שו"ת ברית עולם קכה

שחיטה מבחיים כיון דלא גזרה התורה האיסור רק לאחר שנעשה בה דינה המוטל עליו ומחיים מותרת ומדוע יאסרה השחיטה דלא כוון כלל לעשות דינה רק לשם שחיטה. וא"כ לפע"ד מצד הסברא י"ל דלמאי דהיה מותרת בעודה בחיים לאחר גמ"ד עד שנעשה בה דינה לזה מהני השחיטה כדין א"כ כאן בשור הנסקל דב"ק הנ"ל הנה ידוע שיטת ר"ת שם במס' ב"ק (דף מ"ה ע"א) בתוס' ד"ה מכור. ובתוס' דסנהדרין (דף עט ע"ב) ד"ה ובשור ובתוס' זבחים בזה ד"ה אפילו, דמחיים מותרת השור אפילו לאחר גמ"ד והביא כמה ראיות לזה עייש"ה. ולפע"ד היה נראה להביא ראיה מפורשת דגם רש"י ז"ל ס"ל כן דמחיים לא נאסר בהנאה דאיתא במס' ב"ק (דף צא ע"א) בגמרא ד"ה ס"ס מהיכא משתלם מרדיא ומפירש"י ז"ל ד"ה ומשני מרדיא. משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות. אבל קדמו ודנהו לסקול לא מענינן בדינו לשהויי לרדיא. ואם נימא דס"ל לרש"י ז"ל דאחר שנגמר דינו אסור בהנאה ל"ל לרש"י ז"ל לפרש דאם קדמו ודנהו לסקול לא מענינן בדינו דמלבד דאסור לענות דינו הרי אסור בהנאה והרי מוכח לכאורה בהדיא ע"כ דלרש"י ז"ל ס"ל כר"ת דמחיים מותר בהנאה אף לאחר שנגמר דינו וכל הטעם הוא משום דאסור לענות דינו כמבואר שם וא"כ צ"ע במה שכתבו התוס' ז"ל שם במס' ב"ק (דף מה ע"א) ד"ה מכור פי' בקונטרס לרדיא ומשנגמר דינו אינו מכור דאסור בהנאה ואפילו ר"ת דמפרש דמחיים לא מיתסר מ"מ הרי אסור להשהותו לענות דינו כו'. ולפי הנ"ל הרי מפורש בהדיא דגם לרש"י ז"ל הדין כן כר"ת ז"ל דמותר ליהנות אף לאחר שנגמר דינו. אך הטעם הוא משום דאסור לענות דינו כמבואר שם. אך בסנהדרין (דף פ ע"א) בפירש"י ז"ל ד"ה אלא אמר רבא משמע דמחיים אסור בהנאה וצ"ע. ולפי זה י"ל דמצד הסברא הוא כיון דמחיים מותרת א"כ מדוע יאסר בה השחיטה דהרי לא הקפידה התורה אלא משעה שנעשה בה דינה ומדוע יגרע לאחר שחיטה מבעודה בחיים חיותה כיון דהשחיטה אינה אוסרת ומדוע נימא דהשחיטה הוה כנעשה בה דינה ואסורה גם בהנאה ממילא וי"ל דע"כ לא הוה כנעשה דינה ולכן צריך קרא ע"ז דלא יאכל את בשרו דאף ששחטו לאחר גמ"ד דעבדי כעין בשר אסורה משא"כ בבהמת עור הנדחת דגם מחיים לאחר גמ"ד אסורה לכ"ד בזה י"ל דהשחיטה לא יתירה יותר מבחיים

