שו"ת ברית עולם קה

ודאסור גם בהנאה והרי דמדאורייתא הוא. אך לפי"ז צ"ע לכאורה דהאיך פסק הרמב"ם ז"ל דחוב"ע הא דאסור בהנאה הוא מדרבנן וכדמוכח מכל מה שנתבאר למעלה והאיך הוא ז"ל בעצמו הביא דרשא דתו"כ מקרא דאותו לחוב"ע דאסור בהנאה מן התורה. וכמדומה שאח"כ מצאתי שעמד ע"ז בס' עצמות יוסף. ולכאורה היה נראה דבזה לא פסק כהך דרשא דחו"כ וס"ל דבאמת בהנאה אינו אלא מדרבנן וקרא דאותו מבעי ליה להך דינא דר' אבהו כנ"ל אך מדהביא דרשא דתו"כ לענין חוב"ע מקרא דכי ירחק ממך וגו' סיים סוף דברי התו"כ מקרא דאותו לענין הנאה ואפשר דזה דדייק הרמב"ם ז"ל בצחות לשונו הזהב שכתב ואמרו בתו"כ ברחוק מקום אתה זובח וכו' פרט לחוב"ע וסיים בדבריו ז"ל ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטילנו לכלב ת"ל וכו' היינו דעד כאן הביא ז"ל דרשא דתו"כ לענין חוב"ע דאסור מן התורה במה דפסק ג"כ כן ואח"כ סיים ושם אמר וכו' דהיינו דבתו"כ קאמר שם עוד דבר יותר דגם בהנאה אסור מן התורה ומשום הכי הפסיק באמצע דבריו וכתב ושם אמר מה דמיירי מהתו"כ הנ"ל אנא כהנ"ל. ואולי י"ל באמת דמשום הכי הביא להך סיום דברי התו"כ אף דלא ס"ל כן להלכה כדי לדייק מזה דהך דרשא דכי ירחק וגו' מה דגם הוא ז"ל פסק כן כמבואר בפ' ב' מהל' שחיטה בהדיא דהוא דרשא גמורה ולא אסמכתא כמו שכתב הלח"מ ז"ל דיש סברא לומר כן והביא סיום דברי התו"כ שכתב דצריך קרא דאותו לאסור חוב"ע גם בהנאה ואף דבזה לא פסק כן דקרא דאותו צריכה לדינא דר"א מ"מ דרשא דכי ירחק וגו' דרשא גמורה היא לענין חוב"ע כמבואר בתו"כ כנ"ל ודוק כ"ז לא החלטתי רק כתבתי הנלפע"ד לכאורה ועדיין צריך עיון בזה וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויאיר עינינו בתורתו כעתירת הכותב אייזיק יעקב בהרב הגאון אליעזר שלמה זצלל"ה וועללשר: סימן לב בדין דשילמ"ת בכמה פרטים בעה"י

שאלה כזית חדש והוא ג"כ חמץ שנתערב בדבר אחר בתחלת ליל פסח והדבר אחר הוא של פסח וישן ג"כ. ואם נתערב משש שעות ולמעלה איך הדין בזה אם שייך בזה דשילמ"ת דלא בטיל דלפי המבואר ברמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מ"א דהוה חמץ דשילמ"ת ולדידיה ז"ל אף אם נתערב משש שעות ולמעלה לא מהני ביטול כמבואר בהל' חומ"צ בפ"א ובפ"ד עיי"ש. וגם בנתערב בליל פסח לפי המבואר בש"ע (סי' תמז) אין הטעם משום דשילמ"ת אלא משום חומרא דחמץ ואם יש עוד קצת צד היתר סמכינן בזה להקל כדעת השאילתות כמבואר (בסי' תמז) ומג"א (סי' תסז ס"ק לג) עיי"ש. ולהרמב"ם ז"ל הוה דשילמ"ת ומקום הספק הוא דידוע שני טעמים בדשילמ"ת טעם רש"י ז"ל והר"ן ז"ל. והנה כאן דהוה חדש וחמץ לטעם רש"י ז"ל דהטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך כאן לומר דשילמ"ת דהרי גם בפסח יותר איסור חדש ושייך שפיר לומר עד שתאכלנו בשני איסורים תאכלנו באיסור אחד. ובפרט דאחר הפסח יותר הכל. אך לטעם הר"ן ז"ל ל"ש כאן דשילמ"ת דטעמו ז"ל כיון דיש לו היתר הוה מין במינו הרי בכאן אף דיותר איסור חדש מ"מ יהיה אסור מחמת חמץ ול"ש לומר דהוה מין במינו כיון דהדבר בעצמו אסור הוא מצד החמץ ואף דלאחר הפסח יותר ג"כ איסור חמץ מ"מ הרי איסור זה יחזור לאיסורו לשנה הבאה ול"ש משום זה דשילמ"ת כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' קב) עיי"ש. אך כ"ז לטעם הר"ן ז"ל אבל לטעם רש"י ז"ל כתבו האחרונים ז"ל דל"ש סברא זו דיחזור לאיסורו כיון דאפשר בהיתר מי יכוף אותו להשהותו עד שנה הבאה יאכלנו תיכף אחר פסח והרי יש לו תקנה ויש לדון ע"ז ואף אם נימא דגם לטעם רש"י ז"ל שייך סברא דיחזור לאיסורו ול"ש דשילמ"ת אצל חמץ מ"מ שייך לומר דשילמ"ת משום דהאיסור חדש לא יחזור לאיסורו וא"כ תיכף בפסח לאחר זמן הקרבת העומר ניתר איסור חדש ושייך לומר עד שתאכלנו בב' איסורים תאכלנו באיסור אחד וכבר נתבאר בש"א החדש ג"כ בדין זה וארשום מה שעלה בדעתי העניה לכאורה ולא להחליט ת"ו אך העולה בדעתי לכאורה בהשקף ראשון ע"ד הפלפול כתבתי וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות

(א) תשובה גרסינן במס' פסחים (דף כט ע"ב) אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו כו' רב לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורים שבתורה במינו במשהו כו' ושמואל אמר כו' שמואל לטעמיה כו' שלא במינן אטו מינן לא גזור כו' ור"י אמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם כו'. והקשה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על ר"י דפוסק לאח"ז כר"ש ואפי"ה סובר דחמץ תוך זמנו בני"ט ואמאי הא הוה דשילמ"ת. ותירץ הרמב"ן ז"ל דגוף הדין דדשילמ"ת הוא פלוגתא ור"ש סובר כן ורבנן פליגי על ר"ש וכבר הקשו כולם על הרמב"ן ז"ל דכל הש"ס מלא מזה בדין דבר שיש לו מתירין והאיך יחלוק על זה ר"י ומה גם דבביצה מתרץ ר"א לעולם ספק יו"ט ספק חול והוי דבר שיש לו מתירין כו' ותירץ זה ע"כ גם לר"י דאוקים שם משום משקין שזבו וקשה שם ג"כ על ר"י כמבואר שם בגמרא וא"כ ע"כ ר"א קאי אליבי' ג"כ בתירוץ דדשילמ"ת עיי"ש בגמרא. ועיין בזה בשמהמ"ל ובטעם המלך ובצל"ח בזה. וראיתי בצל"ח לביצה בסוגיא שם שהביא לפלפל מהגאון מהר"ש ז"ל בנו של הצל"ח ז"ל שהאריך ליישב קושיית הרמב"ן ז"ל וכן ראיתי בטעם המלך שניהם ז"ל בסגנון אחד נתנבאו לפרש דדין דאיתא ביו"ד (סי' קב) ברמ"א ז"ל שם בדשילמ"ת החוזר לאיסורו לשנה הבאה הנ"ל תליא בשיטת רש"י והר"ן ז"ל בטעם דשילמ"ת דלרש"י ז"ל דהטעם משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר גם אם חוזר לאיסורו הוה דבר שיש לו מתירין דסו"ס מי יכוף אותו להמתין עד שיחזור לאיסורו. ולהר"ן ז"ל דהטעם משום מין במינו כמבואר במס' נדרים (דף נב) שם אם יחזור לאיסורו לא הוה מין במינו ובזה מחלוקת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל דלהרמב"ם ז"ל הוה דשילמ"ת דס"ל כטעם רש"י ז"ל ולהרמב"ן ז"ל ס"ל כהר"ן ז"ל מש"ה ס"ל ז"ל דלא שייך דבר שיש לו מתירין עייש"ה

ולפע"ד קשה לי על דבריהם ז"ל דהנה במרדכי במסכת פסחים בפרק כל שעה שם הובאה דעה זו דכיון דחוזר לאיסורו לא הוה דשילמ"ת וזהו מקורו דדין המבואר ברמ"א ז"ל ביו"ד (סי' קב) בזה כמו שמצוין שם ובמרדכי דריש מסכת ביצה איתא ג"כ עיין בגמרא בפ' כ"ש דלא איקרי דשילמ""ת דבר החוזר לאיסורו לשנה הבאה כו' ובהגהת המרדכי למטה הביא עי"ז פי' כגון חדש כו' מקשה דאמרינן בפ' העומר (ס"ח) רי"פ ור"ה אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קא סברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן והשתא הלא הוה דשילמ"ת כו' וי"ל דהתם כו' והר' פרץ כתב דלא מקרי דשילמ"ת בשום דוכתא דבר שיחזור לאיסורו משנה לשנה כגון חדש וכו' וכן כתבתי בפ' כ"ש בשם הר"ר חיים כהן עי"כ יעוש"ה והנה שם לא מיירי בתערובות רק בספק וע"כ ל"ש שם טעם הר"ן ז"ל בדין דשילמ""ת דטעם הר"ן ז"ל ל"ש אלא בתערובות ושם מיירי בספק א"כ ל"ש דבר שיש להם מתירין אלא כטעם רש"י ז"ל ומשום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ומ"מ כתב שם ע"ז דמש"ה ל"ש דשילמ"ת בזה משום דחוזר לאיסורו כמבואר שם הרי בהדיא דסברא זו הוא לטעם רש"י ז"ל א"כ דברי הגאונים ז"ל צע"ג גם מה שכתב בס' טעם המלך דבהך דביצה (דף לח) במים ומלח שם מיקרי חוזר לאיסורו לשבת הבאה היינו אם אינו מכינה צ"ע דהרי לא גרע מנדר דמיקרי דבר שיש לו מתירין כשישאל על נדרו וגם כאן יכול להכין על השבת ואף דבנדר איכא מצוה י"ל דגם בזה איכא מצוה וצ"ע בזה. והנה בגוף סברא הנ"ל לכאורה צריכה ביאור באמת לפירש"י ז"ל כיון דהטעם הוא עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר א"כ מאי נפקא מינה אם חוזר לאיסורו או לא וכי מי יכוף אותו להמתין עד זמן איסורו הלא יוכל לאכלו בזמן