שו"ת ברית עולם קמט

ל"מ בעדות וכדעת החולקים וכמש"כ התוס' במס' נדה (דף נ' ע"א) ע"ז פירש הש"ך ז"ל דלשיטה זו צ"ל דהך דשותפין מעידין זל"ז מיירי בראו אח"כ. ולפי"ז צ"ל דלשיטה זו הא דמקשה הגמרא אהך דשמואל מהא דאין דנין בדייני העיר היינו דבאמת מעדות ל"ק דשם מיירי בראו אח"כ משא"כ בהך דבני העיר כנ"ל אלא דעיקר הקושיא הוא מדיינים הא דאין דנין בדייני אותה העיר ובדיינים ל"ש לחלק בין תחלתו בפסול דדוקא בעדות הוא דפסלינן תחלתו בפסלות דילפינן מקרא או ראה או ידע אם לא יגיד גו' דבראיה והגדה תלי רחמנא כדאיתא במס' ערכין (דף י"ז) משא"כ בדיינין לא שייך זה אע"כ דאין לחלק חילוק זה ומש"ה פריך הגמרא שפיר. והא דבאמת נפסל גם בזה צ"ל דיש חשש קנוניא וכפירשב"ם שם. אך לפי"ז ג"כ קשה דכיון דמתוקמי הך דשותפין מעידין זל"ז בראו אח"כ וצ"ל דהקושיא הוא מדיינים ומטעם קנוניא וכפירוש הרשב"ם ז"ל. ומאי קושיא דכיון דמיירי בשותפין שראו אח"כ א"כ איך שייך קנוניא כיון דבעת שסילק נפשו עדיין לא ראה העדות ודברי הש"ך ז"ל צריך עיון

שוב עיינתי בתומים וראיתי שביאר ג"כ להש"ך ז"ל הנ"ל דע"כ קושיית הגמרא שם מהא דבני העיר וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו דע"כ כל הקושיא הוא מדיינים דבדיינים כל הדין הוא אחר הסילוק אך מ"מ הקשה שם ג"כ דל"ד הך דבני העיר להך דראו העדים אחר סילוק דשם ל"ש שום חשש קנוניא כיון שסילקו קודם שראו כלל משא"כ בדיינים עיי"ש. והאריך להקשות עוד ומוכיח מהרא"ש ז"ל דמהגמרא משמע דהקושיא שהקשה בגמרא מהא דבני העיר הוא מהך דלא מעידין דליסלקו תרי ויעידו עייש"ה ובזה מוכיח דע"כ מועיל סילוק ועיין בת' מהרי"ט ז"ל סי' כ"ו דתירץ דעת הסוברים ז"ל דל"מ סילוק אם היה פסול מתחלתו דהא דשמואל דשותפין מעידין זל"ז מיירי שיודעין העדות עד שלא היו שותפין בזה ולאחר שנסתלק תשוב תחלתו וסופו בכשרות כדתנן היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו כו' עיי"ש. וכן תירץ המל"מ בהל' עדות פ' ט"ו עיי"ש ולפי תירוצם ז"ל ע"כ צ"ל דקושיית הגמרא מהא דבני העיר ע"כ הוא מהא דאין דנין דליסלקו בי תרי ולידיינו כנ"ל ועיין בתומים בזה והרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב שם והרדב"ז ז"ל ח"ב סי' תר"ו כתבו בהדיא דהקושיא הוא מהא דלא מעידים עייש"ה

(ג) וראיתי בשיטה מקובצת למס' ב"ב שם שהביא שם כמה שיטות לישב דלא שייך כאן הפסול דמתחלתו ובתירוץ א' תירץ שם וז"ל ולשון אחר פירשו דגבי ממון לא מיקרי בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עליה שם עד והו"ל תחלתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההיא דאמרינן במס' מכות אלא מעתה רובע יציל כו' והני לאו עדים נינהו כו'. וע"ז הלשון הקשה שם שני קושיות א' דלממונו עד הוא ואינו דומה לעדות שבגופו דרוצח ורובע וכדמשמע מהא דאמרינן בפ"ק בסנהדרין אמר רבה פלוני רבעני לאונסי הוא ואתר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת וגו' רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם כו' בעי רבה פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא בתר דבעי הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן. אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא. ולכאורה קושיא זו צריך ביאור לפי פירוש רש"י ז"ל בפ"ק דסנהדרין (דף י' ע"א) שם דלגבי ממון לא אמרינן אדם קרוב היינו לענין פלגינן דיבורא דבממון לא אמרינן פלגינן דיבורא ומגו דמהימן אנפשות דחבירו מהימן נמי אממונו עייש"ה די"ל דבאמת לא עד הוא כלל בכ"מ לענין ממונו ושאני התם כמבואר שם ועיין ברא"ש ספ"ק דמכות בהך דאילעאי וטוביה מה שהביא שם בשם הראב"ד ז"ל לפרש הך סוגיא דסנהדרין דהיינו דמה דאדם קרוב אצל עצמו היינו דלאו בר עדות הוא כלל לעצמו ול"ש עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו משא"כ לענין ממונו לא אמרינן דלאו עדות הוא כלל אלא דשפיר נקרא עד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפי שיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל שפיר הקשה בשיטה מקובצת אהך לישנא מסוגיא דסנהדרין דהרי מבואר שם בהדיא דבממונו נקרא שפיר עד אלא דהוא פסול עיי"ש אך לפירש"י ז"ל בסוגיא דסנהדרין לכאורה אפשר לישב הלשון הנ"ל ויש להאריך בדברי השיטה הנ"ל

