שו"ת ברית עולם קי

הוא נתערב במינו ממש ג"כ אבל אם נתערב שלא במינו אזי בטל לפי טעם הר"ן ז"ל כיון דבאיכות המין הוא אינו מינו. א"כ מעתה לא מוכח מהך מתניתין דנדרים הנ"ל כלל די"ל דהא דבטל באי"מ הוא משום דשם בנדרים ל"ש טעם רש"י ז"ל אלא טעם הר"ן ז"ל דלסברתו כל הטעם דדשילמ"ת הוא רק משום מין במינו א"כ שפיר יש חילוק בין מינו לשא"מ ובטל בשא"מ כיון דכל הטעם הוא מחמת מב"מ משא"כ היכא דשייך טעם רש"י ז"ל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אזי לכאורה ל"ש בין נתערב במינו לשאינו מינו דמאי נ"מ בזה ס"ס הא יש תקנה בלא"ה וכן כתב בס' ברוך טעם סברא זו באמת דלטעם רש"י ז"ל אין חילוק בין נתערב במינו לנתערב בשא"מ כנ"ל. אך י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאף היכא דשייך טעם רש"י ז"ל יש לחלק בין נתערב במינו לנתערב בשא"מ דהנה כתב התורת חטאת כלל מ' כיון דדשילמ"ת אין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאתר שיהי' לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקראת על שם דבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמו שאין לו מתירין עכ"ל הרי יש טעם דגם לטעם רש"י ז"ל אם נתערב בשא"מ ל"ש דשילמ"ת כנ"ל. ועוד יש סברא לומר ע"פ המבואר באחרונים כיון דנתערב בשא"מ הרי תליא רק בטעם וכיון שנתבטל הטעם הרי האיסור כמו שאינו כלל בעולם כנ"ל ול"ש בזה דשילמ"ת וי"ל דמכל הנ"ל ס"ל להרמב"ם ז"ל דבאינו מינו ל"ש דשילמ"ת אף היכא דשייך טעם רש"י ז"ל. אך מהך מתניתין דנדרים לא מוכת מידי דשם לא שייך טעם רש"י ז"ל כנ"ל, לכן כתב הרמב"ם ז"ל דין זה מצד הסברא דהיינו דאף דשילמ"ת היינו סתמא דדשילמ"ת היינו אפילו היכא דשייך טעם רש"י ז"ל כמו בהך דביצה שנולדה ביו"ט דלא היתה לה שעת הכושר כנ"ל באריכות אף בזה באינו מינו ל"ש דשילמ"ת וזה חידש רבינו הגדול ז"ל מצד הכרעתו הגדולה מסברתו ז"ל וי"ל מטעם התורת חטאת הנ"ל או מטעם שני שכתבתי וזה לא מוכח מהמתניתין מש"ה כתב יראה לי כו' כנ"ל. ולכאורה יש להוכיח כהרמב"ם ז"ל דבא"מ ל"ש דשילמ"ת אף לטעם רש"י ז"ל מהא דמס' פסחים (דף כ"ט ע"ב) דפסק שם שמואל דחמץ בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר שלא בזמנו בין במינו בין בשא"מ מותר ומפרש בגמרא שם דהטעם דבזמנו במינו אסור דשמואל לטעמי' דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנו"ט והנה הא ודאי דע"כ ס"ל לשמואל דשילמ"ת דהנה איתא במס' שבת (דף קנ"א ע"א) א"י שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ומפרש בגמרא מאי ממקום קרוב רב אמר כו' ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו. ופירש"י ז"ל דחיישינן דשמואל היינו לקולא דחיישינן שהביאה מבעוד יום עד חוץ לחומה וחוץ לחומה לנו. והרי"ף ז"ל פי' חיישינן לחומרא שמא הבאין בלילה מחוץ לתחום עד סמוך לחומה ושם לנו ובבוקר הביאם לתוך העיר. וא"כ להרי"ף ז"ל אף בהאיסור דרבנן תלינן לחומרא אף בספק וע"כ הוא משום דהוה דשילמ"ת. וכן ראיתי בצל"ח במס' ביצה שכתב דמש"ה מחמיר הרי"ף בזה משום דשילמ"ת. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שבת הל' ה' כהך דהרי"ף ז"ל דאף בספק מחמרינן בהך דתחומין הנ"ל. א"כ אף דהא ל"ק על גמרא פסחים הנ"ל דל"ל לגמרא למימר דמשו"ה אוסר שמואל בזמנו במינו במ"ש משום דלטעמו אזיל דס"ל כל איסורין שבתורה במשהו ואמאי לא מפרש משום דשילמ"ת דאסור ג"כ מה"ת לשיטת הר"ן ז"ל. די"ל דיש נ"מ לענין יבש ביבש לפי הנ"ל דל"ש הך סברא דס"ל לשמואל בכ"מ מין במינו במשהו כר"י דגם ר"י מודה בזה כמבואר בתוס' במס' מנחות (דף כ"ב:) וביבמות (דף פ"ב ע"א). ואף דמ"מ י"ל דשילמ"ת הוה אך הוא רק מדרבנן. דקמ"ל קושטא דמלתא דלטעמי' אזיל דס"ל דמה"ת לא בטיל מין במינו וגם קמ"ל דאף דמדאורייתא אסור במינו מ"מ לא גזור שלא במינו אטו מינו. ועוד דאף דלטעם הר"ן ז"ל י"ל דדשילמ"ת הוא מה"ת אצל ביטול מ"מ לא מוכרת דשמואל א"ל טעם הר"ן ז"ל לכן לא קים לי' להגמרא זה והביא הך דס"ל בכ"מ במינו במשהו. אך הא קשה אמאי קאמר שם דאינו מינו אטו מינו לא גזור נימא דכיון דשמואל א"ל דשילמ"ת וכטעם רש"י ז"ל. מהך דשבת הנ"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל א"כ אף בא"מ אמאי לא יהי' אסור משום דשילמ"ת. אע"כ כיון דהתיר שמואל באינו מינו ע"כ אף היכא דשייך טעם רש"י ז"ל ל"ש באינו מינו דשילמ"ת וי"ל דהוא מטעמים הנ"ל. ולכאורה היא ראי' גדולה לסברת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל אך מ"מ כתב הרמב"ם ז"ל בלשון יראה לי דאינו מוכרת דשמואל א"ל דשילמ"ת אלא לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולפירש"י ז"ל אינו מוכרת כל זה. דלמא ל"ל כלל דשילמ"ת לכן כתב יראה לי כנלפע"ד

ובזה אפשר דיש לישב קצת מה שכתב מר"ן הכס"מ ז"ל בפט"ו מהל' מ"א הל' ט' וז"ל ומ"ש רבינו חמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח בין במינו בין בשאינו מינו במשהו מפני שהוא דבר שילמ"ת. ולא איירי ר"י ור"ל אלא וכו' יעוש"ה וקשה להבין דבריו הקדושים ז"ל דהלא בהדיא אמר ר"י בפ' כ"ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא"מ בנו"ט וא"כ היכא מצי למימר חוץ מחמץ בפסח. ולפי הנ"ל אפשר לכאורה לישב קצת דלפי המבואר דר"י ס"ל ג"כ דשילמ"ת אלא דבחמץ ל"ש דשילמ"ת משני הטעמים לא מטעם רש"י ז"ל ולא מטעם הר"ן ז"ל דלטעם רש"י ז"ל ל"ש מפני דתליא בזמן כנ"ל ולהר"ן ז"ל