שו"ת ברית עולם קח

קודם שנשחט הבת ולא ניכר האיסור קודם התערובות כו' עיי"ש. ולפע"ד לכאורה ק"ל ע"ז לומר בכונת המחבר ז"ל כן שהרי הבאתי למעלה מהרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהל' מעילה הל' ו' דאם הקדיש סלע בכיס אם הוציא כולה מעל וכתב בכ"מ דהטעם דלא בטיל ברוב משום דהוה דשילמ"ת עיי"ש. והרי זה דמי ממש להך דאו"ב הנ"ל דקודם ששחט האם נתערב ואח"כ כשנשתטה נעשה איסור מעורב ממילא כמו כן בהך דסלע בכיס דהקדש הנ"ל דהיה מעורב מקודם ומ"מ כתב הב"י בספרו הכ"מ הנ"ל דהוה דשילמ"ת והאיך נימא דכאן הטעם של הב"י באו"ב דאף בדבר שיש לו מתירין מהני ביטול. ובודאי דוחק לומר דהכ"מ מפרש לטעם הרמב"ם ז"ל ולדידיה ז"ל לא ס"ל כן כיון דמתרץ שם עוד תירוץ ל"ל להמציא תירוץ מה דלא ס"ל ז"ל כן א"ו גם הכ"מ ז"ל ס"ל כן. ואף דלכאורה יש ראיה דהרמב"ם ז"ל ע"כ ס"ל דשייך ג"כ בזה דבר שיש לו מתירין דהא פסק בהל' מ"א דהטעם בחמץ משום דהוה דבר שיש לו מתירין ובפ' ד' מחומ"צ פסק דאם נתערב קודם הפסח מ"ש חוזר וניעור בפסח ואף דכשנתערב לא היה איסור אז ועיין בזה בס' פ"מ (סימן תמז) באו"ת שם ויש לחלק בזה. מ"מ פשוטו משמע דגם הכ"מ ס"ל הכי כהרמב"ם ז"ל. אך מ"מ צ"ע זה דהרי הוכחתי דלהב"י יבש ביבש ע"כ ל"ש מין במינו ול"ש דבר שיש לו מתירין כטעם הר"ן ז"ל. א"כ בלא"ה תירוץ הכ"מ ז"ל לדידיה ז"ל לא ס"ל אלא דלהרמב"ם ז"ל תירץ כן א"כ יש לקיים תירוצו של הגאון בן הגאון המחבר ז"ל הנ"ל. אלא דלפי"מ שכתבנו בהנ"ל י"ל דהמחבר לשיטתו אזיל כמו שפסק בהך דבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה דמהני ביטול ולא הוה דבר שיש לו מתירין משום דלצליה לא נאסרה וביארתי למעלה בעה"י דתליא בשיטת רש"י ז"ל כנ"ל דלטעם רש"י ז"ל לא אמרינן הסברא דעד שתאכלנו באיסור כו' אלא היכא דהותר למה שהיה אסור. ולפי"ז גם מה דתלי בזמן ל"ש טעם רש"י ז"ל כנ"ל וכתבתי דמש"ה ל"ש בהך דבשר ששהה ג"י בלא מליחה טעם הר"ן ז"ל משום דהוה יבש ביבש ואפשר דהמחבר פוסק כהתוס' ז"ל דבזה בטל אף לר"י אף מין במינו וכנ"ל א"כ י"ל דג"כ דאו"ב הנ"ל ג"כ הלא הדבר עצמו לא נאסר כלל אלא דיומא הוא דקגרים והיום הזה לא יבא להיתר לעולם מש"ה ל"ש בזה דבר שיש לו מתירין לטעם רש"י ז"ל ולטעם הר"ן ז"ל י"ל כנ"ל דביבש ביבש ס"ל להמחבר הב"י ז"ל דל"ש זה כנ"ל וא"כ ל"ש ב' הטעמים באו"ב. ועוד דל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא היכא דאנו רוצים לבטל לגמרי אך אם נרצה לומר ל דפריש מרובא פריש ולא מטעם ביטול קאתינן עלה. א"כ בלא"ה ל"ש טעם הר"ן ז"ל וא"כ ל"ש ב' הטעמים באו"ב כן י"ל דס"ל להמחבר ול"ש בו דבר שילמ"ת. אך מה דפסק המחבר ז"ל בש"ע או"ת (סי' תצו סעיף יב) בזימן ב' ומצא ג' דאסורין