שו"ת ברית עולם קו

ההיתר טרם יגיע שעת איסורו ושפיר שייך סברת רש"י ז"ל בטעמו דהוי דשילמ"ת וכמוש"כ הגאונים ז"ל הנ"ל שם. ועוד קשה בטעם המובא במרדכי שם דמשו"ה לא הוי דשילמ"ת משום שיחזור לאיסורו הלא שם מיירי בחדש וחדש כיון שנותר אחר זמן העומר שוב לא יחזור לאיסורו לעולם. ומצאתי בעה"י שהפר"ת ביו"ד העיר בזה ובצל"ח ביצה (דף ד ע"א) ד"ה ר"א אמר עש"ה

(ב) ולפע"ד נראה לכאורה בטעמא דהך מלתא דהנה בשער המלך בהל' חומ"צ הביא בשם ר"י שכתב וז"ל אע"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר וכו'. ועוד דדשילמ"ת הוא דלאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובות מיהו וכל דשילמ"ת וכו' כדאסיק ר"א בשילהי ביצה ור"י דקאמר בס' פליג אר"א וליתא עכ"ד ז"ל. והקשה עליו בשעה"מ שהרי הא דדשילמ"ת איתא בברייתא דפ' הנודר מן הירק ר"מ אומר כ"ד שילמ"ת לא נתנו חכמים בהם שיעור וחכמים לא פליגי עליו וכו' וכדאיתא בירושלמי כו' ור"י גופא א"ל דהלכה כסתם משנה וכיון שכן האיך יחלוק ר"י על סתם משנה וברייתא דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ"ע (ועיין בביאור הגר"א ז"ל יו"ד (סי' קב) שהביא מקור לזה מאן דפליג ע"ז יעוש"ה) והביא שם השעה"מ לישב את רבינו יונה ז"ל ע"פ דברי הרב ראש יוסף ז"ל דטעמי' דר"י דלא אמרינן דשילמ"ת אלא כשהאיסור מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשילמ"ס אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרינן דשילמ"ת דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה ביו"ט אע"ג וכו' שאני שלא היה לה שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הו"ל כאיסור מעיקרא יעוש"ה. ואפשר שלזה כוון ר"י. וז"ש כדשילמ"ת אפילו באלף לא בטיל אע"פ שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק ר"א בשילהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוה ממש כהא דחמץ דהמים ומלח עצמם דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאיסור יותר מאלפים אמה וכו' והי' להם שעת הכושר וכו'. ור"י פליג אר"א כלומר דוקא בההיא דר"א וכו' עייש"ה ועיין בטעם המלך שם. והדבר נכון בסברא דהנה אם היה לו שעת הכושר הלא כבר נקרא שם היתר על הדבר כגון חמץ בפסח וכדומה הדבר בעצמו הוא מותר ומה שאנו דנים ע"כ על היום ובזה ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור דהיינו באיסור היום תאכלנו בהיתר. דהיום לא ניתר לעולם ומה שהותר אחר הפסח דבר אחר הוא ויומא דקגרים משא"כ אם לא היה לה שעת הכושר כגון ביצה שנולדה ביו"ט הרי תיכף כשנולדה נולדה באיסור ולא היה רגע שיקרא