שו"ת ברית עולם קיד

לאכול מן התורה לא עבר על ב"י עיי"ש והנאני מאד תל"י. וא"כ נתיישב קושיית הלח"מ ז"ל. ואף דגם אחר הפסח אסור החמץ משום קנסא כבר ביאר הר"ן ז"ל בפרק כ"ש דלא גזרו להקל אלא להחמיר ול"ש לומר דמשום דהוה דבר שיש לו מתירין מש"ה יהיה אסור להשהות דעל איסור אכילה גזרו משום דיכול להשהות וממילא דעל השהיות בביתו לא גזרו וכנ"ל וגם אם היה דבר שיש לו מתירין מן התורה יש לפלפל עפ"ז. אך באמת לפע"ד לכ"ע ל"ש כלל לומר בחמץ דהוא דבר שיש לו מתירין מן התורה לא מבעיא באינו מינו וכמבואר בר"ן ז"ל בנדרים אלא דגם במינו ל"ש בזה דין דמין במינו וכמשמעות הר"ן ז"ל בפרק כ"ש דכתב בפשיטות בטעם הרמב"ם ז"ל דהוא מדרבנן משום דאפשר לאכול בהיתר לאתר הפסח הנ"ל עיי"ש דהרי מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מ"א ובפ"א מחומ"צ דל"ש דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו והא דאסור בחמץ בפסח באינו מינו ג"כ הוא משום חומרא דחמץ ואעפ"כ כתב הר"ן ז"ל בפרק כ"ש בטעם הרמב"ם ז"ל דאסור חמץ בפסח במשהו משום דבר שיש לו מתירין היינו דגזרו רבנן משום דאפשר בתקנתא לאכול לאחר הפסח והיינו כטעם רש"י ז"ל. אע"כ דל"ש בזה מדאורייתא גם להר"ן ז"ל. וכבר הארכנו בזה למעלה בטעם הרמב"ם ז"ל דמחלק בין מינו לשאינו מינו גם בטעם דל"ש בחמץ דבר שיש לו מתירין מן התורה או משום דיחזור לאיסורו או מטעמא אחרינא

ובאמת לולא דברי מרז הכ"מ ז"ל בפ"ז מהל' מעילה הנ"ל היה נלפע"ד לכאורה דגם להר"ן ז"ל דשילמ"ת לעולם לא נאסר מן התורה אלא מדרבנן. אחרי שנדייק בדברי הר"ן ז"ל במסכת נדרים (דף נב) דמבאר בטעם החילוק בין מין במינו לא"מ בדין דבר שיש לו מתירין כתב וז"ל ולי נראין דברי הרב אלפסי ז"ל דכי תנן הכא דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטיל כו' וכך נראה לי בטעמו של דבר שיש לו מתירין דחזינא לרבנן ולר"י דאיפלגו במין במינו אי בטיל אי לא ואמרינן בפרק הקומץ רבה במנחות (דף כב) דשניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ולקח כו' ומש"ה אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדר"י דכיון דאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו כו'. ועוד דאפילו לא בעית למידק כולי האי זיל בחר טעמא שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו כו' עיי"ש הרי מכ"ז מלשונו ז"ל דדייק דנטו רבנן משום חומרא וכו' החמירו בביטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו הרי משמע בהדיא דגם במינו הוא רק מדרבנן דהחמירו בזה לפסוק כר"י דלא בטל כמבואר בהדיא בדקדוק לשונו ז"ל עייש"ה. גם במה שביאר בטעם הרמב"ם ז"ל דלא בטל במינו משום דבר שיש לו מתירין דאינו רק מדרבנן דמשמע כן כנ"ל. ולכן נלפע"ד לכאורה ברור לולא דברי מרן הכ"מ ז"ל בפ"ז ממעילה הנ"ל דגם לדעת הר"ן ז"ל הוא רק מדרבנן וי"ל דהוא ג"כ משום דיש תקנה לאוכלה בהיתר וכפירש"י ז"ל וכמבואר בר"ן ז"ל בפרק כ"ש הנ"ל. וי"ל כמו שכתבו האחרונים ז"ל די"ל דגם הר"ן ז"ל ס"ל טעם רש"י ז"ל בטעם דבר שיש לו מתירין אך כ"ז בספק אבל בתערובות ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור דכיון דנתבטל הרי אין כאן איסור ומש"ה ביאר טעמו ז"ל הנ"ל ולפי"ז י"ל ג"כ בתערובות דכיון דיש תקנה בהיתר גזרו רבנן ועשו זאת כמו מין במינו ממש אף בדמיון ההיתר אף דלא דמי לגמרי דעדיין הוא איסור אלא שיבא להיתר גזרו בזה משום חומרא לדר"י ואסרו זאת מטעם מין במינו וי"ל דגם בזה הוא מטעם דיש לה תקנה בהיתר אלא דהיכא דדמיא נמי קצת במינו והיינו שהוא בעצם מין במינו וגם שעתיד להיות ניתר ויהיה דמי בהיתר ע"ז גזרו. אבל באינו מינו אף שעתיד להיות היתר ויש תקנה בהיתר לא נראה להם לחכמים לגזור משום עד שתאכלנו באיסור כיון דליכא איסור דנתבטל אלא במינו י"ל דגזרו ע"ז איסור שלא יועיל ביטול משום מין במינו וגם מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולכ"ע ל"ש דבר שיש לו מתירין מן התורה. אך כיון דמדברי מרן הכ"מ ז"ל לא משמע כך אני מבטל דברי מפני דבריו ז"ל ובלא"ה הארכנו בזה למעלה די"ל דטעם הר"ן ז"ל ל"ש בחמץ בפסח. ודברי הרמב"ם ז"ל דחשיב לחמץ דבר שיש לו מתירין יתפרש כטעם רש"י ז"ל ולפי"ז נסתר ראייתי ממה שהוכחתי דלהר"ן ז"ל דבר שיש לו מתירין הוא מדרבנן ממה שפירש בטעם הרמב"ם ז"ל בחמץ דדבר שיש לו מתירין הוא רק מדרבנן די"ל דחמץ שאני ול"ק מכאן על מרן הכ"מ ז"ל ויש להאריך בזה. שוב מצאתי בעה"י בספר צאן קדשים בסוף מסכת מעילה הנ"ל דהביא גירסא בתוס' שם דהא דאינו בטל הוא רק מדרבנן והא דקאמר דמועל היינו דמועל מעילה דרבנן יעוש"ה ולפי"ז יש לפרש שפיר דברי מרן הכ"מ ז"ל ג"כ דלא בטל משום דבר שיש לו מתירין והוא רק מדרבנן והא דמועל הוא ג"כ מדרבנן כנ"ל ודוק בזה

