שו"ת ברית עולם קעב

היה לנו לדרוש למעוטי ג"כ שותפין ואשה וזה ע"כ אינו כדמוכח מקרא דלמען ירבו וע"כ דביתך לאו דוקא. ואם נכון סברא זו יתיישב ג"כ קושיית הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס שם עייש"ה מה שהקשה על הך ריבויא דלמען ירבו וגו'. אך באמת דוחק הוא ומפשטות הגמרא משמע לכאורה דלא נקרא ביהכ"נ חצר של הקדש כנ"ל

ועוד יש להוכיח מהא דתניא שם ביהכנ"ס ובית השותפין כו' מטמאין בנגעים כו' ומקשה והתניא יכול יהא בתי כנסיות כו' מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו. ומתרץ הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה והיינו כיון דאית בה בית דירה הוה כמו מיוחד לו ולפי הנ"ל סו"ס יקשה דאף אם הוא עשוי לבית דירה מ"מ אמאי לא נמעט משום דהביהכ"נ הוא של גבוה. וגם לפי התירוץ ואבע"א הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים והא דכפרים, ופרש"י צ"ל דבכרכים אין לה בעלים מיוחדים ובכפרים א"ל בעלים מיוחדים כחצר השותפין. ולפי הנ"ל סו"ס יקשה דהרי אין לו בעלים כלל דהרי של הקדש היא. ואף דהרי"ף והרמב"ם ז"ל מפרשים דבכפרים מסתמא א"ל בית דירה בבית הכנסת יעוש"ה מ"מ מפירש"י ז"ל לכאורה לא משמע כך. ועוד לפ"ז אף אם יש לה בית דירה לכאורה יש להקשות דסו"ס אין להן בעלים כיון דהוא של הקדש אף אם יש ג"כ שותפות לאותן הדרים שם. מ"מ ל"ש לרבויי זאת מקרא דבבית ארץ אחוזתכם דמרבי שותפין ועיין במסכת מגילה (דף כו ע"א) בענין זה וברא"ש שם ודוק בזה: (ג) וכן יש להוכיח מהא דמסכת מגילה (דף כו) הנ"ל דביהכ"נ של כרכים אין למוכרם אבל של כפרים מותר למוכרן וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' תפלה הל' ט"ז במד"א שמותר למכור בית הכנסת של כפרים שלא עשו אותה אלא ע"ד בני הכפר כו' אבל בית הכנסת של כרכין הואיל וע"ד כל אנשי העולם נעשה שיבואו וכו' נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם. וביאר שם מרן הב"י יותר דביהכ"נ של כרכין כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהוה דרבים כלומר אין בני העיר לבדם אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים כו' יעוש"ה. א"כ מכ"ז משמע דה"ט דהוה ביהכ"נ שלהם וממונם וחצרם הוא אלא דהוא מקום קדוש ומש"ה איכא לפלוגי בין כרכים לכפרים לענין מכירה. דאם נאמר דהוה כחצר של הקדש ולאו שלהם הוא לכאורה ליכא לפלוגי בין של כרכים בין של כפרים ואם דגזבר יכול למכור דבר הקדש אמאי לא יוכל למכור ג"כ ביהכ"נ של כרכים ומאי נ"מ איכא בזה. ואף דלכאורה יש טעמים לחלק קצת בכל הנ"ל אך מ"מ פשטות הסוגיא משמע לכאורה דבאמת הוה ביהכ"נ כמו חצרם וממונם הוא אצא דהוה מקום קדוש והוה כמו ס"ת דהוא קודש ומ"מ הוא של בעלים ממש ולאו של גבוה הוא אלא מכח קדושתו קדוש הוא וכן ביהכ"נ הוא דבר קדוש אבל מכל מקום באמת שלהם הוא כן נראה לכאורה. וא"כ באמת יקשה בנמצא מציאה בביהכ"נ אמאי לא נימא גם כן דיזכה הביהכ"נ לבעליו הרבים ונהוי כמו חצר השותפין דקונה להן והאיך יזכה המוצא בהן ול"ש כאן דאין יד להקדש כיון דגוף החצר אינו של הקדש אלא של בעלים הוא כנ"ל. וגוף דברי האגודה המובא במג"א שם לכאורה י"ל דקאי על ביהכ"נ שהקדישו אותו לביהכ"נ כגון שהקדישו ממון לביהכ"נ או אחד שבנה בית הכנסת ואח"כ הקדישו ונתן בנינו לביהכ"נ בזה י"ל דממון גבוה הוא ואפשר דגם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ס"ח הנ"ל יתפרש ג"כ על אופן זה. משא"כ כשבנו בשותפות ולא הקדישו מהיכא תיתי נימא דהוה כמו חצר של הקדש ובמה נעשה של גבוה. א"כ בזה אפשר לומר דהוה של בעלים בשותפות אם לא דנימא הסברא המובא בס' עונג יו"ט הנ"ל ונתבאר למעלה מזה וצ"ע לכאורה בכל הנ"ל. ומה גם די"ל לכאורה דכל זה הוא בבית המדרש שבימיהם שהיו בונין מקופת הקהל וגם ישבו שם איש איש לפי כבודו כמבואר בגמרא בזה. משא"כ בדורותינו שמוכרים המקומות וכ"א יקנה מקום ומי שלוקח במעות מקום גבוה בביהכ"נ הרי הוא שלו ולפעמים עליונים למטה ותחתונים למעלה וכ"א וא' מוריש מקומו לבניו אחריו יהיה מי שיהיה וכמבואר ג"כ בתשובת הרא"ש כלל ה' סי' ג' עיי"ש. וא"כ לכאורה נראה דדין חצר השותפין אית ליה שיקנה להשותפין. אך באמת אם ימצא על איזה מקום מהמקומות של ביהכ"נ שהוא נמכר לכ"א צ"ע לכאורה די"ל דיקנה אותו הבעה"ב ואולי שייך ג"כ יד באם שהוא עומד בצד המציאה ובזה ל"ש ג"כ טעם שכתב בס' עונג יו"ט הנ"ל. וגם י"ל דאותו המקום בבית הכנסת שנמצא המציאה הוה כחצירו של אותו בעה"ב שהמקום שלו וגם בעומד אצלו דהוה ידו אף דאצל מקומו נמצא ג"כ עוד אחד שיש לו מקום אצל מקום זה מ"מ גם שותפין לא נקראו לענין זה דהרי לא יוכל שום אחד מהן להשתמש במקום של חבירו אלא דשכנים נקראין וכמבואר זה בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ה' סי' ג' הנ"ל יעוש"ה וא"כ י"ל דזוכה לו מקומו. משא"כ בנמצא המציאה על שאר מקומות שאין להם בעלים מיוחדים כגון באמצע ביהכ"נ דיש רשות ע"ז לכ"א לכאורה י"ל לפי הנ"ל דהוה של רבים אבל מ"מ של גבוה לא מקרי וצ"ע בכל אלו הדינים

שוב אחר שכבר כתבתי כ"ז הראו לי בקצוה"ח (סי' ר) שכתב ג"כ להקשות על האגודה דהרי ביהכנ"ס של חצר השותפין הוא כמו שכתבתי למעלה וכתב שם דמ"מ לא יוכלו השותפין לזכות בה משום דבא לפני יאוש כמו שתירצו בהך דגל וכותל ישן. וגם לפי מה דס"ל לשאר פוסקים דזה מהני בחצר אלא משום דלא עבידי דאתו ג"כ בביהכנ"ס י"ל כן דמש"ה זוכה המוצא א"כ לפי"ז בביה"כ היכא דבא דבר הפקר לביהכנ"ס וכדומה שפיר זכו. ומה גם לפי תירוץ שאר פוסקים אף אם בא קודם יאוש קונה החצר וכפי שכתב ג"כ בקצוה"ח בשם הרשב"ם והובא ברמ"א רק משום דלא עבידי דאתו א"כ רגילות הוא כמה פעמים שנמצאו אבדה בביהכנ"ס דברים שרגילים למצא בזה י"ל דל"ש להזוכה אלא להמוצא זולת שנאמר הסברא שכתב בס' עונג יו"ט דכיון דאיכא חרש וקטן בגוה הוה חרש ופקח שהגביהו ול"מ. ואף דבקנין חצר ל"ש סברא זו מ"מ בזה צריך להיות דמי ליד כמוש"כ התוס' בגטין (דף כא ע"א) לאביי סברא זו. וכבר כתבנו דלכאורה צ"ע דבריו ז"ל דהרי לא קיי"ל כאביי בזה אם לא דנאמר דמה דלא קיי"ל כאביי היינו מטעם קושיית ר"ש שם אבל בגוף הסברא קיי"ל כן כנ"ל וזה דוחק כנ"ל. שוב ראיתי גם בקצוה"ח דכתב שם סברא זו דחצר צריך להיות דומה ליד בשאר דברים כמוש"כ התוס' במס' גטין (דף כא) שם כנ"ל וצע"ג בכ"ז. ולענין דברי האגודה לכאורה י"ל כמו שכתבתי דמיירי שהקדישו ממון לביהכ"נ ואז שפיר הוה ממון גבוה והוה של דקדש והיו יושבים כ"א לפי כבודו כדרכם בזמן הגמרא לא שיקנו כ"א מקום להוריש ליורשיו אחריו ומש"ה הוצרך להטעם משום דאין יד להקדש כמו שהארכנו למעלה בעה"י. ועדיין צע"ג באלו הדינים לבארם על נכון. ועיין בקצוה"ח שהביא מהא דר"פ אלו מציאות דאיתא שם המוצא מעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי אלו שלו ולא אמרינן דזכו בעלי ביהכ"נ והיינו משום דלא עבידי דאתו עייש"ה. ולפי"ז היכא דנמצא דבר דעבידי דאתו יש לדון בזה דשייך לבעלי ביהכ"נ ומלבד זה יש לפלפל בדברי קדשו דלכאורה איכא לאשכוחי גונא דלא יזכו בעלי ביהכ"נ כיון דלא נחית שם בגמרא לאשמועינן למי שייך אלא עיקר הדין לאשמועינן דאינו חייב להכריז הוא דאתי שם ומשום דודאי נתיאשו הבעלים ומש"ה לא הזכיר במג"א והאגודה גמרא הנ"ל וצע"ג בכ"ז: סימן

נח

(א) והנה בסימן נ"ד הנ"ל הארכנו בדין קנין ד"א אם צריך ג"כ כונה לקנות או לא ועתה נבאר בעה"י כמה פרטים בדיני קניות איזה צריך כונה ואיזה לא צריך כונה בכמה פרטים. והנה בקנין חצר קיי"ל כר"י בר"ח דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמבואר בכ"מ בש"ס וי"ל דגם ד"א דתקינו רבנן הוה דינו כמו דין חצר ולא צריך דעתו כלל לפי דעת המ"ד