שו"ת ברית עולם קא

דאסור ליתן לעו"ג משום דאסור ליתן לעו"ג במתנה הכי הו"ל למימר דאי לא כתביה לא הוה ידענא איסור חנינה בעו"ג. ועוד דבלא"ה קשה לכאורה דכיון דרצה הגמרא לדחות דלעולם בכל איסור מותר בהנאה אלא דהכתוב מלמדנו דאסור לחנן לעכומ"ז מה מקומו בזה בדין נבלה דוקא דלא יתן לעו"ג יותר מכל שאר איסורים ואין הדעת נותנת כלל דמייתר קרא אצל נבלה משום איסור חנינה דעו"ג. אלא דלפע"ד נראה ברור דהכי כונת הגמ' דמנ"ל דהך קרא לאיסור הנאה בכ"מ הוא דאתי דלמא לדברים ככתבן הוא דאתי. היינו דבנבלה גזיה"כ הוא להחמיר דלא הותר לו הנאה אלא בכה"ג וי"ל דהתורה החמירה באיסור נבלה ולא התירה ההנאה אלא באופן רחוק כזה דהיינו שעו"ג יקח ממנו במכירה וגר בנתינה דוקא הותר לו משום דמצוה להחיותו וא"כ לא מייתר על דינא דר"א. אך על דינא דאיסור מתנה לעו"ג ע"ז לא צריך כלל. ויש לפלפל עפי"ז ג"כ בסוגיא דע"א (דף כ) שם ובתוס' שם עפי"ז הנ"ל ויש להאריך בזה. וא"כ י"ל בפשוט דהרמב"ם ז"ל ס"ל לדינא דבאמת בנבלה מותר בכל ההנאות ואף דפסק כר"י דאסור ליתן לעו"ג היינו לא משום דע"ז מלמדנו הקרא דמכור לנכרי דע"ז לא צריך קרא כנ"ל וגם דמאי מקומו כאן להשמיענו בנבלה. אלא דמיותר הוא ללמד דבשאר דברים דכתיב לא תאכל אסור בהנאה ומש"ה צריך קרא להתיר בנבלה וממילא צריך לפרוט בגר נתינה ולכנעני במכירה דבלא"ה אסור משום חנינה. ויש לפלפל עוד בזה האיך ס"ל לר"י בזה ולפי הסוגיא דפ' כ"ש ודע"א הנ"ל ודוק בזה. אך לכאורה לפי סוגיית הגמרא א"א לומר כן דבגמרא שם משמע דלר"י היכא דל"ש לא תחנם כגון בשכנו מותר ליתן לו ג"כ נבלה. והא דלדברים ככתבן הוא דאתי הוא ג"כ מטעם חנינה לכנעני. אבל היכא דל"ש תנינה כגון שכנו מותר דאל"כ קשה דהרי בפ' כ"ש (דף כב ע"א) מסיק דהך מתניתין דשולח ירך אתיא כר"י ומשום דהותר בכלל נבלה וכתבו בתוס' דמיירי בשכנו דל"ש איסור חנינה מש"ה מותר לשלוח לו ירך ואם נאמר דלר"י אסור ליתן לעו"ג נבלה אף דל"ש חנינה משום גזיה"כ כנ"ל א"כ קשה אמאי מותר לשלוח ירך ואף דהותר כלל נבלה הרי ג"כ נבלה אסור ליתן לעכו"ם מגזיה"כ. אע"כ דטעמא דר"י הוא רק משום איסור תנינה ומש"ה כיון דמיירי בשכנו מותר ג"כ ליתן נבלה ושפיר הותר גיד בכלל נבלה. אך אם נאמר כמו שכתבתי למעלה א"ש די"ל דאף דכל ההיתר דגזיה"נ הוא דנכלל בהיתר דנבלה. היינו דמגלה לנו בתורה דהא דכתיב לא תאכל בגיד הנשה אין הכונה על הנאה וממילא מותר בהנאה. אבל מ"מ לא נאסרה בנתינה לכנעני דבזה אינו בכלל נבלה דהוה גזיה"כ דאסור גם בנתינה לכותי אף היכא דל"ש לא תחנם כמו בשכנו עפ"י הנ"ל. ויש לפלפל עפי"ז בסוגיא דע"א שם (דף כ ע"א) ובתוס' שם. אולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' ע"א שם משמע באמת דלא ס"ל הך דרשא דלא תחנם לאסור מתנה לעכומ"ז דהרי לעיל מזה שם מייתי לה הרמב"ם ז"ל לאינך דרשא דדרשי בה אינך תנאי שם במס' ע"א (דף כ) הנ"ל עיי"ש. ואולי י"ל דתרתי שמעית מינה עיש"ה בגמרא וצ"ע בזה