(ג) ומעתה נבא למה שהוכיח כת"ר דל"ש דבר שילמ"ת במחמץ. מה דהוכיח מפסחים (דף מג) מהא דעל עירובו ולא כלום ואי הוה דבר שיש לו מתירין אמאי אינו עובר עליו. לפי הנ"ל לאו ראיה היא כלל מלבד דאף אם נאמר דמה"ת לא בטיל בדבר שיש לי מתירין די"ל דכיון דזה בזה תליא אי לא, עבר אז הוה דבר שיש לו מתירין ושפיר י"ל דהוה דבר שיש לו מתירין כנ"ל. מלבד זה הרי הוכחנו דע"כ גם להר"ן ז"ל אינו אלא מדרבנן והם גזרו שלא לאכול משום דיש לו מתירין ולהשהות אצלו ליכא איסור גם בכזית חמץ שנתערב גם לשיטת הרמ"ה והכ"מ ז"ל משום דמד"ת מותר גם לאכול ליכא בל יראה וגם רבנן לא גזרו על להשהות אצלו וכנ"ל. גם מה שהוכיח דל"ש בחמץ דבר שיש לו מתירין מהא דילפינן בפסחים (דף כז ע"ב) לר"י דחמץ בשרפה מנותר וגם לדידן כמה פוסקים ילפי מנותר דחמץ בשרפה ולפי מה דקיי"ל דחמץ אחר הפסח מותר מן התורה קשה האיך ילפינן מנותר הא איכא למיפרך מה לנותר שאסור לעולם ואין לו היתר תאמר בחמץ דיש לו היתר אע"כ דכיון דחוזר לאיסורו לא מיקרי יש לה היתר ויליף זה דל"ש בזה דבר שיש לו מתירין משום דלא נקרא יש לי היתר והאריך בזה. ואני תמה עליו ע"ז דמה ענין זה לזה ומה תיקן בזה דאף דנימא דלא הוה דבר שיש לו מתירין משום דחוזר לאיסורו מ"מ שפיר יש להקשות מה לנותר דאין לה היתר לעולם כלל תאמר בחמץ שיש לו היתר קצת כל השנה עד פסח השני וגם בזה נחשב לקולא לחלק בין חמץ לנותר. ועיין במס' קדושין (דף ל"ח ע"א) דיליף בכלאים וערלה בק"ו מחדש דיש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם כו' יעוש"ה. והנה הא דחשב שם לקולא דיש היתר לאיסורו היינו רק משום דביום דמשלם איסורו יש היתר בתוך יומו ואף דלא יחזור שם לאיסורו לעולם מ"מ משמע שם דיליף משום הך קולא דיש היתר באותו יום האיסור ועיי"ש ברש"י ז"ל ובתוס' שם. ואף דמ"מ יש לחלק בין הך דהכא להך דחדש הנ"ל משום דבתוך זמן האיסור באותו יום הותר וקילא טפי. מ"מ מצד הסברא הוא מוכרח דיש להקשות לחלק בין נותר דאין לה כלל היתר בין חמץ דיש לה קצת היתר כל השנה עד הפסח הבא. וכן מצינו לאידך גיסא דאף דהוה דבר שיש לו מתירין מ"מ לא נקרא יש היתר לאיסורו להקשות שכן יש היתר וכו' כדאיתא במסכת פסחים (דף מד ע"ב) מתוס' ד"ה וה"ה לערלה בשתים כו' דכתבו דמה דיש לו היתר ע"י שאלה לא נקרא יש לו היתר לאיסורו משום דמעיקרא לא היה נאסר והרי מבואר בנדרים (דף נט) בהדיא דנדרים הוה דבר שיש לו מתירין. ואף דבאמת עי"ז יש לפלפל דכיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוה כלא נאסר מעולם אם שייך משום זה ג"כ דבר שיש לו מתירין ומבואר בירושלמי בדין זה וקצת דברנו מזה למעלה. מ"מ הרי אנן קיי"ל דנדרים הוה דבר שיש לו מתירין כמבואר ביו"ד (סימן קב) והרי דלא תליא כלל הך דאיכא למפרך שכן יש היתר לאיסורו לדין דבר שיש לו מתירין. אך לענין קושייתו דהאיך יליף חמץ מנותר דהוה בשרפה והא שאני חמץ דיש היתר לאיסורו. לפע"ד די"ל בפשוט דאף די"ל דשפיר הוה דבר שיש לו מתירין ומותר ג"כ להשהות אצלו כנ"ל. היינו בתערובות במשהו וכנ"ל משא"כ בחמץ בעין או בתערובות היכא דליכא ששים