שו"ת ברית עולם קיט

יעוש"ה. משא"כ בהך דגידולין שניתוסף על העיקר בזה לא אמרינן ראשון ראשון בטיל לה וכמבואר בפי' הרא"ש ז"ל בנדרים (דף נז ע"ב) שם ד"ה גידוליו וכו' דכתב וז"ל פשיטא לי דגידוליו מותרין אפילו לא רבו וכו' כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע וכו' זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא אלמא אע"ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וכו' יעוש"ה. וכ"כ בהדיא בתוס' ז"ל במס' ב"ק (דף ק ע"ב) יעו"ש. וא"כ כיון דלא נתבטל בששים מעולם והוה כמו בכ"מ דבטיל ברוב אף דגזה"כ הוא דיתבטל ומותר לאוכלן כולן מ"מ האיסור עומד במקומו ושפיר שייך לומר בזה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהיינו בלא ביטול האיסור כמבואר למעלה. ולפע"ד נראה באמת לפי הסברא הנ"ל דע"כ לא כתב המרדכי דינו אלא בדבר שיש לו מתירין אבל בשאר אופנים דלא בטיל כגון בדבר חשוב וכדומה י"ל דאין נ"מ במה דלא ניכר האיסור קודם הביטול. אך ראיתי בפרמ"ג שהביא (בסי' קב ס"ק יב) בשם האו"ה דגם בדבר חשוב שנתערב אם לא ניכר האיסור מקודם בטיל ולכאורה תמוה מהך דסוף מעילה דגם במה דתירצו בתוס' שם דמשו"ה לא בטיל הסלע בכיס משום דהוה דבר חשוב ויקשה עליו ז"ל דאמאי לא בטיל כיון דשם אינו ניכר האיסור מקודם התערובות ויש לפלפל בזה מכמה מקומות

ולפי"ז יתישב שפיר הך דאו"ח (סי' שמח ס"ב) בהגהה דאם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אפילו היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת יעו"ש ואמאי לא נימא דבטיל אף דהוה דשילמ"ת מ"מ הא לא ניכר האיסור כמו שהעיר שם המג"א בס"ק ח' יעו"ש אך להנ"ל י"ל שפיר דס"ל להרמ"א ז"ל כנ"ל דהיכא דניתוסף בגידולין ל"ש דין המרדכי הנ"ל כמו שנתבאר למעלה ול"ק ג"כ מהך דכל בהמה דגדלה והולכת ומ"מ מותר לשוחטה ביו"ט דשם שפיר יש לומר כדין המרדכי משום דלא ניכר האיסור אך ל"ד לגידולין דניתוסף במחובר דחשיבי כמבואר למעלה משא"כ בבהמה ודוק בזה

