שו"ת ברית עולם קיב

טעמא דדשילמ"ת ליתא דהא אסור אחר הפסח. זה אינו כלום דהא כתב שם הה"מ ז"ל דהיינו דוקא במקיים תערובות שהוא כזית בכא"פ ואז אסור אבל משהו דשילמ"ת הוא וא"ת כו' עכ"ל, נראה פשוט דכונתו ז"ל במה שכתב אבל משהו דשילמ"ת הוא לאו דוקא משהו אלא אפילו כזית אך דלא היה כזית בפא"פ שנתערב בין הרבה עד שבכא"פ לא היה כזית אלא משהו וז"פ שם. ולכאורה קשה מאד לפי"ז הנ"ל דהא בפ"ד הל"ת איתא שם תערובות חמץ עוברין עליו משום ב"י וב"י כגון המורייס כו' אבל דבר כו' וכתב במ"מ שם וכבר נתבאר בפ"א שרבינו פוסק שאין בתערובות חמץ לאו באכילתו אא"כ אכל כזית חמץ בכדי אכ"פ ובודאי לדבריו שאינו עובר עליו אלא בתערובות שיש לו כזית בכא"פ וכו' וזה הפסק הוא עיקר ויש מן הגאונים סוברין שאפילו בפחות מכן עובר עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך שאעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואעפ"י שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו כך פי' דברי רבינו הרב ר' משה הכהן ז"ל וסייע כו'. ובכס"מ שם כתב ולי יותר יתישב אצלי פי' הרמ"ה ז"ל דאע"ג וכו'. וא"כ לפי פי' הרמ"ה והכס"מ ז"ל שם גם בליכא כזית בכא"פ עובר עליו. וא"כ אסור אחה"פ דהטעם דקנים לאחה"פ הוא משום דעבר על ב"י וכיון דג"כ בנתערב כזית ביותר מכא"פ כגון בס' ג"כ אסור לאחה"פ ואמאי הוה דשילמ"ת ותירץ הלח"מ ז"ל בפ"א שם ל"ש אלא לשיטת הה"מ ז"ל דאינו עובר אלא בכזית בכא"פ. אבל לשיטת הרמ"ה והכס"מ ז"ל שם דמפרשי ברמב"ם ז"ל כנ"ל קשה קשה אמאי הוה להרמב"ם ז"ל דשילמ"ת כנ"ל. ות"ל שמצאתי קושיא זו בלח"מ ז"ל שם בפ"ד בהל' י"א ותירץ שם בלח"מ ז"ל וז"ל דמ"מ אין זו סברא דפחות מכזית לא ליבטיל משום דהוה דשילמ"ת וכזית ליבטל ולהכי לא פלוג כו'. והנה מלבד שהוא קצת דוחק לפרש כך דנראה כונתו דמשום דאין סברא לומר דפחות מכזית יהיה אסור וכזית יהיה עוד קילא ויהיה מותר. וקשה דהרי מצינו כמה פעמים דאם נתערב דבר שהיה עליו ב' איסורין ואיסור אחד יש לו מתירין דאם הי' איסור זה דיש לו מתירין לבד היה אסור וכיון שנתוסף עליו עוד איסור מחמת זה לא הוה דשילמ"ת לפנינו יתבאר בעה"י דבאופן זה תליא בשיטת רש"י והר"ן ז"ל ועוד קשה לי ע"ז דאם נימא דכל הדין דרשילמ"ת הוא בפחות מכזית אך משום דאין סברא לחלק בין כזית לפחות משו"ה גזרו דיהיה כדין דשילמ"ת. א"כ קשה טובא דהא הכס"מ ז"ל הסכים לפי' הרמ"ה ז"ל שם בפ"ד הל' ח' כנ"ל א"כ ג"כ לדידי' ז"ל ע"כ צ"ל כתירוץ הלח"מ ז"ל דעיקר דשילמ"ת דבחמץ הוא על פחות מכזית א"כ קשה למה דהביא הכ"מ בפ"א שם הל' ה'. והר"ן בפי' ההלכות