שו"ת ברית עולם קד

ממך וגו' ואי דזה אסמכתא בעלמא מנ"ל למרן הכ"מ ז"ל לפרש הכי ברמב"ם ז"ל דאי מההוכתה דפסק כר' אבהו הרי בזה די דנאמר דההנאה הוא מדרבנן ואף דהאכילה הוא מה"ת ג"כ מוכח דינו דר"א כנ"ל אלא די"ל דכונת מרן הכ"מ ז"ל ג"כ על ההנאה והא דכתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דשחיטת חוב"ע מדרבנן היינו דשחיטת חוב"ע איסור הנאתו הוא מדרבנן והיינו דהיכא דשחט חוב"ע אסור בהנאה מדרבנן והוה כאילו כתב דאם שחט חולין בעזרה אסור מדרבנן היינו ההנאה וי"ל דהא דכתב בלשון שחיטת חוב"ע היינו משום דיש עוד אופן חוב"ע כגון שהכניס בשר שחוטה או פירות חולין בעזרה דגם זה אסור ומ"מ בדיעבד מותר גם באכילה כמבואר ברמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה הל' ג' עיי"ש ומשו"ה קאמר בלשון שחיטת חוב"ע והיינו היכא דנשחט בעזרה אסור מדרבנן ההנאה וכמו שסיים בטעמו דמשו"ה פסק כר"א דמיותר קרא דאותו וי"ל דמשו"ה לא ביאר כונתו דקאי רק על הנאה דמדבריו שסיים דנלמד ממה דפסק כר"א מובן כוונתו דקאי על הנאה דמזה מוכח דין דר"א ואין נ"מ לענין אכילה אם הוא מה"ת או דרבנן כנ"ל. ואף דהוא דחוק קצת בהלשון מ"מ נראה לכאורה דיותר טוב לפרש כן כונתו ז"ל כדי שלא יסתור לדבריו ז"ל בעצמו ובפרט דלא נזכר כלל ברמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה דהשחיטה דחוב"ע הוא מדרבנן כמו שנתבאר למעלה

ולכאורה יש להוכיח לסברתנו הנ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא דיש קצת צד עיקר מה"ת דאז אינה מקודשת והיכא דאין לו עיקר כלל מה"ת מהני הקדושין ממה דאיתא במס' גיטין (דף סד ע"ב) גבי הא דאמר רב חסדא דאין קטן זוכה לאחרים מתיב רב חנינא ורדאן כיצד משתתפין המבוי וכו' ומזכה להן ע"י עבדו ושפחתו העברים ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעי גביה אלא לאו דלא אתיא וכו' וקתני זוכה לאחרים שאני שתופי מבואות דרבנן אר"ח אישתיק ורדאן וכו' כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואידך כי אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון במלתא דאית ליה עיקר מה"ח אבל מלתא דל"ל עיקר מה"ת לא. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עירובין הלכה כ' פסק דיוכל לזכות עירובו ע"י שפחתו הקטנה. וביאר שם הטעם בהדיא משום דעירוב הוא מד"ס והקילו בזה. ואף דקיי"ל בכ"מ דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון צ"ל ע"כ דהרמב"ם ז"ל פסק בזה כורדאן דכי אמרינן כעין דאורייתא תיקון ה"מ במידי דאית ליה עיקר מה"ת אבל היכא דל"ל עיקר מה"ת לא והיינו כסברתנו הנ"ל. די"ל דהא דמהני האיסור מדרבנן לאפקועי מקדושין דאורייתא אף דכתב רש"י ז"ל בפסחים (דף ז) בהך דחטי קורדנייתא די"ל משום דהפקר ב"ד הפקר והוה כאינו שלו מ"מ לגבי לאפקועי איסור מה"ת ואיסור ערוה מנ"ל דתיקנו כלל בזה. וי"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובודאי תיקנו זאת בכ"מ אף היכא דהוא נגד איסור מה"ת וא"כ כיון שתיקנו לאסור בהנאה ממילא אינה מקודשת ג"כ מה"ת דהפקר ב"ד הפקר ואינו שלו כפי' רש"י ז"ל או כשאר הטעמים שכתבו הראשונים ז"ל בזה עיי"ש בסוגיא דפסחים שם. וכל זה רק היכא דא"ל עיקר מה"ת בזה שייך הסברא הנ"ל אבל היכא דל"ל עיקר כלל מה"ת בזה לא אמרינן דכעין דאוריתא תיקון וי"ל ג"כ גבי קדושין דהיכא דל"ל שום צד ועיקר מה"ת בזה לא תיקנו כלל האיסור הנאה לאפקועי מאיסור דאורייתא ואיסור ערוה ושפיר מקודשת והיינו כהנ"ל דגם בחוב"ע הוא השחיטה ואכילה מה"ת רק ההנאה מדרבנן משו"ה בזה שפיר תיקנו ואסרו בהנאה ואינה מקודשת כנ"ל ודוק בסברא זו