בזה י"ל בלא טעם דדבר שיש לו מתירין כמבואר בנוב"י (סימן הנ"ל) וגם בזה י"ל דהיכא דנרצה לומר כל דפריש מרובא פריש לא מטעם ביטול קאתינן עלה ובלא"ה ל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל ולהנ"ל בזה ג"כ ל"ש טעם רש"י ז"ל מש"ה ל"ש דבר שיש לו מתירין בזה, ועיין בצל"ח ז"ל במס' ביצה (דף י) בסוגיא זו, אך הר"ן ז"ל שפירש בהדיא בהנ"ל דהטעם משום דבר שיש לו מתירין י"ל דכפי מה שהוכחנו דס"ל ז"ל לטעמו של רש"י ז"ל משום דאפשר בתקנה בלא ביטול ואף דנתבאר למעלה דגם באיסור דיו"ט גורם הוה תליא בזמן כמו חדש ול"ש דבר שיש לו מתירין מ"מ י"ל דהר"ן ז"ל ס"ל דמ"מ שייך בזה דבר שיש לו מתירין וכמו שהוכחתי לעיל דגם רש"י ז"ל כתב טעמו דעד שתאכלנו באיסור כו' גם בחדש הנ"ל כמבואר במס' נדרים (דף נב ע"א) הנ"ל. אך ל"ד לחדש דלא היה לו שעת הכושר אבל היכא דהיה לו שעת הכושר י"ל דגם לרש"י ז"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין. אך י"ל דהר"ן ז"ל לא ס"ל כתוס' ז"ל דביבש ל"ש מין במינו וכמבואר בנוב"י תניינא חיו"ד (סימן נג) כנ"ל וגם יהיה ראיה מזה לנוב"י ז"ל. ובזה י"ל ג"כ במה שחקר הכו"פ ביו"ד (סימן טז הנ"ל) באו"ב אם שחט האב ביום אם מותר לשחוט הבן בין השמשות דכיון דגם זה הוה ספק אם או"ב נוהג בזכרים וגם בין השמשות ספק יום ספק לילה והוה ס"ס והניח בצ"ע. והז"י השיג שם עליו הביאו הפ"ת שם מטעם דהוה דבר שיש לו מתירין ולפי הנ"ל לכאורה ל"ק דשם לא מיירי בתערובות כל ול"ש טעם הר"ן ז"ל הנ"ל רק טעם רש"י ז"ל ולהנ"ל טעם רש"י ז"ל ל"ש בדבר זה שתלוי רק בזמן והיה לו שעת הכושר ול"ש בזה דבר שיש לו מתירין

ובזה היה נלפע"ד ליישב קושיית הגרע"א ז"ל בס' דו"ת במס' עירובין (דף לב ע"א) דאר"נ דבשל תורה לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו ודייק לה מדתנן משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר מותרים מחצות היום ואילך לפי שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בה ב"ד הוא דלא מתעצל הא שלית כו' עיי"ש. וע"ז הקשה הגרע"א ז"ל שם קשה דמנ"ל דלא סמכינן כלל בדאורייתא דלמא חזקה זו אינו בירור גמור רק בדרך רוב ובחדש דהוה דבר שיש לו מתירין לא סמכינן עליה לפוסקים דבדבר שיש לו מתירין לא סמכינן ארובא פריש ולל"ק פליג על ר"נ כו'. וכתב שם עוד דיש לעיין ג"כ בתולין (דף פו ע"א) מ"ש רישא דשחיטת תש"ו פטור מכיסוי ומ"ש סיפא דחייב ביה משום או"ב הא י"ל דברישא באמת סמכינן על הרוב דמעשיהם מקולקלים אבל בסיפא לענין או"ב הוה דבר שיש לו מתירין ולא סמכינן על הרוב וסיים שם וצע"ג עיי"ש. ולהנ"ל לכאורה ל"ק די"ל דר"נ דהביא ראיה מהא דיודעין דאין ב"ד מתעצלין בה ס"ל כר"פ וכר"ה במנחות הנ"ל דאכלי חדש