השיג על טעם זה וכתב דמאי דאמרינן דשילמ"ת אפילו באלף לא בטיל משמע ודאי דמדרבנן הוא כו' ועוד שקרוב הדבר לומר שכיון שחומרא דדשילמ"ת מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין עצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אעפ"י שתערובתו מותר אפשר וכו' עיי"ש מה שתירץ הכס"מ ז"ל. ואם נימא כהנ"ל דכל הדשילמ"ת הוא רק בפחות מכזית ומשום דאין סברא לחלק גזרו ג"כ על כזית א"כ אין התחלה לקושיית הר"ן ז"ל דהרי מין החמץ עצמו עתיד להיות ניתר דפחות מכזית אינו עובר עליו וממילא דל"ש למיקנסיה. ובפרט להכס"מ ז"ל לפי הנ"ל ע"כ צ"ל כן לפי תירוץ הלח"מ ז"ל כנ"ל ומדוע לא הזכיר הכס"מ ז"ל לתרץ קושיית הר"ן ז"ל שם בזה וצ"ע לכאורה. גם לשון הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' מאכ"א לא משמע כך דכתב שם לפי שהוא דשילמ"ת שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובות מותר משמע דלא החמץ בעצמו אלא כל התערובות ביחד יהיה מותר

אך לפענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר לולא דברי רבינו הלח"מ ז"ל די"ל לכאורה דאף אם נימא דכזית ביותר מכא"פ עובר עליו מ"מ אין לאסור כל התערובות דאף דהטעם דקנסינן לי' לאסור החמץ משום דעבר על ב"י וב"י מ"מ נלפע"ד די"ל דכיון דהא דעבר על בל יראה הוא לא על כל התערובות אלא משום דבזה נמצא כזית ואף שהוא ביותר מכא"פ מ"מ הרי נמצא אצלו ברשותו כזית ומאי נ"מ בכמה מעורב כמו שביאר שם בכס"מ ז"ל הטעם בפ"ד מחומ"צ. א"כ י"ל כיון דהעבירה דב"י היה על שנמצא ברשותו כזית יהיה באיזה מקום שיהיה הרי לא עבר כלל על התערובות והתערובות לא סייעו כלל בהעבירה אלא דלא יכלו לבטל הלאו כיון דסו"ס ברשותו נמצא כנ"ל. א"כ י"ל דמש"ה מותר התערובות לאחה"פ וזה נלפע"ד נכון מאד מצד הסברא דלא שייך למיקנס אלא הדבר שעבר בשביל זה וד"ל. ומש"ה א"ש דנקרא דשילמ"ת כיון שכל התערובות מותר אחה"פ וי"ל דמשום דלא נדע איזהו הכזית מש"ה התירו כל התערובות דע"ז לא גזרו להפסידו הרבה בשביל הכזית. שעבר וא"ש ג"כ קושיית הר"ן ז"ל והכל עולה לנכון. אך מ"מ נלפע"ד דדשילמ"ת זה ל"ש אלא לטעם הר"ן ז"ל ולא לטעם רש"י ז"ל דהנה אף דאחה"פ יהי' מותר כל התערובות לפי הנ"ל מ"מ אסור לו להשהות אצלו החמץ עד אחה"פ כיון דעובר עליו על ב"י וב"י לפי שיטת הרמ"ה ז"ל והכס"מ ז"ל הנ"ל א"כ בשלמא לטעם הר""ן ז"ל דהטעם הוא משום דהוה כמין במינו שפיר אמרינן דאף דאסור לו להשהות אצלו מ"מ הרי אם יעבור וישהה אצלו עד אחה"פ יהי' מותר א"כ הוה מינו ול"ש לומר דמשום זה דאסור להשהות אצלו יתבטל מה דהוא מינו דס"ס