שו"ת ברית עולם קלד

(ד) ולפי"ז לכאורה יש ליישב עוד ג"כ קושיא הנ"ל מהך דכתובות דהא דכתבו התוס' ז"ל סברא זו הוא לפי ל"ק דעולא והך דעולא קאי על הך מתניתין דחולין (דף קכב ע"א) אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו' ר"י אומר אף כו' וכולן שעבדן או שהילך בהן כו' ות"ק דר"י הוא ר"מ וא"כ גם על ר"מ קאי הא דעולא עיי"ש. והנה בהך דכתובות הנ"ל איתא שם אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פרי הוי מכסי ביה ואזיל עד דכליא כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול ה"ז פירות פיד של גפרית מחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכמים אומרים פירות ופירש"י ז"ל כמאן אמרה ר"נ להא דשיורא פורתא הוי לה קרנא כי האי תנא ורבנן דפליגי אר"מ המלח והחול כו'. ועיי"ש ברי"ף וברמב"ם ז"ל בפירושא דהך שמעתתא ובהרא"ש ז"ל דפירש כרש"י ז"ל. ולפי"ז לר"מ לא מקרי שיור בפורתא היכא דלא חשיבא וא"כ לפי"ז י"ל שפיר דבשלמא עור בהמה לכ"ע מקרי שיור דחשיב הוא וראוי לכ"ד ושפיר מקרי שיור וקרן משא"כ עור אדם דלא חזיא לו לשום דבר וגם לעשות חמת או שטיח אינו ראוי לו דרבנן גזרו ע"ז טומאה ואינו ראוי אלא למוכרו לעובד כוכבים ובודאי דלא נחשב כלל ולא הוה אלא כמו הבלאות מטלית דמיירי ר"נ ולר"מ לא מהני שיור כזה וא"כ י"ל שפיר דגם עור שפחה מותר בהנאה אלא דה"פ דשאני בהמה דאיכא עורה דהיינו דעורה נקרא שיור משא"כ שפחה אף דהוה לה העור לא חשיבא וי"ל דס"ל כר"מ בזה. ומעתה גם דברי התוס' ז"ל א"ש די"ל דתירוצם דהוא אליבא דעולא בלישנא קמא כנ"ל י"ל דקאי אליבא דר"מ דר"מ מיירי שם בהך מתניתין דעורותיהן כבשרן. וי"ל דשפיר עולה תירוצם דה"ק עולא ד"ת עור ג"כ מותר והיינו גם עור והיינו דצריכי לגזור טומאה ע"ז וי"ל דמפרש בטעמא דר"מ דמיירי שם. ואף דגם רבנן מודו לדינו במה דעורותיהן כבשרן מ"מ י"ל דעולא ס"ל לדינא כר"מ דלא מקרי שיור בדבר דלא חשיב דהוא כמו בלאי שחקין דמיירי ר"ג. וא"כ א"ש דיש לחלק בין ולד שפחה לולד בהמה דבהמה עורה חשיבא משא"כ עור אדם דלא חשיבא למקרי קרן כנ"ל. ואין תימא דהאיך יפסוק עולא בלישנא קמא כר"מ נגד רבנן די"ל דהיא הנותנת דהרי הנך רבנן דמס' כתובות ס"ל לחלק בין ולד שפחה לולד בהמה ולפי מה דס"ל לעולא בל"ק דעור מותר ומשמע ליה זאת מהא דע"ע א"כ יקשה הך רבנן דכתובות דמ"ש שפחה מבהמה דהרי גם עור שפחה מותר. אע"כ כנ"ל דגם רבנן דחנניא ס"ל דלא חשיב ולא מקרי שיור וס"ל כר"מ ג"כ ודוק בזה. וכ"ז יש לומר ע"ד הפלפול וכבר כתבתי בעה"י דיש ליישב באופן פשוט וכנ"ל

שוב ראיתי כי דבר זה מפורש בתוס' בפ' התערובות (דף עא: ע"ב) ד"ה ובטרפה כו' דאף דלמה דעור אדם מותר מה"ת מ"מ מדרבנן אסור דכתבו שם וא"ת בפ' הפרה דפטרינן שור פסולי המוקדשין כו' ומשום עור לחודיה איצטריך שור ולא אדם דהוה מחייבנא באדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאורייתא ואינו אסור אלא משום גזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין וי"ל כו' יעו"ש הרי דכתבו בהדיא דגם אם דמותר מה"ת מ"מ כתבו בהדיא דאסור משום הך גזרה דשטיחין. ואף דבאמת הדבר צריך ביאור דאי' נזכר בגמרא גזרה לאסור בהנאה משום שטיחין דבגמרא דחולין ונדה הנ"ל לא נזכר אלא דגזרו טומאה ולא איסור וצ"ל בכונתם ז"ל דגם האיסור בכלל הגזרה דטומאה דכיון דגזרו דעורותיהן כבשרן באדם ממילא דאסור בהנאה כמו הבשר דלא להוי גזרת חז"ל כסתרי אהדדי ועיין בתוס' במס' חולין ונדה הנ"ל ויש להאריך בכ"ז. אך מ"מ לפי"ז א"ש הך דמס' כתובות הנ"ל כנ"ל דהרי דמדרבנן אסור ועיין בירושלמי ש מס' ב"ק דיליף שם מוהמת יהיה לו למעוטי אדם דאסור ס בהנאה יעו"ש ובפ"מ ודוק בזה

