכתובות הנ"ל וא"כ שפיר קנה אף בלא היה מכוון דיד מהני אף בלא כוונה וכנ"ל וחייב לשלם דחיוב תשלומין ואיסור שבת אינן באין כאחד

ובזה היה נראה לכאורה לישב הא דבאמת תמוה לכאורה בהך סוגיא דמס' שבת הנ"ל דמאי מקשה ר"ב ב"א לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד אמאי במגרר פטור והא איסור גניבה קדים עוד בעת שהוציא מקצתו דמאי קושיא והא מסיק בגמרא כתובות שם דהיכא דא"א לעקירה בלא הנחה והיינו דמחמת עקירה זו נתחייב על ההנחה ובלתי העקירה לא היה חייב מקרי שפיר באים כאחד ופטור משום דקלבדר"מ אף היכא דאפשר בענין אחר בלא קנין זו ובעקירה אחרת מ"מ כיון דמחמת עקירה וקנין זו נעשה חיובו משום שבת שפיר מקרי באין כאחד וקלבדר"מ כמבואר בכתובות שם (דף לא ע"א) בתוס' ד"ה הכא נמי כו' ע"ש. ואם כן מאי מקשה שם ר"ב למ"ד שמיה אגד דאינן באין כאחד הא גם עקירה צורך הנחה היא. וכבר עמד ע"ז בהגהת הרש"ש ובהגהת מהר"א הורוויץ לטעמא דא"א לעקירה בלא הנחה לא מקשה מידי ועי"ש בהגהת מהר"א הורוויץ, דביאר יותר דהקושיא הוא משום דיכול להחזירו והיינו כטעמא דאי בעי למהדר כו' אבל לטעמא דא"א בלא"ה ל"ש קושיית הגמרא דהא מיקרי א"א כמו שכ' התוס' בכתובות דהא אם היה אחר מוציא קצה הראשון לא היה מתחייב למ"ד שמיה אגד דהא אפילו הוא עצמו בשני כחות אמרינן לעיל דאינו מחויב. ומזה ראיה ברורה להרמב"ם ז"ל פ"ג מגניבה ע"ש בהגהת הר"א הנ"ל. וכוונתו מבוארת דהרמב"ם ז"ל פסק סתמא דהגונב כיס בשבת חייב ותמה ע"ז המ"מ דהרי מהגמרא משמע דהיכא דא"א לעקירה בלא הנחה פטור אלא דמוקי כר"ע ולמאי דקיי"ל כרבנן אמאי פסק דחייב וביאר שם דע"כ משום דהגמרא דכתובות לא קאי אלא לטעם דא"א לעקירה בלא הנחה אבל לטעם דאפשר למיהדר ל"ק כלל וכמו שכתבו התוס' שם והרמב"ם ז"ל פסק כטעם הב' וא"כ מהך דשבת ראיה לזה דקאי לטעם ב'. ולפע"ד לכאורה נראה דאף דזה נכון הוא די"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כטעם ב' וקושיית הגמרא קאי לטעם הא' וי"ל לפע"ד יותר דשם דמקשה לימא דפליגא אדר"א ומשני הכי השתא התם א"א להנחה כו' הכא אפשר כו' א"נ התם אי בעי לאהדורה כו' י"ל דהתירוץ הב' לא משני דר"ת לא פליג אר"א גם בטעמא דהרי ר"א בהדיא אמר בטעמו שעקירה צורך הנחה היא הרי דלא תליא כלל בטעם דלא מצי לאהדורה והאיך נפרש בדבריו דמשום דלא מצי לאהדורה הוא. אלא דלכאורה כונת הגמרא הוא לתרץ או די"ל משום דא"א לעקירה כו' ולא פליג לא אדינא דר"א ולא אטעמו או די"ל משום דלא מצי לאהדורה כו'. וא"כ אף דעל הטעם דר"א ע"כ פליג ר"ת מ"מ אדינא דר"א לא פליג ומודה לדינא דר"א וא"כ כי מקשה ר"ב ב"א לר"א ע"כ לטעמו פריך וזה דנקיט בגמרא קושיית ר"ב על גופא דדינא דר"א דלדידיה ע"כ מטעם א"א וכו' והתוס' כתבו שם בד"ה ה"נ דללישנא קמא פריך ולפי הנ"ל פשוט הוא כיון דמקשה לר"א לדידיה הוא דמקשה