שו"ת ברית עולם קט

כנ"ל ולא הוי אלא מדרבנן ואיך שייך מעילה בזה. אך באמת י"ל בזה דהכ"מ ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל יפרש הך תירוץ דהגמרא דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי שלא כפירש"י ז"ל משום דהוי דבר שיש לו מתירין לא הוה אלא מדרבנן די"ל דרש"י ז"ל לשיטתו דטעמו בדבר שיש לו מתירין משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא הוה אלא מדרבנן. ומזה לכאורה ראי' ברורה דע"כ רש"י ז"ל לא ס"ל לטעם הר"ן ז"ל דאל"כ הא הוי דאורייתא הדבר שיש לו מתירין מטעם הר"ן ז"ל ולפירש"י ז"ל לא ס"ל לחלק בין לח בלח ליבש ביבש דהא רש"י ז"ל פי' בהדיא ביבמות (דף פא ע"ב) ר"י אומר לא תעלה דקסבר ר"י בכל דוכתי מין במינו לא בעיל עייש"ה ושם מיירי ביבש ביבש ומ"מ פירש בר"י דמין במינו לא בטיל ועיי"ש בתוס' ז"ל ד"ה ר"י אומר. והא דבמס' פסחים (דף ל ע"א) דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו כו' כתב רש"י ז"ל ש"מ דפסק רבא הלכתא דבכל איסורין שבתורה במינו במ"ש ולא שני לן בין חמץ לשאר איסור כו' שמעינן מינה חלב שנפל לקדרה איסור במשהו כו' והיינו דפוסק כר"י דמין במינו במשהו ודקדק רש"י ז"ל וכתב כגון חלב שנפל לקדרה ולא כתב חלב שנתערב בדבר אחר דמשמע דוקא דבר לח. היינו משום דבזה לא פסק כר"י דגם רש"י ז"ל לא ס"ל דמין במינו במשהו אלא בלח ולא ביבש כמבואר בהרא"ש ז"ל במס' ע"א שם ור"י בעצמו ס"ל דגם ביבש לא בטיל לשיטת רש"י ז"ל כנ"ל ומש"ה פירש"י ז"ל שם במס' ב"מ הנ"ל משום דהדבר שיש לו מתירין הוא מדרבנן. אך הכ"מ ז"ל דמפרש להרמב"ם ז"ל דהל' מעילה הנ"ל משום דבר שיש לו מתירין דמשמע דגם ביבש ביבש הוא מן התורה יפרש בהך דב"מ הנ"ל כמו שמפרש בשיטה מקובצת שם ד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי פי' מ"ש שאין בו שוה פרוטה מן התורה אין צריך פדיון ויכול לאכלו חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף וכו' עיי"ש דמיישב ג"כ הך דאיתא שם בגמרא הדר הוי דאורייתא ודרבנן כו' עיי"ש ומש"ה הוה דרבנן אבל משום דבר שיש לו מתירין י"ל דהוה מן התורה וצ"ע בזה: אך לפי מה שכתבתי דלר"י ל"ש דבר שיש לו מתירין בדבר התלוי בזמן לשיטת רש"י ז"ל אי ל"ש טעם הר"ן ז"ל לכאורה צ"ע מהא דמס' ביצה (דף לז:) בהך דשנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דס"ל לר"י דאסור אף בתחומין מדרבנן מ"מ אסור מטעם א"ב והקשה בשאג"א (סימן ל) דהא הא דאין ברירה הוא משום ספק דלמא לא הגיע לו חלקו הראוי לו אבל יכול להיות דהגיע לו חלקו וכמו שפירשו התוס' בגיטין (דף מז:) וא"כ הוה ספק דרבנן ואמאי אסר ר"י ומזה הכריח