ל"ש משום דיחזור לאיסורו כנ"ל משא"כ בהך דביצה שנולדה ביו"ט דר"י ס"ל דשילמ"ת כנ"ל משום דלא היתה לה שעת הכושר וכנ"ל. משא"כ בחמץ דהיה לו שעת הכושר. א"כ י"ל דגם בחמץ הי' יכול לומר דין זה כגון שנתחמץ בתוך הפסח דלחמץ זה כמו שהוא עתה לא הי' לו שעת הכושר כמו בביצה אף דבעודה במעי אמה היתה מותרת מ"מ כיון דכמו שהוא עתה לא היה לה שעת הכושר שייך בזה דשילמ"ת והסברא הוא ג"כ כנ"ל דטעמו דיש נ"מ בין היתה לה שעת הכושר הוא דכיון דהיתה לה שעת הכושר אנו דנים ע"כ על הזמן ולא על הדבר כיון שהיתה מותרת מקודם זה ותהיה אח"כ ג"כ מותרת אלא דעל הזמן אנו נידונים דבזמן זה אסור א"כ הזמן לא יהיה לו היתר. משא"כ היכא דנולד באיסור הרי על הדבר אנו נידונים דתומ"י כשנולדה נקרא שם איסור עליה ולא הי' עליה עוד שם היתר כנלפע"ד טעמו של דבר זה כנ"ל. א"כ ג"כ כשנתחמצה בתוך הפסח הרי תיכף כשנעשה חמץ נקרא עליה שם איסור ואנו נידונין על החמץ וזה יש לה מתירין כנ"ל. א"כ הרי היה יוכל למינקט ר"י ור"ל ג"כ חוץ מחמץ בפסח וכה"ג הנ"ל ע"ז תירץ כו' כמבואר שם כן יש לישב לכאורה קצת לבל יהיו דבריו הקדושים ז"ל תמוהים כ"כ וד"ל. ובהנ"ל לכאורה יש לישב ג"כ קושיית הה"מ ז"ל בפ"ב מהל' יו"ט ה"ו שתמה על הרשב"א ז"ל שם במוקצה אי הוה ספק אזלינן לקולא ובביצה בספק אם נולד ביו"ט פוסק דאזלינן לחומרא משום דהוה דשילמ"ת והניח בצ"ע עייש"ה ועיין בשעהמ"ל. ולפי הנ"ל יתישב די"ל דתליא בשני הטעמים דלטעם רש"י ז"ל ל"ש לומר דין דשילמ"ת בדבר דתליא בזמן ולהר"ן ז"ל אין נ"מ בזה כיון דהדבר ניתר בעצמו הוה מין במינו וכנ"ל וא"כ י"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל ג"כ כהמרדכי הנ"ל דדבר התלוי בזמן ל"ש דשילמ"ת ולפי הנ"ל הוא רק היכא דל"ש טעם הר"ן ז"ל רק טעם רש"י ז"ל וכיון דבמוקצה הרי תלי בזמן ל"ש דשילמ"ת משא"כ בהך דביצה דלא היתה לה שעת הכושר שפיר שייך דשילמ"ת אף לטעם רש"י ז"ל כנ"ל לכן ספק אסור

(ז) ועוד היה נלפע"ד לכאורה לישב קושיית הר"ן ז"ל ע"פ הנ"ל דל"ש טעמו של הר"ן ז"ל בדשילמ"ת אצל חמץ בפסח בלא הך טעמא דחוזר לאיסורו דהנה כבר הבאתי טעמו של הר"ן ז"ל משום דר"י ורבנן פליגי במס' מנחות (דף כב ע"א) אם דם מבטל דם דר"י ס"ל דאין דם מבטל דם ומפרש רש"י שם דשניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר כו' רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ור"י סבר מכאן למין במינו שאינו בטיל וכו' ופירש הר"ן ז"ל בנדרים שם משום דהא דרבנן סברי דבטל משום דאף דבמינם שוים הם מ"מ בדינם מחולקים הם. אבל אם ג"כ בדינם עתידין להיות שוים בזה אף דעתה אינם שוין בדינם מ"מ הוה מין במינו ג"כ לחכמים ולא בטיל כמבואר בנדרים (דף