שו"ת ברית עולם קסד

עמד שם מקודם והרי אף בהד"א אף דליכא בזה גילוי דעתא שאינו רוצה בהם מ"מ זה ברור לכאורה דגם להיפך שיהיה כונתו לזכות בהד"א בעצמם בודאי לא כוון לזה כיון דסו"ס הוא זורק הגט להיות נכנס לרשותה ומ"מ אמרינן דקנה הד"א. וא"כ יקשה מגמרא הנ"ל על הנך רבוותא ז"ל שהבאתי מהשיטה מקובצת דבהדבר המונח שם צריך דעתו ולאיזה פוסקים צריך שיאמר ג"כ יזכו לי הד"א את הדבר המונח שם וא"כ יקשה מהך סוגיא דמבואר להדיא כמו בנ"י הנ"ל. אע"כ צ"ל לדידהו ז"ל דלא דמי כלל קנין בהד"א להקנין בדבר המונח שם כטעמים שנתבאר בעה"י. והיינו דבהד"א בעצמם קנה שלא מדעתו כתקנת חז"ל ואם רק לא יגלה בפירוש דלא רצה בהד"א מהני בזה וקונה הד"א כרשותו וא"כ שפיר אמרינן בגיטין הנ"ל דאף דאין לך ג"ד יותר מזה שרוצה לגרשה. דהגילוי דעתא אינו אלא על הגט ולא על הד"א. וכן בהך דהמוכר חפץ דלא תיקנו ד"א בסימטא היינו ג"כ דהג"ד אינו אלא על החפץ ולא על הד"א עצמם אף שרוצה להקנות להלוקח החפץ ולהאשה הגט עכ"ז מאי דתיקנו חז"ל דד"א הרי הן כחצירו נ"ל ג"כ ואף שאינו מחשב עתה לקנותן מ"מ כסתמא הוא ומהני בד"א עצמן

הן אמת דגם בהד"א בעצמם לכאורה יש קצת לומר דנקרא גילוי דעת דאינו רוצה לקנותן כיון שרוצה עתה להקנות עם המקום להלוקח ג"כ. ובאמת ראיתי שהקשה בס' גרש ירחים בגיטין שם דאמאי לא נימא ג"כ שם דלא זכה הבעל במקום ד"א משום דהוה ג"ד כמו במס' ב"מ שם. ותירץ שם די"ל דלא תיקנו ד"א בגט רק דומיא דבמציאה וכיון דבמציאה מסתמא היה נ"ל שיקנו לו הד"א גם בגט לא תיקנו שיהיה הד"א שלה עיי"ש ולכאורה היה נראה דבזה י"ל עוד כמה שהעיר ידידי דהרי גם הבעל שגירש אשתו בד"א אם היה נופל לו מציאה שם בודאי היה נ"ל דליקני וכן בהמוכר חפץ בקנין ד"א אם נמצא מציאה בודאי נ"ל בתקנת חז"ל שיקנה לו ד"א ולהיות כחצירו אלא דלגבי הגט רוצה להקנותה ומ"מ לא ניחא ליה לבעל כלל דין ד"א דהוה כחצירו בעת הזאת וסתמא דמלתא הכי הוא דלא שייך בזה גילוי דעת אלא על החפץ שמכר לו שלא נקנה לו חזרה כיון שרוצה למוכרו. וכן בהגט שרוצה לגרשה אבל על הד"א עצמם ליכא גילוי דעתא דלא רצה כעת שיהיה שלו ואטו כ"ע דיני גמירי שיחשוב שהד"א לא יהיו ניקנים לו כדי שיכנוס לרשות חבירו וסתמא דמלתא הכי הוא דע"ז בודאי לא חשב כלל והוה ככל סתם ד"א שלא מדעתו דנקנה לו וז"ה כהנ"ל ודוק בזה. ועיין בתוס' רע"א ז"ל במשניות שם בגיטין הנ"ל. ועוד דהך דהנ"י הנ"ל, הרי י"ל מלבד זה דכיון דהמקום הפקר לכל אדם וכ"א יכול להניח ולהשתמש שם דהוה כחצר השותפין לענין זה שיכול כ"א לעשות מה שיצטרך לו וא"כ בעת שמניח המוכר החפץ על הסימטא הרי נעשית מקום הכלי שלו כי אז יש לו רשות כמו חצר השותפין שבכל עת שכל אחד משתמש הוה אז שלו וכן בסימטא כשמונח הכלי שם או עומדת הבהמה שם נקנה מקומה לבעל הבהמה וכן דייק לשון הנ"י שם עיי"ש. וא"כ לכאורה ליכא לאוכוחי מידי על הדבר שנקנה עם הד"א שאין צריך דעתו דבשלמא מקום הכלי שפיר נקנה לבעל הכלי ובזה ל"ש דנצריך דעתו דהרי הוא כחצר השותפין בעת שאחד מהן השתמש בחצירו בזו הרגע שלו הוא כמבואר בנדרים ר"פ השותפין וכן בסימטא שיש רשות לכ"א להשתמש שם ובעת שהשתמש שם הוה כשלו ממילא ולמה צריך דעתו. וכ"ז פשוט ויש להאריך בזה ועיין בירושלמי במס' ב"מ שם בפ"ק ובפ"ח דגיטין בדין קנין ד"א ויש לפלפל בזה אך לפי"ז יתעורר דין חדש דאם אחר שנפל ובא אחר תוך ד"א ורוצה לזכות בהמציאה וחזר אח"כ הנופל ואמר יזכה לי הד"א כדין וכתיקון חכמים זכתה לו וכמבואר בהנ"ל כנלפע"ד לכאורה