עוד הקשה שם בשיטה מקובצת על הלשון הנ"ל וז"ל שם ועוד ולמה אמרו כאן ליסלקו בי תרי ולידיינהו אפילו בלא סילוק נמי דהא בפלוני רבעני דלא חשבינן ליה בעד לגבי נפשו והוא ואחר מצטרפין להורגו ומקיימים עיקר העדות לגבי האחר וה"נ אף בלא סילוק נקבל עדותן ונידון לאחרים ולא להם ולכאורה לפע"ד גם קושיא זו יש לישב דהרי כבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ז והובא בטור ש"ע חו"מ סי' ל"ד בדרכי משה שם וז"ל שם באמצע התשובה ומה שאמרת בחותם ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דפלגינן בי' דיבורא כדפלגי' בפלוני רבעני לרצוני יפה אמרת וכן אמרתי גם אני אלא כו'. וכן במה שחלקת בין האומר אשתך זנתה עמי ובין זה שאמר אני זניתי עם אשתך ופירשת הטעם לפי שזה הניח לשונו על צד שאם תסלק מה ששם בו עצמו רשע אין לנשאר שום טעם בעולם ויש לבעל הדין לחלוק בזו ולומר אף בזו לא בטיל כל דבריו אלא נפליג ונאמר ששכב ולא לרצונו אלא לאנסו וכדאמרינן בפלוני רבעני לרצוני. ואני אומר דודאי כו' אבל באומר אני באתי על אשת פלוני מיד נתבטלה עדות לגמרי משום דא"א לומר בזה אלא לרצונו לא לאונסו לפי שאין קישוי אלא מרצון כו' וא"ת אכתי אפשר לאונסו וכגון שנתקשה לאשתו והדביקוהו עליה. לא היא דדבר רחוק הוא זה ובכלל כי הא לא סמכינן למימריה פלגינהו דיבורא לאכשורי סהדותא למיקטליה כו' והיינו דנקיט לה בפלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי ולא נקיט ברבעתי ובאתי כו' עיי"ש. והובא בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב אך בקוצר לשון עייש"ה. הרי דס"ל להרשב"א ז"ל דאם נסלק מהעדות הדבר שאינו נאמן לא ישאר טעם בעדותו לא אמרינן פלגינן דיבורא א"כ י"ל דכן ס"ל להך לשון המובא בשיטה מקובצת הנ"ל כהרשב"א ז"ל ומש"ה ע"כ צריך לטעם סילוק כנ"ל דשם לא שייך לחלק עדותן שישאר עדות לגבי השאר ודוק: סימן

מז

(א) ואיידי דקא עסיקנא בענין זה אעתיק לו מתה שיש לי להאריך בזה לפע"ד בדברי הנוב"י ז"ל בהשגתו על הרשב"א ז"ל ומתחלה נבאר קצת בסברת הרשב"א ז"ל לפע"ד בביאור הדבר. דהנה מאי דאמרינן פלגינן דיבורא ואנו דנין על מקצת עדותן ע"כ דאין רשות לב"ד לחבר דברים לגבי עדותן כדי שיהיה עדות טוב דא"כ אתה דן מ"פ ב"ד בלא עדים. אלא דאם גם בקצת עדותן היה עדות טוב ואף אם לא היו סיימו השאר היה אפשר לדון ע"פ זה העדות בזה נאמר דאין אנו מאמינים מה דסיימו ופלגינן דיבורא ואנו דנין על תחלת עדותן או להיפך דדנין על סוף עדותן והדבר פשוט בסברא. וזה שפירש הרשב"א ז"ל רבעני לרצוני בזה שייך פלגינן דיבורא דבאם לא היו העדים מעידים אלא פלוני רבעני היה ג"כ עדות טוב להרוג הרובע על פיהם דהיינו מפרשים דרבעו באונס לכן פלגינן דיבורא ומה דסיים לרצוני אין אנו מאמינים לו ואנו דנין כמו שלא אמרו אלא פלוני רבעו. אבל אמר אני רבעתי פלוני הרי בלא דיבור דאני רבעתי אין שום משמעות עדות ונצטרך לומר דפלוני נרבע מאחר ולא ממנו הלא אנו דנין בלא עדות ולומר דפלוני נרבע ממנו אך באונס וכמו שביאר הרשב"א ז"ל כגון שנתקשה לאשתו. ע"ז שפיר כתב הרשב"א ז"ל דזה לא שכיח כלל. ואין לנו לפרש מעצמנו כן בכונת עדותו מש"ה ל"ש לומר בזה פלגינן דיבוריה עייש"ה ואף כי זה פשוט בכונתו ז"ל העתקתי זאת הצריך לעניננו שיבואר בעה"י

והנה בנוב"י חלק אה"ע (סי' עב) האריך לדחות דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל והוכיח דאינו כן ומה דהוכיח הרשב"א ז"ל