שם היתר עליה וא"כ הוה כמו ביצה אסורה בזה אמרינן עד שתאכלנו הביצה באיסור תאכלנו בהיתר ודוק בסברא זו כי לכאורה נכון הוא. א"כ מעתה א"ש דברי המרדכי הנ"ל המובא ברמ"א הנ"ל די"ל דזה כוונתו שם שכתב והר"פ תירץ דלא מיקרי דשילמ"ת בשום דוכתא דבר שיחזור לאיסורו דכיון דהוא דבר דיחזור לאיסורו א"כ הרי לא תליא בהדבר בעצמו אלא בעת וזמן א"כ ל"ש בזה דשילמ"ת דהזמן לא יותר לעולם א"כ א"ש שם בחדש אף דהחדש כיון שניתר שוב לא יחזור לאיסורו אלא דהכי פירושו דגם איסור חדש יחזור לאיסורו לשנה הבאה כשיהיה עוד חדש ומה שיותר החדש הזה לאחר הקרבת העומר היינו שיהיה ישן ודבר אחר הוא ולא מה שהוא אסור עתה יהיה לו מתירין אח"ז דיומא הוא דקגרים כמו חמץ בפסח ואדרבה לפיע"ד ברור להיפך דלהר"ן ז"ל דהטעם הוא משום מין במינו נגעו בה א"כ בחדש אף שאיסורו יחזור לשנה הבאה מ"מ זה החדש יהיה לעולם מותר ושוב זה החדש לא יחזור לאיסורו וא"כ שפיר הוה מין במינו להר"ן ז"ל ואם היה נתערב חדש בס' להר"ן ז"ל הוה דשילמ"ת וע"כ סברת המרדכי לא קאי להר"ן ז"ל וז"ב לכאורה. אלא כיון דשם מיירי בספק דאכלי חדש בשיתסר נגהי שבסר והוי ספק ולא תערובות א"כ טעם הר"ן ז"ל לא שייך בזה אלא טעם רש"י ז"ל מש"ה שפיר תירצו דל"ש בזה דשילמ"ת דמה שאסור לא הותר. ואף דלכאורה קשה דהלא בביצה שנולדה ביו"ט הבאתי למעלה דמש"ה הוה דשילמ"ת משום דלא היה לה שעת הכושר א"כ ג"כ חדש הלא לא היה לה שעת הכושר א"כ נימא דשייך בזה דשילמ"ת. ודוחק לומר דהי' לה שעת הכושר קודם הזריעה דהי' החטה הנזרעת מותרת דזה אינו דדבר אחר הוא החדש. אך מ"מ י"ל דאפשר דר"פ ור"ה ס"ל דאף אם לא הי' לה שעת הכושר ל"ש דשילמ"ת בספק כיון דטעם הר"ן ז"ל ל"ש אלא טעם רש"י ז"ל ובזה ס"ל כיון דמה שאסור לא הותר ל"ש דשילמ"ת ולא ס"ל לחלק בין הי' לו שעת הכושר ללא היה לו שעת הכושר. ואולי י"ל דר"פ לשיטתו אזיל דשם בביצה בספק לא רצה לאוקמי כר"א משום דשילמ"ת רק משום דבר שבמנין דאוקי שם כתנא דליטרא קציעות עייש"ה. ואפשר דג"כ ר"ה הכי ס"ל. אבל להר"ן ז"ל הוה מין במינו דלדידיה ז"ל לאו דוקא למה שנאסר צריכה להיות היתר כנ"ל וזה שפסק הב"י בש"ע יו"ד (סי' סט סעיף יד). והוא מתרוה"ד (סי' קע) דבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות דבטיל ברוב וכתב שם הטעם אף דראוי לצלי מ"מ לא מקרי דשילמ"ת כיון דלצלי לא נאסר מעולם. ולכאורה זה רק לטעם רש"י ז"ל, משא"כ לטעם הר"ן ז"ל אפשר דמקרי מין במינו ומ"מ ל"ק על המחבר ב"י ז"ל הנ"ל אמאי פסק דלא הוה דשילמ"ת ואמאי לא חש לה לדעת הר"ן ז"ל י"ל דפסק כתוס' ז"ל במס' מנחות (דף כב ע"ב) ד"ה מכאן שכתבו דאף