(ו) ונחזור לעניננו דלהריב"ש ז"ל ועוד ראשונים ז"ל לא מהני בד' אמות שלא מדעתו א"כ הלא טרם נפילתו עליו ג"כ אין לנו קנין ידוע שקנה אותה וא"כ אח"כ כשנפל אמרינן שפיר דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בקנין ד"א ומש"ה כל המחזיק בהם זכה בהם. וכן בהך דמס' ב"ב בש"מ שכתב נכסיו בקנין הלא הוא הנותן ויכול ליתן כרצונו ואנן לא נדע איך כונתו שפיר ס"ל לשמואל שמא לא גמר להקנותו אצא בשטר ואין שטר לאח"מ כיון דבדידיה תליא ומתנתו נעשה בציוו בהקנינים כאחת. ובעת שצוה ליתן צוה ג"כ בקנין ואמרינן דשמא גמר להקנותו בשטר וכנ"ל. משא"כ בנידון דידן באחד שמכר קרקע מתחלה בקנין המועיל ואח"כ בקנין גרוע בקנין אגב לכאורה הדבר ברור לפע"ד דהמכירה מהני והקנין בחזקתו מטעם קנין הראשון אף אם נימא דמשום דהקנה אתר כך בקנין אגב גלי אדעתיה דבקנין זה רוצה להקנותו ולא בקנין המועיל. מ"מ מה לי לגילוי דעתא של זה כיון שכבר קנה כדין תורה אף אם נדע עתה ברור אשר אז בעת הקנין סודר לא היה דעתו של מוכר להקנותו בזה מ"מ ברור דמהני הקנין כיון שהלוקח עשה כדין. ומוסר מודעה על המכירה יוכיח דהיכא דלא הכירו באונסו לא מהני והרי עכ"פ יש עדים שגילה דעתו דלא גמר ומקנה ואפ"ה כשמוכר אח"כ באחד מדרכי הקנאות נגמר המכירה והקנין ואין אנו משגיחין במה דגלי דעתו שלא רצה להקנותו בזה. ומ"מ מהני כנ"ל. וסברא זו הובא בנוב"י מהדו"ק חלק חו"מ (סי' כח) שדימה ג"כ היכא דנקנה רק מתקנת חכמים דל"מ גילוי דעתא שלא לקנות בזה ודימה להיכא דקנה בקנין המועיל מד"ת דלא מהני גילוי דעתא בזה עיי"ש שהביא ראיה הנ"ל. וא"כ לפי"ז הדבר ברור דמהני הקנין בהך מכירה ואין כאן שום ספק כלל. כנלפע"ד לכאורה

