שו"ת ברית עולם קיא

נ"ב) עיי"ש. אך מ"מ נלפע"ד ברור דרבנן ע"כ מקילי טפי מר"י דאף דלר"י הוה מב"מ אף שאין לו מתירין מ"מ לרבנן קרו לה שלא במינו אבל במה דלר"י ג"כ לא מיקרי מב"מ בזה אף דעתיד להיות היתר מ"מ פשיטא דלא מיקרי מין במינו כיון דגם לר"י לא מיקרי זה מב"מ כש"כ לרבנן. והא דתלו רבנן טעמייהו בדשילמ"ת הוא לאקולי אר"י דלא אמרינן דאינו בטל עד שיהי' ג"כ דשילמ"ת. ואיתא במס' מנחות (דף כ"ג ע"א) אמר ר"ח נבילה בטילה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה ושחיטה אינה בטילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתו. ורבי חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל וכל שא"א לו כו'. אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי אהדדי אבל מין במינו בטל אי אליבא דר"י והא ר"י בחר כו' אלא אליבא דר"ח דתני ר' חייא נבלה ושחוטה בטילות זב"ז. ר"ח אליבא דמאן כו' לעולם אליבא דר"י וכי קאמר ר"י מב"מ ל"ב ה"מ היכא דאפשר לו למהוי כותיה אבל וכו' ובהא קא מפלגי דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ור"ח סבר בתר בטל אזלינן ועיי"ש בפירש"י ז"ל ד"ה לעולם אליבא דר"י כו' עיי"ש ועיין בתוס' שם (דף כב ע"ב) ד"ה ור"י סבר כו' שכתבו וחזר בו ר"ת דודאי אין חילוק בין לח ליבש ותירץ דהא דתרומה עולה וכו' וההיא דשני כוסות כו'. בחולין שאינן מתוקנים דאפשר להו לעשות תרומה וסבר לה ר"י כמ"ד לקמן בתר מבטל אזלינן והו"ל מין במינו כו' עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אבות הטומאה הל' י"ז כרב חסדא דבתר מבטל אזלינן עיי"ש. א"כ הרי דגם לר"י ס"ל דצריך להיות דומים באיכות בהדין אף דלר"י אף ששיווי האיכות הוא בדרך רחוק אעפ"כ מועיל להצטרף עם שיווי העצם שיהיה נקרא מין במינו ולרבנן אינו מועיל זה א"כ היכא דיש לו מתירין אך המבטל לא יוכל להיות כמו הבטל הלא לר"י לא מהני שיהיה נקרא מין במינו לפי דברי ר' חייא ולרב חסדא אליבי' וכמו דס"ל ג"כ לר' יוחנן ע"פ תירוץ זה דהתוס' ז"ל וכמו שפוסק הרמב"ם ז"ל כר"ח כנ"ל א"כ ג"כ לרבנן צ"ל דל"ש דשילמ"ת לפי טעם הר"ן ז"ל משום מין במינו אלא טעם רש"י ז"ל א"כ לפי"ז בחמץ שנתערב במצה הלא המצה לא יוכל להתהוה חמץ אא"כ מחמץ המצה ויהיה מזה ד"א משא"כ אם לא יעשה שום דבר מצ"ע לא יוכל להיות המצה המבטל כחמץ הבטל דלכאורה ע"כ הא דצריך להיות המבטל כהבטל הוא דיעשה כן מצד עצמו כמשמעות הגמרא שם א"כ לר"י הרי בטל החמץ בהמצה דלא נקרא זה מין במינו כיון דלא יוכל להעשות המבטל כהבטל ע"פ ר"ח ורב חסדא וכר"י ע"פ התוס' הנ"ל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל שם כנ"ל. א"כ מעתה י"ל דר"י לשיטתו דס"ל לר"י לתירוץ ר"ת ז"ל שם במנחות דכתב דר"י ס"ל דאזלינן בתר המבטל כרב חסדא א"כ ל"ש בחמץ המעורב במצה מין במינו לר"י וכמו כן לרבנן ג"כ ע"כ ל"ש דשילמ"ת מטעם מין במינו ול"ש אלא טעם רש"י ז"ל. ולהנ"ל י"ל דל"ש בזה טעם רש"י ז"ל מש"ה ס"ל לר' יוחנן דחמץ בטל בס' ואף דלכאורה ג"כ בחמץ יש לומר אופן כגון שנתערב עיסה של חמץ בעיסה של מצה דבזה אם העיסה יהיה מונח כך יתחמץ מאליו מ"מ מסתמא שם בגמרא פסחים הנ"ל מיירי בתערובות לח ולא ביבש מדתלי בנו"ט עיי"ש. ואף דגם בלח לכאורה יש למצוא אופן דיהי' באפשר של פסח להתחמץ מאליו מ"מ הלא רב דפסק דבמ"ש הוא ע"כ בכל הענינים בסתמא מיירי אף בא"א להתחמץ וליעשות כהבטל. וי"ל דרק ע"ז פליג ר"י היכא דל"ש דשילמ"ת אף מטעם איסור חמץ הוא ככל איסורין דבס' לר"י. אך הרמב"ם ז"ל דפסק דהוה דשילמ"ת אף דודאי אין לפרש דמיירי דוקא באופן דהמבטל יכול להיות כהבטל דסתמא קתני ולפי"ז העיקר חסר. מ"מ או דהטעם הוא משום טעם רש"י ז"ל ולא ס"ל ז"ל כתירוץ ר"פ בהמרדכי ז"ל הנ"ל כנ"ל או דס"ל ז"ל דגם בזה שייך דשילמ"ת כיון דהבטל יוכל להעשות כהמבטל בדרך קרוב ולא בדרך רחוקה כנ"ל די"ל דע"כ לא נצרך דהמבטל יהי' כבטל אלא היכא דאינו דומה אלא בדרך רחוק כנ"ל ויש לפלפל בזה. וכיון שכן יש לישב ג"כ בזה דברי הכס"מ ז"ל שכתב בפט"ו מהל' מ"א דרבינו בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחב"פ שכתבנו דלכאורה דבריו ז"ל תמוהין דהא ר"י ל"ל כלל בחמץ בפסח במ"ש. ולפי הנ"ל י"ל כיון דגם לר"י יש איזה אופן למצוא שיהי' שייך ג"כ בחמץ בפסח דשילמ"ת אמאי לא פירש דבריו חוץ מחמץ בפסח וכגון באופן הנ"ל על זה תירץ רבינו הגדול ז"ל כו' כמבואר שם בכס"מ עיי"ש. ולפי"ז א"ש מה שכתב הר"ן ז"ל בפסחים שם הטעם דרש"י ז"ל כמו שהבאתי למעלה להוכיח כן בעה"י וי"ל דמש"ה לא הזכיר טעמו ז"ל דל"ש כאן מטעמים הנ"ל מש"ה הביא טעמא דרש"י ז"ל כנ"ל כן י"ל ע"ד הפלפול

ומעתה נבוא לנידון דידן בשאלתנו הנ"ל דחדש של חמץ שנתערב של פסח וישן י"ל דלא שייך דשילמ"ת לפי הכרעת הרמ"א ז"ל בס' תורת חטאת דדבר החוזר לאיסורו כגון חמץ ל"ש דשילמ"ת וביארנו בעזה"י בטעם נכון דטעם רש"י ז"ל ל"ש משום דתלי בזמן ולשנה הבאה יחזור לאיסורו וגם טעם ר"ן ז"ל ל"ש משום דכיון דיחזור לאיסורו לא מיקרי מין במינו כנ"ל כסברא השני' הנ"ל. וזה כוונת הרמ"א כגון חמץ בפסח ל"ש דשילמ'"ת דשני הטעמים ל"ש לא טעם רש"י ז"ל ולא טעם הר"ן ז"ל כהנ"ל משא"כ בחדש אף דל"ש טעם רש"י ז"ל כנ"ל מהמרדכי אך טעם הר"ן ז"ל שפיר שייך כיון דזה הדבר שוב לא יחזור לאיסורו לפי תירוץ הא' שכתבנו א"כ כאן בחדש וחמץ ל"ש ממנפ"ש ב' הטעמים דטעם רש"י ז"ל אף דבהיכא דיש שני איסורים ויש היתר לאיסור אחד שייך שפיר לומר דשילמ"ת דעד שיאכלנו בב' איסורים תאכלנו באיסור א' מ"מ כאן ל"ש טעם זה דהאיסור חדש שיותר בפסח הלא ל"ש לרש"י ז"ל דתליא בזמן כמבואר במרדכי ז"ל כנ"ל אך טעם הר"ן ז"ל דאחר הפסח הרי יותר ב' האיסורים א"כ הוי מין במינו הרי ל"ש ג"כ דאיסור השני דחמץ יחזור לאיסורו ול"ש מין במינו כטעמים הנ"ל. ומה שיותר האיסור החדש לעולם משום זה ל"ש לקרותו מין במינו כיון דעדיין ישאר בו איסור השני והאיסור השני לא יותר לעולם דיחזור לאיסורו משו"ה לא מיקרי דשילמ"ת כנ"ל ודו"ק. אך עדיין צ"ע אם הרמ"א ז"ל דהכריע כהמרדכי דל"ש בדבר התלוי בזמן דשילמ"ת עפ"י שפירשתי בע"ה אם הכריע ג"כ בחדש דהרי המרדכי כתב דינו בחדש ג"כ אף דלא היתה לו שעת הכושר והרמ"א ז"ל דייק בלשונו הק' חמץ בפסח וזה היה לו שעת הכושר קודם פסח והרי יש לחלק בין היכא דהי' לו שעת הכושר ללא הי' לו שעת הכושר כאשר הבאתי למעלה מהך דראש יוסף א"כ אין לנו לפשוט שאלתנו מהך דחדש עפ"י הכרעת הרמ"א ז"ל רק עפ"י המרדכי. אך להוכיח מהרמ"א ז"ל להיפוך מדכתב בלשונו חמץ בפסח דוקא בחמץ הכריע כהמרדכי וכנ"ל גם זה אין לנו לפשוט די"ל דמשו"ה כתב חמץ בפסח כדי שיוכל לומר בפשיטות דל"ש דשילמ""ת דבחדש אף דל"ש דשילמ"ת כהמרדכי מ"מ הרי הוכחנו דזה דוקא לרש"י ז"ל משא"כ להר"ן ז"ל שייך שפיר דיש לו היתר לעולם כאשר ביארנו למעלה בע"ה. משו"ה נקיט חמץ בפסח דבזה ל"ש לא טעם רש"י ז"ל ולא טעם הר"ן ז"ל. אך לפנינו יתבאר אי"ה בפשיטות די"ל דל"ש בנידון שאלתנו דשילמ"ת לכל הדעות

(ח) ועוד הי' נלפע"ד לכאורה לישב קושיית הרמב"ן על הא דר"י ע"פ דברי הלח"מ בפ"א מחומ"צ דהנה איתא ברמב"ם ז"ל בהל' חמץ ומצה פ"א הלכה ה' חמץ שנתערב בדבר אחר בתוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הר"ז אוסר בכ"ש וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אע"פ שהוא אסור בהנאה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הר"ז מותר לאכלו אחר הפסח שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובות מותר באכילה לאחר הפסח עכ"ל ז"ל. וכתב עליו הה"מ ז"ל חמץ שנתערב וכו' בגמרא פסחים ובהל' אמר רבא וכו' וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במ"ש כתב רבינו בפ' ט"ו מהל' מ"א לפי שהוא דשילמ"ת שהרי אחר פסח יהי' כל התערובות מותר ויש מי שכתב וכו'. וכתב בלח"מ שם חמץ שנתערב וכו' כתב ה"ה וכו' שהוא דשילמ"ת ואע"ג וכו' וסוף פ"ד כתב בפירוש המקיים תערובות בפסח אסור לאחה"פ. וא"כ נראה לכאורה דהאי