לר"י דס"ל מין במינו לא בטיל מ"מ בדבר יבש בטל שפיר א"כ ל"ש דשילמ"ת בדבר יבש אף אם נימא דהר"ן ז"ל ס"ל דגם דבר יבש לא בטיל דאל"כ לשיטתו האך שייך דשילמ"ת בביצה שנולדה ביו"ט דהוה דבר יבש וכמו שביאר מרן הנוב"י בתנינא חלק יו"ד (סי' צג) עיי"ש. ובלאו הך דביצה הנ"ל שהוכיח לה הנוב"י הנ"ל יש לכאורה להביא ראיה דהתוס' ז"ל לא ס"ל כטעם הר"ן ז"ל מהך דנדרים דמקשה בגמרא שם (דף נט ע"א) והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלי ברוב. סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' אמרי בתרומה ביד כהן כו'. ולכאורה קשה לטעם הר"ן ז"ל דדשילמ"ת משום מין במינו נגעו בה א"כ לפי' התוס' דיבש ביבש ל"ש מין במינו א"כ מאי מקשה מהך דתרומה דלמא שם מיירי ביבש ביבש ועוד דמשמעות המתניתין סאה תרומה לשון זה ע"כ נופל על דבר יבש ביבש וא"כ י"ל דל"ש בזה דשילמ"ת משא"כ בנתרבה בגידוליו דנעשה הכל מאחד דהוה כמו לח בלח בזה שפיר שייך דשילמ"ת אלא ע"כ כהוכחת הנוב"י ז"ל דהתוס' ז"ל לא ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל בדשלמ"ת. גם בהא דביצה (דף י ע"ב) בזימן שנים ומצא שלשה כו' דאסורין משום דאיכא חד שאינו מוכן מעורב בהו ול"ל דיהיה בטל חד בתרי דהוה דבר שיש לו מתירין כ"כ הר"ן ז"ל. ועיי"ש בתוס' דכתבו עוד תירוץ לזה אך להר"ן ז"ל הרי דהוה דשילמ"ת וא"כ לטעמו ז"ל משום מין במינו ל"ש ביבש ביבש לפי הנ"ל אך לפי"מ שכתבתי לקמן דגם ר"ן ז"ל מודה לרש"י ז"ל בטעמו דדשילמ"ת אתי שפיר בפשיטות. אך הב"י י"ל דפסק בזה כתוס' ז"ל ול"ש לב' הטעמים דשילמ"ת. וכ"ז כשילמ"ת ואינו חוזר לאיסורו לעולם אך דתלי בזמן או דלא הותר למה שהיה אסור. בזה הוכחנו דלהר"ן ז"ל שייך דבר שיש לו מתירין ולרש"י ז"ל ל"ש דבר שיש לו מתירין לפי פי' המרדכי הנ"ל

(ג) ומעתה נחקור האיך הדין לסברת הר"ן ז"ל הנ"ל בחמץ דהחמץ בעצמו חוזר לאיסורו לשנה הבאה דלפי הנ"ל לרש"י ז"ל ל"ש כאן דשילמ"ת להמרדכי והיינו משום שזמן הפסח גורם ולא הדבר בעצמו כמו חדש אך להר"ן ז"ל יש לחקור האיך הדין בזה. והנה בצל"ח ז"ל הנ"ל ובטעם המלך הנ"ל כתבו דלהר"ן ז"ל ל"ש דשילמ"ת כיון שחוזר לאיסורו אך כתבו לשיטתם ז"ל דלרש"י ז"ל שייך דשילמ"ת בזה דלא כדין המרדכי הנ"ל. אך כבר הוכחנו בעה"י דאדרבה לרש"י ז"ל קאי דין המרדכי הנ"ל דכיון דהטעם הוא משום עד שתאכלנו כו' צריך להיות נעשה האיסור בעצמו היתר וכמו שהוכחתי מהך דר"פ ור"ה במס' מנחות הנ"ל דמיירי בחדש בספק וכנ"ל. ואף דבנדרים (דף נח ע"א) דאיתא כל דשילמ"ת כגון טבל ומ"ש והקדש וחדש כו'. ופירש רש"י ז"ל כגון טבל שיש לו מתירין כו' וחדש עומר מתירו להכי