שו"ת ברית עולם קכד

בהמת עיר הנדחת מהני ליה לטהרה מידי נבלה פי' ג"כ רש"י ז"ל דטעם האיבעיא הוא ג"כ דמספקא ליה אם שחיטתו זו היא מיתתו לא מהני לה לטהרה מידי נבלה . או דלא דמי להריגה דכיון דשחטה מהניא לה לטהרה מידי נבלה וא"כ אמאי פסק ר"ח דחצי של עה"נ אסורה ופירש רש"י ז"ל משום דשחיטתו זו היא מיתת הבהמה {ועיין בדקדוק לשון רש"י ז"ל דבחצי של עה"נ דייק בלשונו הק' דלאו לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתו זו היא מיתת הבהמה ובבעיא דר"ת דייק ל"ש כו' דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא והיינו דבחצי של עה"נ אמרינן דהשחיטה הוה מיתתה הכתובה בה ומש"ה לא מהני להתירה לאכילה דהוה בהמת עה"נ והשחיטה לא עשה שום פעולה אבל בבעיא דאבעי לי' דלמא הוה כמיתה בעלמא היינו דנימא דהוה כמו שמתה הבהמה מעצמה ואפשר דמטמאה כנבלה ודוק בזה] ומ"מ צריך לתת טעם אמאי אמרינן דאסור החצי של ע"א כיון דיכול להיות דמטהר מידי נבלה והוה שחיטה ואמאי לא נתיר חצי של העיר האחרת כמו דמתירין בעיסה ומשום דיש בריה כנ"ל. ולכאורה אפשר לומר דבזה ל"ש ברירה עפ"מ שנתבאר אצלי במקום אחר דאם יש לשותפים בדבר לכל אחד חלק מבורר אך לא ידעינן איזה דבר בזה אמרינן שפיר דתליא בברירה אם הגיע לכ"א חלקו. אך ביורשים וכדומה דיש בכל מ"ש שותפות לכ"א אמרינן דג"כ תליא במחלוקת זו דהיינו למ"ד דיש ברירה אמרינן דגם בזה כל המגיע לאחד חלקו הוא ומ"ד אין ברירה אמרינן דליכא בזה חלק מבורר כלל רק בכל מ"ש שותפים הם. וא"כ י"ל לכאורה דהנה בהך בהמה בחצי של עה"נ הנ"ל בחייה היה בודאי אסור אך אנו נידונים לאתר שחיטה דנימא דכל אחד הגיע חלקו בבשר ונצריך לומר דכל מה שהגיע לחלק עיר אחרת בבשר הוא חלקו הראוי לו וא"כ י"ל דהנה הבשר אינו ראוי בחייה כ"א בשחיטה ואף חלק של ע"א לא יוכל להתכשר כ"א במה שישחוט החלק של עה"נ. וגם בחלק של עה"נ לא נוכל לקיים הדין הכתוב בה להרגה אם לא נהרוג ג"כ לחלק עיר אחרת וא"א לזה בלא זה ומשועבד כל חלק לחבירו לדבר הנצרך לזה. וא"כ בזה ל"ש כלל פלוגתא דברירה ולכ"ע אין בזה ברירה דאיך נוכל לומר דאמרינן בזה ברירה וזה חלקו השייך לעיר אחרת דהרי לא יוכל לבוא להכשר אם לא בחלק עה"נ ואיזה מ"ש ששייך לעה"נ ע"כ מועיל להכשיר לעיר אחרת במעשה השחיטה וא"כ יש לו חלק וזכות גם בחלק עה"נ לזה הנצרך לו וכן גם לשני בחלקו ואפשר לומר דלכ"ע ל"ש בזה ברירה דע"כ נמצא בחלקו מה שמשועבד לחלק עה"נ איזה חלק שיקח וא"א לומר דזה חלקו לגמרי כיון דע"כ היה נצרך לזה לחלק השני שיסייע לו בהשחיטה ובשלמא בחצר וכדומה י"ל למ"ד יש ברירה דאמרינן דהוברר הדבר דזה חלקו לגמרי ואין לשני שייכות בו וכן בחלק השני משא"כ בבהמה הנ"ל א"א לומר כן כנ"ל ודוק בסברא זו. וזה שפירש רש"י ז"ל א"א לכזית בשר בלא שחיטה דהיינו דגם חלק שהגיע לעיר אחרת א"א בלא שחיטת כולה וכן יש לשני ג"כ חלק בזה וא"כ ע"כ אם נבא להכשירה מטעם שחיטה ע"כ נימא דבכל מ"ש ומ"ש הוה שותפים וא"כ ממנ"פ ל"ש ברירה בזה דיהיה צריך להיות אסור כיון דנמצא בזה חלק עה"נ דכל מ"ש מסייע להשחיטה