(ט) ולכאורה נלפע"ד להוכיח דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע מדאורייתא מהך דאיתא במנחות (דף פ ע"ב) תני ר"ת תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דלמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דלמא תודה היא. ה"ד אי וכו' ל"צ דאמר הרי זו. אמרו למידן לפני רבי וליתי לחם ולימא אי הך דקיימא תודה הא לחמה אי לא ליפוק לחולין א"ל וכי מכניסין חולין לעזרה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' פסה"מ הל' י"ג כר"ח דאין לה תקנה אלא תרעה עד שיפול בה מום עיי"ש. ולכאורה הך דינא ע"כ למ"ד חולין בעזרה מה"ת דאלת"ה אלא דכל עיקר חוב"ע מדרבנן היא אמאי נפסיד לקדשים עד שיפול בה מום ואמאי לא ניתי לחמה שפיר כיון דמספקא לן אי היא תודה או תמורה ודלמא תודה היא ושפיר מייתי והרי הוה ספק דרבנן וספק דרבנן קיי"ל לקולא ושפיר יוכל למיתי ובשלמא לשיטת הפוסקים דבספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לחומרא בחתיכה אחת משתי חתיכות י"ל דזה דתודה הנ"ל נקרא איתחזק איסורא דבודאי איכא כאן תמורה וא"ש דינא דר"ת הנ"ל ג"כ למ"ד חוב"ע מדרבנן. ועיין ביו"ד (סי' קי) בש"ך בכללי ס"ס אות כ' שכתב כן בשם הרשב"א ז"ל והוא מגמרא דעירובין (דף לה) בתרומה דרבנן ספק טבל ספק לא טבל וכו' ורבא תירץ שם שאני טבילה דאיתחזק איסורא והעמיד טמא על חזקתו וכתב הש"ך ז"ל דלרבא בכל ספיקא דרבנן דאיתחזק איסורא להחמיר והכריע כהרשב"א ז"ל עיי"ש. אך כ"ז לר"י דהך ברייתא לר"י אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק גבי טבילה דספיקא טהור כת"ק דר"י ש"מ דאף דאיתחזק איסורא ספיקא להקל והביאו הפר"ת והפמ"ג ובכו"פ עיי"ש וא"כ להרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק דספק דרבנן לקולא אף באיתחזק איסורא האיך פסק כר' חייא בהך דמס' מנחות הנ"ל דחברתה אין לה תקנה אלא תרעה עד שיפול בה מום ולמה לא יביא הלחם אם דעיקר חולין בעזרה כולה מדרבנן ולמה נפסיד הקדשים אע"כ דס"ל להרמב"ם ז"ל דחולין בעזרה מה"ת אלא דעל ההנאה הוא רק מדרבנן ומשו"ה לא נוכל להביא הלחם דכי מכניסין חולין לעזרה דלאו דוקא לשחוט חוב"ע אסור אלא גם לכנוס שאר דבר חולין כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה הל' ג' ומשו"ה אין לחברתה תקנה אלא תרעה עד שתומם כמבואר שם

ועוד נראה לכאורה דממקומו הוא מוכרח דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ש הנ"ל בהל' ב' וזה שנשחט חוץ למקום וכו' אבל השוחט חוב"ע אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר בחלב וכו' אבל הניח בעזרה כו'. וכתב שם מרן הכ"מ ז"ל ומש"כ אותו הבשר טהור נראה דהיינו לומר דלא תימא דהוי כשחיטה שאינה ראויה והוה כאילו מתה מעצמה ומטמא וכו' עיי"ש ואם נימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע השחיטה ג"כ רק מדרבנן פשיטא הוא דהבשר אינו מטמא ולא הוה כשחיטה שאינה ראויה דגם לענין דינא דר"ש דפוטר בשחיטה שאינה ראויה לא מיקרי אלא במה דאינה ראויה מדאורייתא כמבואר במס' ב"ק (דף עא ע"א) עיי"ש א"ו דמדאורייתא אסור לשחוט בעזרה והא דמייתי מקרא דכי ירחק וגו' דרשא גמורה היא ולא אסמכתא ומשו"ה צריך לאשמועינן דאינו מטמא דסו"ס נשחטה ולא הוה הפסול בשחיטה. וכן יש להוכיח קצת מהך דכתב הרמב"ם ז"ל בהל' אבות הטומאה בפ"א ה"ב. א' בהמה וחיה בין המותרין באכילה בין האסורין אם מתו כולן בשרן מטמא בכזית ושחיטת בהמה טהורה וכו' מטהרתו בכ"מ ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ ה"א טהורין וכו' עיי"ש והוא מגמרא זבחים (דף סח) ויליף שם מקרא יעו"ש ואם נימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע מדרבנן פשיטא דאינו מטמא ולא היה צריך להשמיענו בדין זה אלא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחוב"ע מה"ת ומ"מ אינו מטמא מגזיה"כ כמבואר בגמרא ומש"ה צריך קרא ע"ז דאינו מטמא וגם הרמב"ם ז"ל פסק כן ודוק. ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בס"פ האיש מקדש וז"ל המקדש בערלה בכלה"כ בשוה"נ וכו' אלו הדברים שזכר כו' וכתוב בתורה בבשר תאוה והוא חולין כי ירחק ממך המקום ואמרו בתו"כ ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטלנו לכלבים ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכו'. הרי דהביא הרמב"ם ז"ל הך דרשא דכי ירחק ממך וגו' על חוב"ע מתו"כ הנ"ל ומשמע בהדיא דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא דהרי הביא שם אח"כ בתורת כהנים הך דרשא דאותו למעט חולין בעזרה