הרי הוא דומה לו ושוים באיכות ג"כ יהיה באיסור או בהיתר הרי דומה לו בזה שיהיה אח"ז מותר א"כ שפיר הוה דשילמ"ת. משא"כ לטעם רש"י ז"ל דפירש דהטעם הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהיינו דכיון דיש תקנה לאכול בלא ביטול אין לאכול ע"י ביטול לכאורה לפע"ד כאן ל"ש זה דמה תקנה יש לו להנצל מלאכול ע"י ביטול וישהה אותו אחר הפסח הלא מיגרע גרע דיעבור על ב"י וב"י כנ"ל וז"פ לפע"ד. א"כ מעתה בחמץ שנתערב בד"א י"ל דמש"ה לא ס"ל לר"י בזה דשילמ"ת אף אם לא נימא כהנ"ל דס"ל לר"י בטעמו של רש"י ז"ל כר"פ המובא במרדכי אלא דס"ל דאף במידי דתלי בזמן ג"כ שייך דשילמ"ת. מ"מ י"ל דס"ל לר' יוחנן דכאן ל"ש דשילמ"ת לב' הטעמים דטעם רש"י ז"ל ל"ש כאן דאיך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי אסור לו להשהות אצלו החמץ וכנ"ל דמסתמא בגמרא פסחים הנ"ל אף בכזית מיירי דסתמא קתני שם וז"פ ומש"ה ס"ל לר"י בזה דל"ש שם דשילמ"ת דטעם רש"י ז"ל ל"ש כנ"ל וגם טעם הר"ן ז"ל י"ל דס"ל לר"י דכיון דאף בנתערב ביותר מכא"פ עובר עליו בב"י א"כ אסור כל התערובות לאחה"פ כסברת הלח"מ ז"ל שם ול"ש דשילמ"ת כיון דכל התערובות אסור ולא ס"ל לר"י סברת הלח"מ ז"ל דמשום דאין לחלק בין פחות מכזית לכזית גזרו גם על כזית ובפרט שהוכחתי בעה"י דאין סברא לומר כן. וגם סברתנו שכתבנו דאף דעובר על ב"י מ"מ לא נאסר כל התערובות לאחה"פ כנ"ל י"ל דלא ס"ל לר"י או דנימא כסברת הר"ן ז"ל כמו שכתבתי מקודם זה משום דחוזר לאיסורו כנ"ל. אך לשיטת רש"י ז"ל א"ש בפשיטות דל"ש בזה דשילמ"ת כנ"ל. וארווח בזה דלא לבד לסברת הר"פ המובא במרדכי א"ש אלא דגם לכל הדעות א"ש כנ"ל וגם בזה יש לישב מה שהבאתי מהכס"מ ז"ל בפט"ו מהל' מ"א הנ"ל שכתב דהרמב"ם ז"ל מתרץ דלא תקשה אמאי לא אמר ר"י ור"ל במס' ע"א שם חוץ מחמץ בפסח כו' עיי"ש שהבאתי דתמוה לכאורה דהרי ר"י ס"ל בהדיא בפסחים הנ"ל דבטל בס'. ולפי הנ"ל א"ש ג"כ בפשיטות כיון דכל הטעם דכזית אפילו ביותר מכא"פ עובר מש"ה ל"ש דשילמ"ת כנ"ל. א"כ אם היה פחות מכזית שפיר הוה דשילמ"ת לר"י כנ"ל א"כ היה יכול ר' יוחנן לומר חוץ מחמץ בפסח דהיינו בפחות מכזית דהוה דשילמ"ת כנ"ל

ולפי"ז בנידון שאלתנו בחדש וחמץ שנתערב בד"א ישן ושל פסח שכתבנו למעלה דטעם רש"י ז"ל שייך שם עד שתאכלנו בשני איסורין תאכלנו באיסור אחד אך כל ההיתר הוא להמרדכי הנ"ל. ומעתה לא צריכין להתיר לשיטת רש"י ז"ל מטעם המרדכי אלא דבלא"ה ל"ש דשילמ"ת דל"ש לומר דיש תקנה לאכול אחה"פ דהא אסור להשהותו כפי המבואר בפי' הרמ"ה ז"ל והכס"מ ז"ל. וטעם הר"ן ז"ל ל"ש דאף דאיסור חרש יותר מ"מ