(ה) וכל זה י"ל בדעת הרמ"א ז"ל שלא יסתור בדברי עצמו ז"ל וכן הב"י בעל סברא זו. אך יעו"ש בביאור רבינו הגדול הגר"א ז"ל דכתב באו"ח (סי' שית ס"ק ט) וז"ל ולא אמרינן דגידולין בטילין ברוב עיקר משום דהוה דשילמ"ת כמוש"כ תוס' בב"ק (דה סט ע"א) אבל לפי מ"ש (בסי' שכ ס"ב) וביו"ד (סי' קב ס"ד) בהגהה מותר ועמ"א עכ"ל ז"ל יעוש"ה. ומשמע מלשונו ז"ל דתלי להך דינא דרמ"א בהגהה שם דמשו"ה אסור משום דהוה דבר שיש לו מתירין ומשו"ה לא בטיל ומשמע דעיקר האיסור משום המקצת שניתוסף שם ולא מחמת עיקר הפרי. ולכאורה לא זכיתי להבין עומק דברי מרן ז"ל דהנה זה לשון הב"י שהוא מקור דין זה שם (בסי' שיח). כתוב בא"ח הקוצץ פרי שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לבריא משים מוקצה ואפילו חלה מבעוד יום שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך כ"כ הרא"ה ז"ל עכ"ל יעוש"ה בב"י ז"ל. ואם נימא דכל האיסור הוא משום הקצת גדולין שניתוסף על הפרי בשבת דאינו בטל משום דהוה דבר שיש לו מתירין קשה לכאורה דל"ל למימר דמש"ה אסור משום דאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך דפשוט הוא דהגידולין שיתוסף בשבת ע"ז ל"ש הכנה והו"ל למימר דלא בטיל התוספת ועל התוס' בודאי ל"ש הכנה כיון דגדל בשבת. ולפע"ד נראה פשוט לכאורה דהכי פירושא דהנה בר"ן ז"ל בריש מסכת ביצה איתא שם בד"ה ואוקמה רבה בתרנגולת העומדת לאכילה כו' והא דאיצטריך למימר מאתמול גמרה לה משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרה כו' ואיצטריך נמי למימר גמרה דאי לא גמרה אע"פ שנתגדל לא מיתסרה דאי הכי ביו"ט אחר השבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלה בשבת אלא דלא חשיבא לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז היא מתחדשת בריה חדשה לגמרי יעוש"ה בר"ן ז"ל והרי מבואר שם בהדיא דמה דניתוסף ונתגדל העיקר לא מיקרי הכנה כלל ואותו מעט לא צריכה הכנה כלל ואף אם נתוסף בשבת לא מיתסרה דאותו גידול המעט לא מקרי הכנה אך אם נגמרה הביצה בשבת כיון דבמה דנגמר הביצה נעשה כבריה חדשה מש"ה זה מקרי הכנה לכל הביצה. וא"כ בפרי ג"כ אם לא היה נחשב הגידול להוספה על הפרי רק כמו שנתגדל הביצה קצת זה לא מקרי הכנה כלל ולא נאסר מחמת הכנה בשבת אך במחובר שאני דדבר מחובר לקרקע או לאילן טרם שנגמר כולה ואח"כ בשבת כשניתוסף עליו גידוליו י"ל דכיון דגידולין חשיבי כמבואר בתוס' והרא"ש א"ש בנדרים הנ"ל ושניתוסף הפרי בגידוליו נגמר הפרי יותר ונעשה כל הפרי כבריה חדשה וי"ל דזה גופא הוה דבר חדש שנעשה בשבת. ואף דמבואר שם בר"ן ז"ל בביצה דשבת מבינה לעצמה כמו דקיי"ל בעירובין (דף לח ע"ב) מ"מ ל"ד הך הכנה דביצה לשאר הכנות האמורות בתלמוד לענין מוקצה שאין בזו שום סרך מוקצה אלא שאין מותר בשבת דבר שנברא ביו"ט מאתמול ואין בזה שום סרך מוקצה אלא גזה"כ כך הוא כמבואר שם בבעל המאור בריש ביצה ואלו היה בדבר סרך מוקצה לא הי' צריך לומר מאתמול גמרה לה אלא כל ביצה דמתילדא האידנא האידנא גמרה לה וכיון דלא איתכנה מאתמול אסירא יעוש"ה בהמאור בזה, וא"כ י"ל גס בפרי שנתגדל במחובר דנעשה כבריה חדשה שפיר לא הוכנה מאתמול גם העיקר הפרי מלבד התוספת דהרי כולה נעשה כבריה חדשה וז"ש בב"י בשם הרא"ה ז"ל שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך דהיינו דוקא בפרי המחובר בזה ל"ש ההכנה דמאתמול משום דבכל עת היא גדלה והולך ונעשה כולה כבריה חדשה ואסורה ולא דוקא מחמת המיעוט שניתוסף דלא בטיל משום דבר שיש לו מתירין ודוק בזה. וא"כ בלא"ה ל"ק סתירת הרמ"א ז"ל והב"י ז"ל מהך דגיגית יין הנ"ל ול"ק ג"כ מהך דשמטינן בהמה בכל יו"ט אף דהיא מתגדלת ומתפשטת והולכת די"ל דשאני בהמה דאינה דבר מחובר אלא בפ"ע היא ודמיא לביצה דאף שמתגדלת והולכת לא נעשית מחמת זה בריה חדשה אם לא דנגמרה כל הביצה כמבואר בר"ן ז"ל ובבהמה ל"ש זה ולכאורה דבר נכון הוא לפרש כן ויש לפלפל בביאור דברי מרן הגר"א ז"ל שתלי דין זה בדין המרדכי. ואפשר דתלי זב"ז דאם נתבטל ממילא לא הוה בריה חדשה וצע"ג בביאור דבריו ז"ל לפי משמעות לשון הב"י בשם א"ח בשם הרא"ה ז"ל הנ"ל

(ו) והנה סבור הייתי לומר לכאורה די"ל דהדין של המרדכי הנ"ל תליא בשיטת רש"י ז"ל והר"ן ז"ל בטעם דדבר שיש לו מתירין דלפי מה שנתבאר למעלה בטעם דין המרדכי הנ"ל ל"ש אלא לרש"י ז"ל דדשילמ"ת לא בטיל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וזה דלא ניכר מעולם דבר איסור ולא נקרא עליו שם איסור ל"ש בזה דבר שיש לו מתירין וכמו באינו מינו כנ"ל. משא"כ לטעם הר"ן ז"ל דדשילמ"ת הוא משום מין במינו לכאורה ליכא לאיפלוגי בזה מידי דסו"ס הרי נתערב ביין שבגיגית זה יין אחר האוסרו והוה מין במינו לגמרי דיש לו היתר. וא"כ י"ל דלהר"ן ז"ל לשיטתו א"ש בנדרים (דף נח) שם כנ"ל. אך באמת כבר נתבאר למעלה בסימנים שלפנינו דגם להר"ן ז"ל הטעם משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ומדרבנן הוא אלא דלא גזרו אלא משום דאסמכוה על טעם זה דנקרא כמין במינו ולא דלגמרי משום במינו אסרו אלא דהעיקר ג"כ משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גזרו על הדבר שיהיה כמין במינו כמבואר למעלה ומדרבנן הוא וא"כ י"ל דגם לטעם הר"ן ז"ל שייך הך סברא בדין המרדכי ועיין ביו"ד (סי' קב בט"ז ס"ק א וס"ק ה ובפמ"ג ס"ק א שם) ולהנ"ל א"ש בפשיטות. וגם מהך דכתב הכ"מ בפ"ז מהל' מעילה ה"ו כבר הבאתי למעלה מספר צאן קדשים די"ל מעילה דרבנן ודוק בזה

והנה אין להקשות מדין המרדכי הנ"ל על הך דנתערב איסור שיש לו מתירין בדבר היתר ואח"כ נטלו האיסור ולא נשאר אלא הטעם דהנה לדעת הרמ"א ז"ל (בסי' קב הנ"ל) בטל אף בדשילמ"ת כיון שלא נשאר אלא טעמו והש"ך ז"ל חולק ע"ז וכן הב"ח ז"ל וס"ל דגם טעמו לא בטיל ואמאי לא נימא כיון דהך טעמא דנכנס לההיתר ולא היה ניכר מעולם ותיכף כשיצא