דע"כ הטעם משום דבר שיש לו מתירין ומזה השיג על הרמב"ן ז"ל שפירש דר"י לא ס"ל דבר שיש לו מתירין עיי"ש ולפי שכתבתי דלר"י ל"ש דבר שיש לו מתירין בזה דתלוי בזמן היכא דל"ש אלא טעם רש"י ז"ל א"כ כאן בתחומין דהוה ספק אם הגיע לו חלקו ל"ש אלא טעם רש"י ז"ל וגם הך דאיסור תחומין תלוי בזמן דהיום לא יהיה לו היתר לעולם כנ"ל א"כ לר"י לפי הנ"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין א"כ קשה קושיית רבינו הש"א ז"ל הנ"ל למקומה אמאי אסר ר"י בהך דחבית ובהמה דביצה הנ"ל דהא הוה ספק דרבנן וכנ"ל. ואף דלרש"י ז"ל למ"ד א"ב הוה בכל מ"ש שייך לשניהם כמבואר בגמרא גיטין (דף מז ע"א) שם עיי"ש, מ"מ הרי לתוס' ז"ל קשה. ובש"א ז"ל שם הוכיח לה כתוס' ז"ל. וגם לפע"ד כתבתי בקונטרסי בענין ברירה בעה"י להוכיח בטעמים נכונים דכל הפלוגתא ברש"י ותוס' ז"ל בפירושם למ"ד א"ב הוא רק היכא שירשו שדה דאז ל"ש לומר דשייך לכ"א מחצה רק דלא ידעינן איזה דהרי כל מ"ש ומ"ש הוריש להם אביהם לשניהם יחד א"כ שייך כל מ"ש לשניהם יחד לכן פירש"י ז"ל כן דכל מ"ש שייך לשניהם ומ"מ התוס' ז"ל פליגי. וגם בשנים שלקחו דבר בשותפות יש נ"מ האיך לקחו דאם קנו שדה בשותפות לחלוק השדה אזי לקחו שיהיה חצי לזה וחצי לזה אבל אם לא יחלוקו אלא בהתבואה אזי כל חטה יונק משדה שותפות בזה שייך מחלוקת רש"י ותוס' ז"ל אבל בלקחו דבר לחלוק כן אזי גם לרש"י ז"ל שייך לכ"א חצי במקום אחד והוכחתי שם דגם מרש"י ז"ל מוכרח דמודה לתוס' ז"ל בזה א"כ לפי זה גם לרש"י ז"ל קשה קושיית הש"א ז"ל הנ"ל דהא יכול להיות שהגיע לו חלקו הראוי לו ונימא דמדרבנן י"ב אע"כ משום דבר שיש לו מתירין כתירוץ הש"א ז"ל הנ"ל א"כ הרי מוכח דר"י ס"ל דבר שיש לו מתירין גם כן בתחומין דתליא בזמן וטעם הר"ן ז"ל ל"ש שם כנ"ל. אך לפי ע"ד כתבתי שם בקונטרסי די"ל דעת הרמב"ן ז"ל דלעולם לא ס"ל לר"י דבר שיש לו מתירין והא דאסור בחבית ובהמה הנ"ל י"ל דאף דהוה ספק דרבנן מ"מ הוה כאן איתחזיק איסורא דיש כאן בודאי מחצה שאסור וכל היכא דאתחזיק איסורא אף בספק דרבנן איתא בזה מחלוקת הרמב"ם והרשב"א ז"ל כמבואר ביו"ד (סימן קי) בכללי ס"ס אות כ' וי"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל לאיסור. ואדרבה הקשיתי לדעת הש"א ז"ל האיך נוכל ליישב לדעת התוס' ז"ל משום דבר שיש לו מתירין הא מבואר בעירובין (דף מה ע"ב) ד"ה ואיבע"א. דבעירוב הקילו אף בדבר שיש לו מתירין והארכתי בזה ואכמ"ל א"כ ג"כ קושייתנו ל"ק די"ל דאף דר"י א"ל דבר שיש לו מתירין מ"מ בתלוי בזמן ל"ש לטעם רש"י ז"ל כנ"ל ואם כן בעירוב בספק ל"ש דבר שיש לו מתירין והא דאסור לר"י שם הוא כנ"ל

