שו"ת ברית עולם קלו

ב"ב דף קי"ד ע"ב בתוס' ד"ה מה אשה דכתבו שם אבל תימא דאמאי פשיטא לי' בבעל טפי מבבן דמה שפירש ריב"ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשארות פקע לי' ע"י מיתה כמו ע"י גירושין. א"נ דהא אמר בהבא על יבמתו דלאח"מ נמי מיקרי שארו ואור"י דה"ט משום כו'. וקשה לרשב"א דא"כ אמאי איצטריך קרא לעיל דאין הבעל יורש אשתו בראוי כו' ונראה לו שזהו סברתו של רשב"ם דנקיט יורש את אשתו כשהאשה בקבר דודאי כשהבעל בקבר הו"ל למימר. והא דלא פירש הכי שסובר דהיא גופא לא נפקא לן אלא ממאי דאשכח שאינו יורש את אשתו כשהאשה בקבר כדילפינן לעיל מקרא דפנחס דנהי דלא מבטל שארות לגמרי כדאמר ביבמות מ"מ מכח שארות בקבר אשכחן דאינו יורש הלכך אין לו לבעל לירש כשהוא עצמו בקבר וה"נ בן אע"ג דיורש אמו כו' יעוש"ה. וא"כ לכאורה י"ל דדבריהם ז"ל ביבמות הנ"ל ג"כ מתפרשין כמו בהריב"ם ז"ל דמס' ב"ב הנ"ל. דהא דפשיטא לי' בבעל משום דשארות פקע ע"י מיתה כמו ע"י גירושין. אך הרי התוס' הקשו שם דלא תליא בזה שארות כלל כמבואר בהבא על יבמתו. הנה זה הי' ק"ל להתוס' ז"ל דיבמות הנ"ל אלא דלא היה ק"ל מהך דהבע"י רק מהקרא היה קשה להו ז"ל דהאיך נימא דפשיטא לי' בבעל משום דיפקע שארות דהרי באשה מצינו דאף דמתה מ"מ מיקרי שארו דכתיב כי אם לשארו וגו' וס"ל לתוס' ז"ל דכיון דבמיתתה אקרי שארו ה"ה במיתתו שאר מיקרי. מש"ה כתבו התוס' דזה ל"ק דבאמת נפקע שארו שפיר לענין הירושה דשאר כזה שהוא בקבר לא מהני לענין ירושה וקצת שאר מיקרי לענין לטמאות וכמו שפירש הרשב"א ז"ל בתוס' במס' ב"ב הנ"ל וכתבו דמהך דרשא דיבמות נפקא לי' והיינו דס"ל להתוס' ז"ל דכיון דהקושיא הוא למ"ד משמש מת חייב א"כ באמת מאי טעמא במשמש מתה פטור דהרי גם משמש מת אינו ראוי להזריע ואף דבא"א כתיב ואל אשת אמיתך לא תתן שכבתך לזרע וע"כ למעוטי מתה מ"מ שפיר ילפינן דכיון דקאמר סד"א שארו מיקרי הרי דמשום שאר הו"ל לחייבו וקמ"ל הקרא דפטור וע"כ דלאו שארו היא דכיון דמתה מפקע השארו ולא מיקרי אשת עמיתך דלאו אשתו היא והיינו דמפקע המיתה אלא לא לגמרי מפקע דמ"מ מותר לו לטמאות לה. אך מ"מ האישות פקע לענין ירושה וביאת א"א דלא מיקרי כבעל ואשה הרי דמפקע משארות. וא"כ פשיטא לי' דאין הבעל יורש כו'. ויש עוד להאריך בזה ע"פ דברי התוס' דב"ב שם ועיין בחידושי מהרש"א ז"ל במס' ב"ב שם ומ"ח צריך קרא דפנחס דאין האשה יורש בקבר להנחיל משום דמ"מ קצת שארו מיקרי וקמ"ל דבשאר כזה ל"מ לירושה וי"ל ג"כ דיליף בעל מאשה כמו שכ' הרשב"א ז"ל בתוס' במס' ב"ב שם. אלא משום דקשה מהך קרא דלשארו ע"ז מתרצים התוס' דיבמות דבאמת קיי"ל דהמיתה מפקע משארו כנ"ל. ומ"מ דוחק הוא וצ"ע. אך גם לפי"ז ל"ד כלל עבד לאשה דאף דילפינן לה לה מאשה מ"מ י"ל דדמי לאשה היכא דדמי לכולה מלתא. וכיון דבאשה מהני במיתת בעלה להפקיע השארו ומהני ג"כ מיתתה וא"כ בעבד אם הי' ג"כ מועיל מיתת הבעלים הי' ג"כ מועיל מיתת העבד. אך כיון דמיתת הבעלים ל"מ אף שהעבד אינו שוה כלום וליכא אלא איסורא מ"מ לא תצא לחירות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם וגו'. ואין זה ענין כלל לזה וז"פ. גם מה שהאריך בענין טבילה לגר דאין צריך לעיכובא והוכיח מר"א ששיחרר עבדו בשבת. כל דבריו תימא דמשמע בהדיא מהא דמס' יבמות (דף מ"ו) דלהלכה טבילה הוא לעיכובא עיי"ש. גם משמע שם ע"ב דלמ"ד טבילה לאו לעיכובא מותר לטבול בשבת עייש"ה גם ראייתו מר"א תמוה דהרי ר"א לשיטתו ס"ל בהדיא שם דטבילה אינו מעכב ואין להאריך בענין זה. והנני ידידו ש"ב הדו"ש והצלחתו תמיד ומברכו בכט"ס כחפצו וחפץ ש"ב אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה זועללער: סימן מב