(ז) אך אי איכא לספוקי הכי איכא לספוקי היכא דהמוכר הקנה לו בקנין סודר והלוקח ביקש ממנו שיקנה לו ג"כ בקנין אגב בזה אפשר לכאורה לומר כיון דהלוקח גלי אדעתיה דלא רצה לקנות בהך קנין ראשון המועיל ובזה אפשר דלא קנה אף דעשה קנין כד"ת מ"מ י"ל אטו בע"כ יקנה כיון שהלוקח גילה אדעתיה דלא רצה לקנות בקנין המועיל ובע"כ לא יקנה. א"כ לא נשאר אלא קנין הגרוע ובזה אפשר לכאורה לספוקי, אך גם בזה יש לראות לפי מה שמבואר בחו"מ (סי' רסח) שם דאיכא בזה מחלוקת הראשונים דהנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל לא ס"ל להך תירוצא בגמרא דכיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא לי' דליקני ולא בד"א כמבואר בב"י בטור שם. והר"ן ז"ל כתב על הך סוגיא איכא מ"ד דדוקא בקנייה דרבנן משום דהוה כאומר א"א בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי אדעתיה קני. והרשב"א ס"ל דגם בקנין דאורייתא מהני גילוי דעתא עיי"ש והרא"ה פוסק כהנך פוסקים דאפילו בדרבנן לא מהני גילוי דעתא כ"ז הובא בב"י שם וכן נפסק ברמ"א בש"ע שם. א"כ לפי"ז אף לפי הנך פוסקים דבקנין דרבנן מהני גילוי דעתא לבטל אבל בקנין דאורייתא ל"מ. ולפי"ז בשלמא בהך דמציעא דנפל עלי' שפיר אמרינן דגלי אדעתיה דא"א לו בתקנתא דהיינו בהקנין שתיקנו בד"א. משא"כ בנידון דידן דנגמר בקנין סודר דמה"ת קנה מן הסתם כיון שלא אמר אז הלוקח שאינו רוצה בקנין זה וקנינו הוא מה"ת דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הואי והיינו חליפין כמבואר בקדושין (דף ג) דגמר קיחה קיחה משדה עפרין מה שדה מקניא בחליפין אשה נמי מקניא בחליפין וכו' ופירש"י ז"ל מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף נעלו וכו' וא"כ כיון דהלוקח לא אמר אז שאינו רוצה בהקנין סודר אלא דגלי דעתו שאינו רוצה בזה הקנין ל"מ גילוי דעת לבטל הקנין שמועיל מדאורייתא ושפיר מהני המכירה ולכאורה ליכא לספוקי בזה כלל

ואף דגם להנך שיטות לא אמרינן דמהני קנין אף דלא מכוון אלא בקנין חצר וכהך דריב"ח דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ י"ל דגם ד"א דתקינו רבנן הוה דינו כמו דין חצר ולא צריך דעתו כלל לפי דעת המ"ד ולדעת הרא"ה ז"ל דגם בקנין דרבנן מהני גם בזה כנ"ל משא"כ בשאר קנינין לכ"ע בעינן כונתו לזכות בה כמבואר בהדיא בסוגיא דב"ב (דף נג ע"ב ודף נד ע"א) דבכל הקנינים צריכין כונת הקונה וכדמוכח בהא דיבמות (דף נב) בעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא קני ובהך דב"ק דף מט) עיי"ש דלא מהני שום קנין בלא כונה ויתבאר בענין זה בסימנים הבאים לפנינו בעה"י. ואין לומר דשאני בהך דנפל על