(ה) ועוד נראה לפע"ד דלכאורה יש ליישב בפשוט. ויש לומר דבאמת לר"י הא דלכנעני דוקא במכירה ולא בנתינה היינו משום דאסור ליתן להם חנינה ואיצטריך לאסרו בעשה ול"ת כמו שכתבו בתוס' ע"א (דף כ) שם כנ"ל. וא"כ א"ש בפשיטות לשון הרמב"ם ז"ל דכתב דאסור ליתן לכנעני מתנת תנם וסיים שנאמר לגר וגו' או מכור לנכרי. ואף שביארנו למעלה בעה"י די"ל באופן אחר. מ"מ הלשון משמע כפשטא דה"ט דקרא מלמדנו דאסור ליתנם במתנה וי"ל דלעבור בעשה ול"ת כמוש"כ התוס' ז"ל. אך מ"מ י"ל דשעיר מוכח ג"כ דינא דר"א לאסור בהנאה בכ"מ. דהרי ר"י דס"ל דברים ככתבן הוא דאתי היינו דמלמדנו שני דברים דלגר דוקא בנתינה ואסור למכור לו ולכנעני דוקא במכירה ונא בנתינה ועיין בתוס' ע"א (דף כ) שם דכתבו ג"כ דלר"י לגר דוקא בנתינה ואסור במכירה ויליף מקרא דלגר וגו' וא"כ קמ"ל הקרא דלגר בנתינה שני דברים דמותר ליתן לו וגם דאסור למכור לו. כמו שמבואר בהדיא בפירש"י ז"ל שם בפ' כ"ש דדוקא בנתינה לגר ולא במכירה. וא"כ שפיר מקשה בגמרא לר"א אליבא דר"י דמנ"ל דין איסור בהנאה בכ"מ דהא צריך לגר בנתינה ולנכרי במכירה. אך הרמב"ם ז"ל לא ס"ל בזה דאסור למכור נבלה לגר. ואף דבהך דאוסר ליתן לנכרי פסק כר"י כמו שכ' בפ"י מהל' ע"א. אבל בהך דמכירה לגר לא ס"ל לאיסור. ותדע דהרי בפ"י מהל' ע"א שם לא הזכיר רק איסור נתינה לנכרי דז"ל שם בהלכה ד' ואסור ליתן להם מתנת חנם. אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. לנכרי במכירה ולא בנתינה. הרי מבואר שם בהדיא מלשונו ז"ל דלא ס"ל בזה כר"י לאסור במכירה לגר אלא לנכרי אוסר בנתינה ולגר נותן הוא בחנם ובמכירה ג"כ מותר. ועיין בפני יהושע דדחק למצוא טעם על איסור מכירה לגר ולפי"ז א"ש בפשיטות פסק הרמב"ם ז"ל דמוכח ג"כ דינא דר"א הנ"ל דבכ"מ דכתיב ל"ת אסור בהנאה ג"כ דאלת"ה לגר תתננה ל"ל למכתב. ואף דאו מכור לנכרי צריכה לגופא לאסור ליתן לכנעני מתנת חנם ולעבור עליו בעשה ג"כ כנ"ל. מ"מ לא הו"ל לכתוב רק מכור לנכרי והך דלגר אשר בשעריך תתננה ל"ל כיון דליתן לגר ס"ל להרמב"ם ז"ל דזה מלתא דפשיטא ול"צ קרא ע"ז דמה"ת נאסור דלא תחנם ליכא אצלו והך דלאסור למכור לגר לא פסק כר"י בזה כמבואר בהל' ע"א פ"י ה"ד הנ"ל. וי"ל בזה ג"כ כמש"כ למעלה דסמך בזה לפסוק דמותר למכור לגר כר"מ נגד ר"י משום דר"ש ג"כ דס"ל כר"א דאסור ג"כ בהנאה וס"ל חולין בעזרה דאורייתא וא"כ מנ"ל לאסור בכ"מ דכתיב ל"ת וא"כ י"ל דג"כ ר"ש ס"ל בזה כר"מ דמותר למכור לגר ואף דבנתינה לעכומ"ז י"ל דס"ל כר"י דאסור משום תנינה לכנעני מ"מ במכירה לגר מתיר כר"מ ופסק כן הרמב"ם ז"ל כמבואר בהדיא בפ"י מהל' ע"א ה"ד כנ"ל. וא"כ לגר אשר בשעריך תתננה ל"ל ולא הו"ל למכתב אלא מכור לנכרי וע"כ דלאסור הנאה בכ"מ הוא דאתי כנ"ל ושפיר מוכח דין דר"א ג"כ מהך דלגר אשר בשעריך ושפיר כתב והביא הרמב"ם בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו הך דר"א וסיים הך דהותר בנבלה בהנאה משום דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ולא סיים סוף הכתוב או מכור לנכרי. והיינו דעיקר הילפותא הוא מהך דלגר אשר בשעריך תתננה דמהך דמכור לנכרי לא מוכח מידי משום דלגופא איצטריך לאסור לכנעני בנתינה דבזה פסק בפ"י מהל' ע"א כר"י אלא דמהך דלגר וגו' תתננה מוכח שפיר דינו דר"א דבכ"מ אסור בהנאה והביא עוד הך דחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה די"ל דג"כ מזה מוכח דינו דר"א וכמו שכ' למעלה. ואף דהתוס' ז"ל במס' ע"א (דף כ ע"א) כתבו שם דלר"י צריך קרא דלגר וגו' תתננה משום דלא נימא דאסור ליתן לגר כדי שיתן לבו להתגייר עיי"ש. מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל סברא זו ול"צ אלא לאסור מכירה בגר לר"י ואף דגם לר"מ כתבו התוס' ז"ל במס' חולין (דף קיד) דאיצטריך להתיר נתינה לגר דאי כתיב נתינה בעכו"ם ה"א דבגר אסור כדי שיתן לבו להתגייר כנ"ל. עיין במהרש"א דפ' כ"ש הנ"ל דכתב שם דהתוס' דפסחים לא אזלי בשיטתם דתולין וצריכא מטעם אחר רק אי לא כתיב אלא מכירה בגר ה"א דממעט נתינה לגר ובזה יש שפיר סברא לומר כיון דקתני בהדיא בגר דוקא מכירה ע"כ למעוטי נתינה. אבל אי לא כתיב כלל בגר י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין סברא כלל לאסור הנתינה ולאסור לגר למכור לא ס"ל להרמב"ם ז"ל כמבואר בהדיא בלשונו ז"ל בפ"י מהל' ע"א כנ"ל ומיותר לדין שאר איסורים דאסור בהנאה כנ"ל

ולענין דינא הביא הרא"ש בפ' גיה"נ לפסוק כתזקיה נגד ר"א דהוא רבו דרבו. והרי"ף ז"ל בפסחים הביא רק הך דחזקיה והר"ן ז"ל פירש שם דמשו"ה הביא לדחזקיה משום דזה פשוט יותר דבלא יאכל דחמץ ג"כ חזקיה מודה דאסור בהנאה. ולכאורה צריך לי עיון במה דכתבו הפוסקים דמשו"ה קיי"ל כחזקי' משום דהוא רבו דרבו והרי גם ר ר"א ס"ל כן דבמס' ב"ק ובתולין הגירסא אר"א א"ר אליעזר. וגם בגמרא דחולין שם (דף קיד