ולפי"ז אפשר די"ל בזה לכאורה בפירש"י ז"ל שהבאתי למעלה בנידון דידן דאמאי בבהמה של עה"נ מבעיא ליה אם מטהרה מירי נבלה וא"כ כיון שיש סברא דמטהר אמאי לא יהיה מותר בחצי של עה"נ מטעם ברירה כנ"ל די"ל ג"כ עפי"ז דהנה כיון דבחצי של עה"נ דגם מחיים היתה אסור לכ"ד ולא היתה עומדת אלא לקיים בה דינה אמרינן דהשחיטה אינה מכשירה ככל השחיטות רק דזהו מיתתו הכתובה בה ולא יתירה יותר מקודם. אך האיבעיא דר"ח הוא רק לענין לטהרה מידי נבלה כיון דמחיים אף דהיתה אסורה לכ"ד. מ"מ לא היתה מטמאת מחיים ועוד עד ההריגה היתה טהורה לכ"ד בזה י"ל דהשחיטה לא יאסרה יותר מבחיים אף דאינה ראויה גם מחיים לשום דבר עכ"ז כיון דמקודם קיום דינה אינה מטמא וגם עתה לא קיים בה דינה לגמרי רק עשה שחיטה כשרה כדין נימא דגם לאחר שחיטה טהורה היא דלענין זה לא הוה כמיתה בעלמא וע"ז יש מקום ספק לר"ת אם דנימא דכיון דאינה ראויה מחיים אף לשום הנאה א"כ אינה עומדת רק להריגה והוה השחיטה כמיתה ממש ואינה מטהרה מ"נ. או כיון דבחיים אינה מטמאה לענין זה לא הוה כמיתה ממש ומטהרה מידי נבלה. ולכאורה י"ל לפע"ד דבזה יתיישב הא דבעה"נ מבעיא ליה אם השחיטה מטהרה מידי נבלה ובשור הנסקל אם שחטו אף דאסור לכ"ד מ"מ מטהר מידי נבלה דהרי ס"ל לר"מ במס' ב"ק (דף עא) דמחייב בזה ד' וה' וא"כ ע"כ שחיטה היא ועיין בזה בהגהות הרש"ש בסנהדרין שם עייש"ה. דלפי"ז ניחא דכאן בחציה של עה"נ כיון דאינה ראויה לשום דבר י"ל דאינה עומדת רק למיתה הכתובה בה גם בעודה בחיים לכן מבעי' ליה. משא"כ בשור הנסקל דבחיים מותרת בהנאה רק דמחוייב לסוקלה וכיון דשחטה כדין אף דאסור בהנאה דיש קרא ע"ז בפירוש כמבואר שם בגמרא ב"ק הנ"ל. אבל לטהרה מידי נבלה אמאי לא יטהרנה וכנ"ל. ואדרבה דהרי דהכתוב גילה לן דאסור בהנאה מאי דגילה גילה ומאי דלא גילה מנ"ל ודוק בזה ועדיין צ"ע בסברות הנ"ל

(ז) והנה מדי עסקי בענין זה דשור הנסקל הנ"ל בהך דמס' ב"ק (דף מא ע"א) הנ"ל. ראיתי בס' מ"ד שהביא בשם זקנו הגאון הגדול מהרא"ל ז"ל בעל הפרדס ובשם ס' אור החיים להגאון ר"ח הכהן רפאפורט ז"ל שהקשו על הך סוגיא דשור הנסקל דלמא הך קרא דלא יאכל אתיא לעוף שהרג את הנפש דחייב בסקילה ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ע"ז צריך קרא דלא יאכל ומנ"ל לשחטו לאחר שנגמר דינו ופלפלו בזה. ס' הפרדס אינו ת"י. ולולא דבריו לפע"ד דלכאורה לא קשה דהנה בתוס' שם ד"ה א"י מקשו דלמא אתי קרא לבן פקוע וכתבו שם וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה כו' יעוש"ה. וכתב שם בחידושי מהר"ם ז"ל בכונת דבריהם ז"ל וכ"ת דלא מקרי שור דהיינו דאינו כלל בדין סקילה עיי"ש. ולפע"ד אף שאיני כדאי לכתוב נגד דברי מרן רבינו המהר"ם ז"ל מ"מ לכאורה קשה לי לפרש כן דאיך נימא בכונת דבריהם ז"ל דלא מקרי שור היינו דאינו מחויב כלל סקילה עד שלמדו מהך דפטר חמור דהלא בב"ק (דף נד) ילפינן שור