שלום וישע רב יבוא ויקרב למעין המתגבר. גמיר וסבר. לוחם בתורה מלחמה שערה. ועוקר הרים בסברא. ה"ה ש"ב היקר הרב הגאון המפורסם מוהרא"ל שליט"א בעל המחבר ס' ר"א. הצלחתו ירום למעלה. נועם מכתבו ע"י אחיו הגיעני לשמחת לבבי: . (א) ומה שביאר דבריו לישבם מהשגותי הנ"ל שכתבתי ע"י אחיו ידידי הרב הגדול שיחי' וכ"ת הביא עוד בשם הב"י המובא בפ"ת ביו"ד סי' ש"ע דהאיסור של הגוסס הוא משום טומאה ולא מלהחלו הנה הב"י אינו ת"י לעיין בו. אך בגוף הענין אני תמה ע"ז והרי הביא מהב"ח ז"ל והרי הב"ח ז"ל כתב בהדיא בטור שם דהוא משום להחלו דקאי על הרמ"א ז"ל דהכריע דלדינא מותר לכנוס שם כבה"ג. אלא דטוב להחמיר ע"ז כתב הב"ח דמדינא אסור והרי בגמרא דידן מבואר בהדיא דלכ"ע אינו מטמא. אלא בלהחלו פליגי רבי ורבנן יעו"ש ואיה נמצא להיפך. וגם מהראיה שכתב מהא דתוס' במס' ב"מ (דף קי"ד:) מהא דאליהו התיה את בן הצרפתי' דבספק הי' אסור ומוכיח ג"כ דאסור לרופא כהן לכנוס זאת א"ש גם אם האיסור משום להחלו דגם ע"ז איכא לאו ומלקות כמו בלהטמא כמבואר ברא"ש בנזיר שם ומאי תליא זה אם הוא משום טומאה או מלהחלו וא"כ א"ש ראייתו דאסור לרופא לכנוס אף אם האיסור מלהחלו. ואם כ"ת ראה בדבריו בהדיא דהוא משום טומאה דבריו צריך ביאור. ומה דהוכיח כ"ת דע"כ הוא משום טומאה. דלהחלו לא שייך אלא בכהן אבל בנזיר ל"ש להחלו והרי כתבו התוס' במס' נזיר (דף ע"ב) דנזיר ג"כ אסור ליגע בגוסס וע"כ דהוא משום טומאה. ולעפ"ד לא נראה כן דלכאורה ע"כ נזיר וכהן דין אחד להם וכמו שפירש"י ז"ל דקרא דלהחלו דקאי על כהן וה"ה לנזיר יעו"ש וגם כשמסיק דלהחלו קאי על גוסס בכהן. קאי על נזיר ג"כ דאל"כ מאי מקשה בגמרא שם (דף מ"ג ע"א) ולמ"ד מלהחלו והא כתיב במותם כו' ולמ"ד במותם הכתיב להחלו כו'. ומאי קושיא דהא להחלו קאי על כהן. ובמותם על נזיר דחלוקין בדינן לענין להחלו. ואף דהקושיא הוא לפי הס"ד דגמרא ואח"כ הוא דמסיק מלענין אתחולי הוא בגוסס ג"כ. מ"מ משמע דתירוץ הגמרא דמבעי' לי' לכדרבי כו' וגם הדרש דלהחלו הוא גם למסקנא דפשטות הגמרא משמע דהך תירוצא דבסוף ס"ד ג"כ מעיקרא דלא קאמר אלא. ותדע מהא דתוס' מס' נזיר דף ד' ע"ב ד"ה דלמא גוססין כו' שהביא כבודו דהקשו דהרי נזיר אסור ליגע בגוסס ומאי מקשו דהרי נזיר ל"ש להחלו לפי סברת כ"ת. וכ"ת כתב להוכיח מזה דע"כ גם טומאה שייך בגוסס וזה תמוה דאף אם הי' שייך זה מ"מ מנ"ל לתוס' להקשות כיון דפשטות הגמרא דמס' נזיר (דף מ"ג) משמע דרק להחלו שייך בגוסס ולא טומאה ומנ"ל לתוס' ז"ל דגם טומאה שייך. דלמא דוקא להחלו ולא טומאה. ובנזיר ל"ש זה. אלא דבאמת גם בנזיר הוא כמו בכהן דאף דטומאה לא שייך מ"מ לענין לאתחולי שפיר שייך דגם נזיר קדוש הוא בעת נזירותו. וכן משמע מפירש"י ז"ל שם דנזיר וכהן דין אחד להם. ועיין בתוס' נזיר (דף מג ע"ב) ד"ה מר בר"א אמר כגון דעייל כשהוא גוסס כו'. ובאורח מישור תמה ע"ז דהא איכא מ"ד דכהן אסור לכנס לבית הגוסס והאיך אמר כאן בפשיטות דעייל כו' עייש"ה. הרי בהדיא דידמה נזיר לכהן לענין גוסס ולפרש כ"ז דהוא משום טומאה בודאי דחוק הוא דפשטות הגמרא אינו כן. וכן משמע בכ"מ דנזיר וכהן דין אחד להם ועיין בפ' כה"ג בזה. וצ"ע בזה

(ב) ומה שהביא כת"ה מהלכות גדולות דלא גרס מסקנת הגמרא דלהחלו הוא בעודו גוסס אף שאינו מטמא. הרי סיים שם בה"ג דהלכה כסתם מתניתין דאהלות דאינו מטמא יכתר"ה אחז החבל בתרי ראשין. והנה באמת הך דברי בה"ג