וראיתי בכ"מ בפ"ד מהל' עכו"ם הל' י"א דהביא שם על הרמב"ם ז"ל. וז"ל בהמה חציה של עה"נ כו' מימרא דר"ח כו' ואמרו שם מ"ט בהמה כמאן דלא פליגי דמיא כו' כלומר א"א לכזית בשר בלא שחיטה ודאי לאו כו' וכל זית וזית מעורב בו איסור עה"נ ואפילו שחטה אח"כ שאפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצאת מידי אותו איסור אבל בעיסה משעה ראשונה כמאן דפליגי דמיא לפי שמאותה שעה היתה ראויה לחלקה ולא היה חלק עה"נ מעורב בו. ולכאורה נראה דפירושו קצת באופן הנ"ל והעיקר דל"ש לומר ברירה אא"כ נוכל לומר דזה חלקו מקודם משא"כ כאן דבכל מ"ש של שניהם וצ"ע בזה עדיין. ואאמו"ר הגאון הצדיק שליט"א כתב לי בענין זה ג"כ באופן הנ"ל וביאר ע"פ מה דפליגי בזה רב ושמואל במסכת ביצה בהא דבהמה ועיסה דרב סבר יש ברירה בעיסה ובבהמה אסורה וקאמר בגמרא מ"ט דבהמה אסורה דינקי תחומין כו' ור' הושעי' סבר דגם בבהמה יש ברירה ובסברא דינקי צריך ביאור דאי אמרינן ברירה מה לי דינקי ונימא גם בזה ברירה. ועיין בר"ן בפ' השותפין אך ביאר שם די"ל דתליא בפלוגתא אי בהמה לאברים עומדת או לא ואם נאמר לאברים עומדת שייך לומר ברירה ואם לאו לאברים עומדת ל"ש בזה ברירה כי כל אבר צריך לחבירו והוה כחצר שאין בו כדי חלוקה ובודאי שבבהמה יכול לומר גוד או אגוד ויש נ"מ אם קנה לשחיטה או לגדל וביאר בזה לכוון בכונת רש"י ז"ל שם ועיין בהגהת הרש"ש דכתב הטעם ג"כ משום דינקי ויש לדון בזה אמאי דלא נימא דהא דקא ינקי יתבטל ויש לפלפל בזה ומ"מ בלשון רש"י ז"ל עדיין צ"ע בהך דסנהדרין הנ"ל בדקדוק לשונו ז"ל ולפנינו יתבאר עוד בזה אי"ה: (ה) והנה בסוגיא זו צריך ביאור עוד דהנה כאן אר"ח בחצי של עה"נ וחצי של ע"א דאסורה ופירש"י ז"ל הטעם משום דשחיטתה זו היא מיתתה דהיינו כיון דגזרה התורה להרוג אותה שחיטתה זו היא המיתה הכתובה בה וכן בבעיא דר"ת המבואר שם ברש"י ז"ל עייש"ה, א"כ קשה לכאורה דהנה במס' ב"ק (דף מא ע"א) איתא בגמרא ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור א"י שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה אין לי כו'. אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה. א"נ לא יאכל. את בשרו ל"ל דאע"ג דעבדיה כעין בשר דשחטו אסור. וא"כ ל"ל קרא את בשרו ללמדנו דאם שחטו לאתר שנגמר דינו דאסור באכילה והלא בלא הקרא נדע דאסור דנימא כיון דחייב לסקול אותה ע"פ ד"ת א"כ הרי הוה בזה ג"כ שחיטתה זו היא מיתתה כמו בבהמה דעיר הנדחת לר"ח בסנהדרין הנ"ל וממילא אסורה ול"ל קרא ע"ז. ואף דלכאורה יש לחלק בפשיטות דכאן בסנהדרין הוה הבהמה דינה בסייף וגם השחיטה בסייף ומה לי תרב בפגימות או סכין בלא פגימות א"כ תיכף כששוחטה מקיים המצוה בזה לכן אסורה אבל בהך דב"ק הנ"ל דהחיוב הוא בסקילה ואם ישחוט בסכין ל"ש לומר בזה שחיטתו זו היא מיתתו כנ"ל דלא עשה כמצווה עליו ולכן צריך קרא דמ"מ אם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה כנ"ל. ואח"כ מצאתי כאופן זה בהך סברא בחידושי הגרע"א ז"ל בהליקוטים וכן מצאתי בס' עונג יו"ט. ולכאורה מ"מ קשה לי דהנה שם בגמרא ב"ק הנ"ל איתא מתקיף לה מ"ז אימא ה"מ היכא דבדק צור ושחיט בו דעבדי כעין סקילה אבל היכא דשחטו בסכין לא אמרי אטו סכין כתיבא באורייתא והתנן השוחט במגל יד בצור כו' הרי דרצה הגמרא לומר דמהקרא דלא יאכל את בשרו לא נלמד רק היכא דעבדי כעין סקילה ואם נימא כהנ"ל מאי קושיא דאם עבדי כעין סקילה הרי ע"ז לא צריך קרא דאסור דשחיטתו זהו מיתתו דדמי להך דסנהדרין הנ"ל דעושה כדין המוטל עליו אלא ע"כ דגם אם עשה השחיטה כדין המוטל עליו ג"כ צריך קרא ע"ז דאסור ולא אמרינן זאת מסברא כנ"ל א"כ מנ"ל לר"ח שם בסנהדרין דאסור מטעם שחיטתו זהו מיתתו כפירוש רש"י ז"ל שם. ואף דיש קצת לחלק בזה דכאן בסנהדרין עשה כדין גמור וכאן בב"ק אף דעשה השחיטה בצור מ"מ עשה מעשה שחיטה וצ"ע בזה די"ל לכאורה ג"כ דכיון דאף היכא דחייב בסקילה אם אינו יכול לעשות הדין המוטל עליו הורג אותה באיזה מיתה שיכול לקיים ובערת הרע א"כ ג"כ כאן כיון דשחטה קיים בזה ג"כ מצוה ובערת הרע מקרבך וצ"ע בזה

(ו) ואי לא מסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש די"ל לכאורה לחלק בזה דלא אמרינן שחיטתה זהו מיתתה אא"כ אינה ראויה מחיים לשום דבר ואינה עומדת למאומה בלתי לקיים בה ד"ת כגון בהמה של עה"נ בזה אם ישחוט אותה נאמר דזהו מיתתה אבל במקום דעוד ראוי לאיזה דברים שאינה אסורה עד שתעשה בה דינה המוטל עליו לא שייך בזה לומר סברא זו דשחיטתה זו מיתתה מצד הסברא דבאמת מדוע יגרע לאחר