שור משבת לכל בעה"ח לענין כמה חיובים וכן בעוף שהרג את הנפש דילפינן שור שור משבת דחייבים בכל בעלי חיים כמבואר בכמה מקומות בש"ס וא"כ גם בן פקוע הוא בכלל כל בעלי חיים. ואין לומר דשאני ב"פ כיון דא"צ שחיטה כלל א"כ לא הוה בכלל בעה"ח דהרי בתוס' ב"ק (דף נה) ד"ה אתיא למינהו כתבו וז"ל ומשבת לא מצי למילף דמריבוי דוכל בהמתך ל"ל לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם כו' עייש"ה. הרי דאף בדגים שא"צ שחיטה הוה סברא לילף משור שור משבת בכלל כל בעה"ח אם לא סברת התוס' שם. ואף דיש לחלק קצת דשאני דגים דהא דא"צ שחיטה הוה גזה"כ דבאסיפה בעלמא סגי ולעולם הוה בכלל כל בעה"ח. משא"כ ב"פ דהא דאין צריך שחיטה הוא דניתר בשחיטת אמו א"כ הוה כשחוטה ולא הוה כלל בכלל בעה"ח מ"מ דוחק גדול הוא לומר כן דלסברת הוכ"ת יסברו התוס' דמותר לעשות מלאכה ע"י ב"פ והרי בשיטה מקובצת הביא בשם הרשב"א ז"ל לתרץ קושיית התוס' וז"ל אלא נראה לי משום דלא אקרי שור אלא כשנולד וכשב ועז כדכתיב שור או כו' כי יולד אבל שה אפילו כ"ד אקרי שה וא"כ לפי"ז נימא לרשב"א דמחמר ע"י ב"פ בשבת פטור ואין זה אלא תימה. ועוד דגם להרשב"א ז"ל הנ"ל דבן פקוע דבהמה גסה לא מקרי שור מ"מ בשה ב"פ ג"כ מקרי שה וא"כ לענין שבת יש ללמוד ב"פ דבהמה גסה משה דהוקשו בעה"ח אהדדי דגם בשה ב"פ ניתר בשחיטת אמו ומ"מ נכלל בכלל כל בעה"ח לענין שבת א"כ ג"כ להתוס' ז"ל לפי סברתם בוכי תימא אף דבשור לא מקרי ב"פ שור מ"מ י"ל דילפינן משה וא"צ ללמוד משה דכמו דשה ב"פ מקרי ה"נ בשור מקרי שור דבלא"ה הוקשו לענין שבת וממילא לענין סקילה אם הרגו נפש ג"כ הוא בדין זה. וכן מצאתי אח"כ בעז"ה בהגהות מצפה איתן על מס' ב"ק שם שכתב ג"כ דבן פקוע שנגח חייב דילפינן שור שור משבת כנ"ל

אלא דלפע"ד היה נראה לכאורה בביאור דבריהם ז"ל דזה כונתם וכ"ת דלא אקרי שור דהיינו אף דהוה בכלל שור להתחייב סקילה דזה ילפינן משור שור משבת דכל בעה"ח חייבים א"כ גם ב"פ לא גרע מזה אלא דמ"מ איך נוכל לומר דפי' הקרא סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו דהיינו בבן פקוע לא יאכל וכל הקרא דלא יאכל את בשרו קאי על ב"פ כיון דבקרא כתיב סקול יסקל השור וע"ז קאי הך קרא דלא יאכל את בשרו דייקו דקאי על השור שלפניו א"כ אף דבכלל השור ילפינן דגם ב"פ הוה בכלל דין סקילה מ"מ שמו אינו שור הכתוב לפניו ואיך נימא דהקרא קאי על מה דנלמד מהך שור שלפניו מדרשא בודאי יותר טוב דקאי על שחטו לאחר שנגמר דינו דקאי על שור הכתוב לפניו. מש"ה כתבו בתוס' דמצינו בשה דב"פ מקרי שה א"כ ג"כ