בשתסר נגהי שבסר וכמו שתירץ הר"פ בהמרדכי הנ"ל דכיון דחוזר לאיסורו דהיינו כמו שפירשנו שנו בעה"י דמשום דתליא בזמן ל"ש דבר שיש לו מתירין בזה. ומשום דמיירי בספק ולא בתערובות א"כ ל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל כנ"ל מש"ה ל"ש בזה דבר שיש לו מתירין כנ"ל. א"כ גם כאן בהך דעירובין בחדש דלא מיירי בתערובות אלא בספק דלא ידעי אם ב"ד הקריבו את העומר א"כ בזה ל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל וכמו דבהך דמנחות ס"ל לר"פ ולר"ה דלא אמרינן בזה דבר שיש לו מתירין כן י"ל בהך דעירובין וכנ"ל וזה נלפע"ד ברור דדין א' להם הך דמס' מנחות הנ"ל והך דעירובין הנ"ל. וגם קושייתו ז"ל מהך דחולין י"ל לפי הנ"ל דבאו"ב ל"ש דבר שיש לו מתירין כנ"ל. ומיושב שפיר קושיית הפר"ת ז"ל דהאיך תירץ במרדכי דבחדש ל"ש דבר שיש לו מתירין הא מבואר בירושלמי ובכמה דוכתי דשייך דשילמ"ת גם בחדש וכמו שנתבאר למעלה ג"כ מהך דנדרים. ומעתה לכאורה ל"ק די"ל דשם דקרי לחדש דבר שיש לו מתירין מיירי בתערובות דשייך טעם הר"ן ז"ל. אבל בספק דל"ש טעם הר"ן ז"ל אלא טעם רש"י ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל שפיר תירץ במרדכי דל"ש דבר שיש לו מתירין בחדש כטעם הנ"ל

שוב נלפע"ד בענין הנ"ל להוכיח דע"כ בדבר יבש גם לדעת הר"ן ז"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין דהנה במס' ב"מ (דף נב ע"ב) גופא אמר חזקיה מ"ש שאין בה שו"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי וכו'. ומקשה בגמרא מיתיבי התרומה והביכורים כו' ואי איתא לדחזקיה כו' וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ופירש"י ז"ל ד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. לתפוס פרוטה זו בקדושת מעשר שהמעורב מן התורה בטל ברוב דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרי היכא דיש לו מתירין לא ליבטל הלכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י' מהל' מעשר הל' ט'. ולפי דעת הר"ן ז"ל דפירש הטעם בדבר שיש לו מתירין משום מין במינו והוא מדאורייתא לפי הנ"ל א"כ אף דהר"ן ז"ל ס"ל ג"כ טעם רש"י ז"ל מ"מ כיון דשייך ג"כ טעמו ז"ל דמין במינו דהוי מן התורה כנ"ל א"כ קשה להך מתניתין דתלה ודביכורים הנ"ל דהיה אפשר בתקנה ול"ש תירוץ הגמרא דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי כנ"ל אך אם נימא דיבש ביבש ל"ש דבר שיש לו מתירין א"ש דהך מתניתין מיירי ביבש ביבש וע"כ ל"ש אלא טעם רש"י ז"ל דהוא מדרבנן וא"כ לכאורה צ"ע הך דהרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהל' מעילה הנ"ל דתירץ הכ"מ ז"ל דהטעם משום דבר שיש לו מתירין. דביבש ביבש ל"ש טעם הר"ן ז"ל משום מין במינו