שו"ת ברית עולם קכב

שחיטה לטהרה מידי נבילה ולא הוה כהריגה רק דהתורה אסרה בהנאה א"כ בחצי של עה"נ וחצי של ע"א אמאי חצי של ע"א אסורה באכילה דיכול להיות דמהני השחיטה לטהרה דלפי חרב היינו מיתה בעלמא שלא כדרך שחיטה כפירש"י ז"ל שם ואמאי אסור החצי הלא לפי פירש"י ז"ל הטעם דאסור הוא משום דשחיטתה זו היא מיתת הבהמה

ולפע"ד הי' נראה דלכאורה יש לתרץ בהך סוגיא דמש"ה אסור באכילה אף אם נאמר דאפשר בשחיטה לטהרה מידי נבילה. דבאמת א"א לכזית בשר בלא שחיטת כל הבהמה וכפירש"י ז"ל שם ובהמה הזאת יש בה חצי של עיר הנדחת דהוא איסור הנאה. וחצי של היתר א"כ אף אם נימא דהשחיטה מהני לה עכ"ז אסור גם החצי דהיתר באכילה משום דא"א לשחוט חצי אא"כ ישחוט כולה ואם ישחוט כולה ג"כ חציה דאיסורי הנאה אזי יוכשר החצי דהיתר. וא"כ הרי בעת אכילת ההיתר הוא נהנה מאיסורי הנאה. דאם לא ישחוט החצי דאיסורי הנאה הי' אסור בהנאה כולה רק מחמת שחיטת איסורי הנאה היינו החצי של עה"נ יוכשר כולה. ולכאורה לפע"ד י"ל דהוה כמו שחט בסכין של עכו"ם דלדעת הרמב"ם ז"ל כולה אסור. ואף למי מה שפסקו הר"ן והמהרש"ל והב"ח ז"ל כהרשב"א ז"ל ביו"ד סי' י' היינו דבדיעבד מותר הבהמה אבל מ"מ צריך להשליך דמי הנאה לים המלח. היינו שכר סכין לשחוט בו. ואם ישליך השכר סכין לי"ה הרי לא נהנה כלל מאיסורי הנאה וא"כ לפע"ד כאן בחצי של עיר הנדחת לא שייך להוליך ההנאה לים המלח דיצריך להוליך כל הבהמה לים המלח כיון דבלא שחיטה לא שוה מידי משום חצי דעה"נ המעורב בה ואינו יכול לשחוט חצי דהיתר אלא א"כ ישחוט האיסור הנאה ג"כ כנ"ל והו"ל כל שויה מאיסורי הנאה. ולפע"ד גם הרשב"א ז"ל מודה לזה ואין בזה היתר אלא להרא"ש ז"ל שפסק דבדיעבד מותר אם שחט בסכין של עכו"ם אף בלא הולכת הנאה לי"ה ואף להרא"ש ז"ל דעת הש"ך ביו"ד סי' י' ס"ק ה' לומר שצריך הולכת הנאה לים המלח בסכין של עכו"ם וכתב שם דכל פלפול של הרא"ש ז"ל הוא דלא נימא דכל הבהמה אסורה דומיא דאפה את הפת כו' עיי"ש. אך כתב אבל הטור וב"י ומהרש"ל כו' הבינו דהרא"ש ז"ל לא מצטרך אפילו הולכת הנאה לי"ה עיי"ש

והנה באמת לפע"ד היה קשה לי על הש"ך ז"ל שכתב דגם הרא"ש ז"ל מודה בשחט בסכין ש"ע שאף שבדיעבד מותרת מ"מ צריך הולכת הנאה לי"ה דהלא כל ראיות הרא"ש ז"ל דמותרת בדיעבד הוא משום דאל"כ מאי מקשה בגמרא ותיפוק לי' משום שמנונית ואם נאמר דשחט בסכין ש"ע אסור בדיעבד מאי מקשה ותיפוק לי' כו' דהלא משום שמנונית אינו אסור אלא כדי קליפה כו'. וא"כ אם נאמר דלהרא"ש ז"ל ג"כ צריך הולכת הנאה לי"ה הדבר קשה מאי מקשה ותיפוק לי' משום שמנונית. דאי משום שמנונית אינו אסור אלא כדי קליפה ובאכילה ובסכין ש"ע אסור ג"כ בהנאה כדי שכר סכין כנ"ל ולא דמי איסור זה לזה ולא ראי זה כראי זה. וא"כ מזה הראיה בעצמה שהביא הרא"ש ז"ל דמותר בדיעבד מוכח דגם הולכת הנאה לי"ה אין צריך כנ"ל ואחר שאמרתי זאת מצאתי בעה"י בס' כו"פ שהקשה על הש"ך ז"ל כן ות"ל שכונתי לדעתו הגדולה. והנה זה זמן רב אשר השיב לי ע"ז אאמו"ר הגאון הצדיק שליט"א דמלבד דבפשיטות י"ל שאין לומר שזה חידש הש"ס לאשמועינן שצריך להוליך לים המלח כי הש"ס לא הזכיר שום דבר מהולכת הנאה לי"ה ועיקר חסר מן הספר וזה למדנו מדינים אחרים הנזכר במקום אחר. ולענין הבהמה אם נאסרת ראיית הרא"ש ז"ל נכונה כי הש"ס מיירי מזה מלבד זה לפי שהסביר שם בהך סוגיא צ"ע בזה למעיין ברמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ע"ז שם שבשחיטת הבהמה כתב אם שחט שהיא אסורה ובחתיכת בשר כתב אסור לחתוך בשר יעו"ש. ולפי שביאר הוא שם היא נכונה כי אין שייך לאסור רק בבהמה שהשחיטה גומרת אותה להתיר באכילה והוה כפת ע"ג גחלים אבל בבשר אין שייך זה וא"כ קושיית הגמרא ותיפוק לי' היא רק על בשר דאסור ע"ז מקשה ותיפוק לי' וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים. ועיין בהרא"ש ז"ל דבאמת משמע שם דראייתו שהביא מהא דותיפוק ליה משום שמנונית היינו להוכיח דבבשר אינו אסור בדיעבד אבל בשחיטה כתב אח"כ מזה עיי"ש וא"כ דברי הפליתי באמת צ"ע דמה מקשה שם על הש"ך ז"ל די"ל באמת דבשחט גם להרא"ש ז"ל צריך הולכת הנאה לי"ה ועיי"ש בטור וב"י ובש"ך ז"ל ביו"ד סי' קמ"ב ס"ק ו' ואאמו"ר הגאון שליט"א בעת כתבו קיצר מאד ויש לפלפל בזה. ועוד כתב לי אאמו"ר הגאון שליט"א על סברתי שכתבתי דלפ"מ שפסקו דבסכין ש"ע צריך להוליך דמי הנאה לים המלח א"כ כאן דהוה הנאה מכל חצי הבהמה אסור כולה וע"ז השיב לי דאינו שייך תקנת הולכת הנאה לי"ה אלא בע"א שתופסת דמי' אבל לא בשאר איסורים וגם בע"א אינו מועיל רק בתערובות עיין בתוס' פ' כל הזבחים ובר"ן ס"פ כל הצלמים לפי"ז אם ישחוט בקנה של כ"ה תהי' הבהמה אסורה וכן בסכין של עה"נ. וזה לא נמצא שום פוסק ועוד פלפל בזה בטעמים אלא כיון דהבהמה מותרת ל"ש הולכת הנאה לי"ה ולפנינו יתבאר עוד בזה אי"ה דמ"מ שייך לאסור כאן בחצי של ע"ה מטעם הנ"ל דנהנה מאיסורי הנאה כנ"ל

(ב) ולפע"ד הי' נראה עוד לכאורה לומר דאף אם נאמר שהרא"ש ז"ל מתיר בסכין ש"ע אף בלא הולכת הנאה לי"ה. אבל בנידון דידן בחצי של עה"נ וחצי של ע"א יכול להיות שגם הרא"ש ז"ל מודה שכל הבהמה אסורה מטעם נהנה מאיסורי הנאה כמו שכתבתי דכל הטעם של הרא"ש ז"ל בחתך בשר בסכין ש"ע דמותר הוא מחמת דהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד כמבואר שם ובטלה ההנאה המועטת בכל הבשר. וגם בשחט בה מסוכנת דהכריע ג"כ דמותר בדיעבד אף דההנאה היא מרובה היינו דל"ד לפת ותנור ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים. אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסירה כי אם להכשירה לאכילה ע"י שחיטה אע"ג שנהנה הרבה לא אסרו חכמים בדיעבד עיי"ש בהרא"ש ז"ל ובמעדני יו"ט שם אות ע' שביאר דבריו ז"ל וז"ל משא"כ התנור דכל עת שלא נתבשל ונגמר אע"פ שהוא עשוי ככל חוקתו וככל משפטו מ"מ אינו נגמר להיותו תנור כלל וכן בפת שאינו ראוי למה שהוא עד שיאפה כו' אבל הבהמה הרי היא במלואה ובטובה ואפילו לא הוכשרה לאכילה שחסרון הכשר אכילה לגבי דידה לאו מלתא היא שהרי ראויה לשאר דברים כו' עייש"ה במעדני יו"ט. וא"כ כאן בחצי של עיר הנידחת יהנה כל חצי הבהמה מאיסורי הנאה. והלא קודם השחיטה אינה ראויה לשום דבר כלל מחמת החלק של עה"נ דאסור בהנאה ועיין ביו"ד סי' י' בש"ך ז"ל ס"ק ה'. ואף להט"ז ז"ל דכתב שם ס"ק ג' ואע"פ שנהנה הרבה בשחיטה כו' לא אסרו חכמים כו' היינו דוקא שם דהי' כל הבהמה כשירה לכל דבר לגדל ולדות ולחלב ולכל דבר אבל בחצי של עיר הנדחת הנ"ל דכל הבהמה היה אסור לכל דבר ואינה ראויה כלל אם לא ישחוט אותה כנ"ל י"ל דהוה כמו נתגדלה ונגמרה באיסור ואסור כל הבהמה כמו בפת גם להרא"ש ז"ל. וכמו דמשמע במעדני יו"ט שם כנ"ל ולא שייך הולכת הנאה לי"ה. ויש עוד סברות לומר שהרא"ש ז"ל מודה לזה דאסור בדיעבד וכ"ז פלפלנו להרא"ש ז"ל. אך רוב הפוסקים פסקו כהרשב"א ז"ל דצריך הולכת הנאה לי"ה. ואף אם נימא דל"ש בזה תקנה זו מ"מ צריך להיות אסור מטעם הנ"ל

(ג) ועוד היה נלפע"ד לומר דלכאורה אפשר דבבהמה חציה של עה"נ הנ"ל אסור משום דהוה ככל דבר דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכיון דמהשחיטה א"ל הנאה מאיסורי הנאה ל"מ השחיטה ויש ראיה לזה מתוס' ע"א (דף ס"ב) דמש"ה קידש אשה באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות מאפרה כיון דנהנה מאיסורי הנאה ומצאתי בס' דו"ח שהביא ראיה מזה לסברת הט"א דבכה"ג לכ"ע אעל"מ בתוקע בשופר של עולה דכיון דלא אסרה תורה לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יצא בו לא עשה איסור כלל ולא עבר כלל אמימרא דרחמנא. בזה מודה אביי דאי עביד לא מהני וא"כ