והנני ידידו ש"ב הדו"ש והצלחתו תמיד אייזיק יעקב כהרב הגאון ר' אליעזר שלמה וועללער. סימן מא עוד לש"ב וידידי הרב הנ"ל על ענין הנ"ל. מכתבו הגיעני

לנכון

(א) ומה שהעתיק לי כבודו מה שכתב לו אתיו הרב הגאון מוהרי"ל שליט"א על קושייתו הנ"ל בענין הנ"ל וראיתי כי גם הוא כתב לחלק בין מדאורייתא לדרבנן ומדרבנן אסור עור אדם והוכיח לה מהך דמס' ב"ב (דף כ) דאיתא שם בן שמונה הוא חוצץ בפני הטומאה ובתוס' שם ד"ה אתיא אימיה כו' כתבו דמיירי בגוסס וימות בשבת. וקשה לשיטה דגוסס מטמא עיין בנזיר (דף מג) יעיין ביו"ד (סי' שע) ובפ"ת שם דמשמע מאחרונים שגם גוסס מטמא ואף שמגמרא לא משמע אלא דמחולה. וא"כ האיך חוצץ בפני הטומאה כיון דמטמא וסיים ואף אי אמרינן שלא מטמא מכ"מ כיון שעומד למות האיך חוצץ והרי הוה כמו שלג דאינו חוצץ משום שעומד להמס ומזה הוכיח דמיירי בנפל של שפחה ולא מטמא אלא מדרבנן וכמו דאיתא במס' יבמות (דף סא) לענין עכו"ם וקשה והרי מותר בהנאה ובודאי יטלנו משם. וצ"ל דמדרבנן אסור זה תוכן ראייתו. והנה הא דהביא מהפ"ח דגוסס מטמא תמוה הוא דלא נזכר כלל שם דגוסס מטמא והביא שם מהב"ח. ובהב"ח ז"ל מבואר בהדיא לענין חילול הכהן ולא לענין טומאה עיי"ש ולטמאות ליכא למ"ד דיטמא ומה שסיים דאף אם אינו מטמא מ"מ הרי עומד למות והאיך חוצץ דלא גרע משלג ומחמת זה הוכיח דמיירי בנפל שפחה דאינו מטמא כמו עכו"ם המבואר במס' יבמות (דף סא) עייש"ה. ואני חמה מאד על דבריו האיך כתב כן ומה תיקן בזה. חדא דהרי התוס' ז"ל לא פסקו בזה כר"ש דעכו"ם אינו מטמא שם במס' יבמות הנ"ל בתוס' ד"ה ממגע ומשא כוי עיי"ש וא"כ לתוס' ז"ל יקשה מהך דחוצץ ומשמע דליכא פלוגתא בזה. ודוחק לומר דכ"ז אתיא כר"ש ועוד קשה דהא מבואר שם ביבמות (דף ס א) רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא. הרי בהדיא דאף לר"ש דס"ל דעכו"ם אינו מטמא באהל מ"מ במו"מ מטמא וליכא ע"ז שום חולק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' אבל ובפ"א מהל' ט"מ דבאהל אינו מטמא ובמגע ומשא מטמא והיינו כרבינא שם והרי קיי"ל דדבר טמא אינו חוצץ אף דאינו מטמא באהל דאף כזית נבלה אינו חוצץ מפני טומאת מת כמבואר בהדיא במשנה בפי"ג דאהלות וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' טומאת מת יעו"ש. וא"כ יקשה מהך מתניתין דהאיך חוצץ הבן שמונה לפי דעתו דמדמה לו לשלג ואף דמיירי בעכו"ם מ"מ אינו חוצץ לאח"מ ועיין ברמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' ט"מ הנ"ל דפירש טעם אחר בהך דשלג יעו"ש ויש לפלפל בזה. אך לפירוש רש"י ז"ל יקשה כנ"ל גם ראייתו מפסחים (דף ט) דפריך משפחתו של מציק כו' דלתירוץ א' בתוס' ד"ה כדי ע"כ קושיית הגמרא דספק מוציא מידי ודאי איסור דרבנן והיינו ע"כ דנפל של שפחה אינו אלא מדרבנן. גם בזה תמוהין דבריו דאף דנימא דהמתניתין מיירי בביטל החמץ שפיר מקשה דאף באיסור דאורייתא מוציא ודאי ואיה נמצא בזה למ"ד קברי עכו"ם אינו מטמא דבשפחה גזרו טומאה דגזרה זו מדרבנן לא מצינו וסו"ס יקשה קושייתו בהך דבן שמונה דחוצץ וכנ"ל ועוד דלפע"ד נראה ברור דאף למ"ד קברי עכו"ם אינו מטמא ומ"מ בשפחה יש לחלק בין היכא דקבלה עליה מצות או לא דהיכא דקבלה מצות בודאי מטמאה כישראל לכ"ע. ותדע מהך שפחתו של מציק ברימון הנ"ל דמשמעותו דמיירי בנפל של שפחה כמבואר שם ומ"מ אסור לו לכהן להאהיל עליו כמבואר שם. ואין לומר דמדרבנן הוא כמו שכ' כ"ת דזה לא מצינו כנ"ל ומבואר שם בהדיא דהא דהחירוהו משום חולדה וברדלס הא לאו הכי טמא ומשמע דזה לכ"ע. וגם ר"ש דס"ל קברי עו"ג אינו מטמא מודה