בטעמו וז"פ וכמדומה שכן מצאתי בעה"י בשיטה מקובצת בפירושא דקושיית ר"ב הנ"ל. אך בהך דשבת הנ"ל לכאורה לפע"ד קשה ודוחק הוא לומר דקושיית ר"ב הוא לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד דקשה עליו מהא דהגונב כיס וכל קושייתו הוא רק לפי טעם הב' דלא מצי לאהדורה וכמו שכ' בהגהת הר"א ז"ל דזה דוחק גדול וגם בהא דמתרץ ע"ז שם דעסקינן דאפקיה דרך שוליו ועוד בכמה גווני ואמאי לא מוקי לה בפשוט דר"י ס"ל כטעם הא' וכר"א דתליא בהך דא"א לעקירה בלא הנחה ול"ק כלל כנ"ל ומאי מקשה ליה אביי כלל דבשלמא בהך דכתובות אף דלטעמו דלא מצי לאהדורה ל"ק מ"מ כיון דקושייתו קאי על ר"א ור"א מפרש בהדיא טעמו משום דעקירה צורך הנחה היא משא"כ בהך דשבת מאי מקשה כלל דלמא ר"י ס"ל כטעם דר"א ולא קשה כלל כנ"ל

אך לפי מה שנתבאר בעה"י דכל החיוב בגניבה הוא משום דזכי בקנין הגבהה ומתורת יד כנ"ל א"ש לכאורה בפשיטות דהנה התוס' כתבו בכתובות (דף לא) ד"ה ה"נ כו' וז"ל ללישנא דאי בעי לאהדורה כו' לא פריך מידי אבל ללישנא דא"א להנחה בלא עקירה פריך דה"נ א"א להנחה בלא הגבהה אע"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ"מ האיסור מתחיל משעת הגבהה דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהנחה נמצא עקירה גורמת החיוב וע"ש הנחה מושך החיוב עכ"ל. הרי מבואר להדיא מדבריהם ז"ל דאף דאפשר לעשות חיוב זה ג"כ באיזה אופן אחר מ"מ כיון דסו"ס החיוב במעשה זה נעשה מחמת זה העקירה וההגבהה ואף שהיה יכיל לעשות עקירה בלא הגבהה מ"מ כיון דזה עשה אופן העקירה בהגבהה סו"ס מכח הגבהתו ועקירתו נתחייב ואילו עשה אתר הגבהתו היה פטור מש"ה נקרא באין כאחד. וא"כ לפ"ז בהך סוגיא דשבת הנ"ל כיון דמיירי בגורר מקצת מהכיס לרה"ר וכשהוציא מקצת הכיס לרה"ר צירף ידו למטה וקנה זאת בהגבהה כמו שכ' רש"י ז"ל וברשב"א ז"ל. וא"כ אח"כ כשיוציא כולה דנתחייב חיובו לא בא אלא מכח עקירתו הראשונה היינו מה שהוציא קצת בראשונה והיינו דאם היה מוציא אחר קצת היה פטור ואף הוא עצמו בשני כתות פטור וכמו שכ' בהג' הר"א הנ"ל. אך מ"מ בעקירתו קצת בראשונה לא קנה כלל אלא במה שצירף ידו למטה ברה"ר וקנה בהגבהה ומה ענין הגבהה זו להך חיוב שבת דקנייתו הגניבה הוא בקנין יד ולא שייך כלל וכלל לחיובא דשבת ואילו היה בא אחר וצירף ידו וזה הוציא קצת מהכיס והשליך לתוך יד של האחר והיה האחר זוכה בה ואח"כ גמר הראשון אך בלא הפסק שלא יהיה שני כחות הרי המוציא חייב ול"ש כלל לומר דחיוב הגניבה וחיוב שבת באין כאחד. וא"כ א"ש בפשיטות דקושית ר"ב ב"א דמקשה לר"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד הוא לכל הטעמים ואף אם נאמר משום דא"א לעקירה בלא הנחה ג"כ קשה כנ"ל ומש"ה הוכרח בגמרא שם לאוקמי בכמה גווני כמבואר שם וז"פ לכאורה לפע"ד. ומהתימה על הגאונים הנ"ל דדחקו בזה ועדיין