והנה במה שנתבאר למעלה היה אפשר ליישב דברי הפר"ח ז'"ל ביו"ד (סימן קב) דהביא ראיה דחמץ בפסח הוה גם כן דבר שיש לו מתירין אף שחוזר ונאסר לשנה הבאה דלא כהמרדכי בפרק כ"ש דהא גם תחומין חוזר ונאסר לשבוע הבא. והביא בספר ברכת אברהם ובספר ישועות יעקב להקשות ע"ז דהא במתניתין אמר השואל כלי מחבירו בעיו"ט כרגלי השואל ביו"ט כו' א"כ לשבת הבאה יהיה זה השאלה מעיו"ט כיון שקנה שביתה אצל השואל והוה כדבר שיש לו מתירין. אך לפי זה דאין הפירוש דוקא שיחזור הדבר לאיסורו אלא דאם האיסור חזר ל"ש דבר שיש לו מתירין כנ"ל אם כן שפיר הקשה דהא ג"כ תחומין תליא בזמן דהאיסור חוזר אלא זה הדבר לא נאסר דקנה שביתה אצל השואל ולא הותר למה שנאסר וכנ"ל ושפיר הוה הוכחה לדינו ז"ל אלא דמ"מ הפר"ח ז"ל בעצמו ע"כ לא נחית לפירוש זה דאל"כ לא היה מקשה בכונת המרדכי ז"ל דאמאי בחדש חוזר לאיסורו הא שוב לא יאסר וכנ"ל

(ו) ולפי הנתבאר לכאורה הי' נלפע"ד לולא דמסתפינא דאפשר דמתישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ט"ו מהל' מ"א הל' י"ב וז"ל יראה לי שאפילו דשילמ"ת באינו מינו בטיל אם נתערב בשא"מ ולא נתן טעם מותר לא יהיה זה שלימ"ת חמור מטבל שהרי לתקנו ואעפ"כ שלא במינו בנו"ט כמו שביארנו ואל תתמה כו' לפיכך החמירו. וע"ז השיג הראב"ד ז"ל וז"ל אני אומר משנה שלמה היא עכ"ל. וכתב בכס"מ ואפשר לומר עוד שטעמו ז"ל מדאמרינן בירושלמי פ"ו דנדרים אלין נדרים מה את עביד לון כדשילמ"ת דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנו"ט ה"ז תיפתר מין בשאינו מינו בדשילמ"ת ומאחר כו' ואני אומר שאעפ"י כו' אינו מוכרח במשנה דאפשר לומר שמה ששנינו במשנה שהנודר מן הדבר כו' היינו משום דחשיב לנדרים דבר שאין להם מתירין כו' ועפ"י כו' כיון שאין ההיתר בה אלא ע"י שאלת חכם לא חשיב דשילמ"ת. ועוד שבירושלמי עצמו כו' עייש"ה וכבר האריכו רבותינו המחברים בזה. ואם נכון סברתי הנ"ל י"ל דגם זה תליא בשיטת רש"י והר"ן ז"ל דנדרים באמת אין לה היתר אחר רק דישאל על נדרו וזה לא נאסר מעולם כמבואר בירושלמי להסוברים דנדרים לא הוה דשילמ"ת דנתבאר יותר דיש סברא לומר כן דהחכם עוקר הנדר מעיקרו הוה כלא נאסר מעולם. וזה לכאורה לפע"ד רק לשיטת רש"י ז"ל דס"ל הטעם משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בזה ל"ש אלא דמה שנאסר נעשה היתר. אבל לטעם הר"ן ז"ל דמשום מין במינו נגעו בה ג"כ בנדרים הוה מין במינו כנ"ל דמה נ"מ דנתעקר הנדר מעיקרו וזה לא נאסר מעולם סו"ס הרי יש היתר לדבר הזה ואדרבה עדיף טפי ודמי לההיתר השני ולכאורה לפיע"ד הדבר ברור דלהר"ן ז"ל ל"ש סברא המבואר בירושלמי שם אלא דשפיר מקרי דשילמ"ת. אך כ"ז רק באם