שולחן המלך על הרמב"ם צז

ולדעת הנמק"י ז"ל נראה דחייב ופי' הרב שם כונת הירוש' לדעתו יע"ש דראויין הדברים למי שאמרן ועי"ש דכתב דאפ' לפרש ג"כ דעת התוס' והגהות אשרי יע"ש:

אלא דלעד"ן להביא סברא מחודשת דסבר וקביל דמתני' דקתני לבתה הרוח כולם פטורין מיירי אפי' ברוח מצויה ואפי' שהוא מצוי תדיר ואפי' שהרוח באה והיתה בעולם ואח"ך לבתה פטור והוא דהנה התוס' ז"ל הביאו משם ר"י דפי' דמתני' מיירי דלבתה הרוח והיינו ברו"מ וע"ז הק' ר"י דא"כ יתחייב האחרון של הנחת עצים ואור מידי דהוה אאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברו"מ והזיקו דחייב וע"ז כתב ג"כ ר"י דאין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר אלא הולכ' האש בעל' ע"י רו"מ אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינן ביה המבעיר את הבערה דהא בפ"ק אמר גחלת כמה דשביק ליה מעמייא עמייא ואזלא אעפ"י שמתנדנדת בטלטולו מעמייא עמייא ואזלא הא אם דרכה להתלבות ע"י נדנודו של חרש המטלטלה היה המוסר לו חייב ה"נ יהיה האחרון חייב אעפ"י שמחוסר ליבוי ע"כ. נמצא כפי דברי ר"י דהוה ס"ד לומר דכי חייב הכתוב לשלם המבעיר את הבערה ה"ד היכא שהבעיר בדבר המלובה אבל אם מחוסר ליבוי הו"א דפטור אלא דמפ"ק נראה דאפי' שהוא מחוסר ליבוי כגון שהוא נחלת חייב לשלם דנר' משם דאם דרכה להתלבות ע"י נדנודו של חרש היה המוסרה לו חייב ומפורש יוצא מדבריהם דגחלת אין דרכה להתלבות ע"י נדנוד המטלטלה ולפיכך המוסרה לחש"ו פטור אלא דנראה דס' הלזו היא הפך רש"י ז"ל והוא דאמרי' במס' ביצה דל"ד ע"א תניא אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס כלן חייבין והתניא אחרון חייב וכולן פטורין ל"ק הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף ע"כ ופיר"שי ז"ל כולן חייבים מביא את האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבנה מרוח הליכתו ומביא את העצים לאור משום מבעיר עכ"ל. הרי בהדיא דס"ל לרש"י ז"ל דבנדנוד המטלטלה מתלבנת הפך ס' ר"י. ז"ל:

דצ"ל לדעת רש"י ז"ל דסובר דכשהוא מחוסר ליבוי לא קרינן ביה המבעיר את הבערה וכמו שכן עלה ע"ד ר"י ז"ל לומר. ולא קשייא ממ"ש בפ"ק ד"ט גחלת כמה דשביק לה מעמייא וכו' דהא כבר פי' רש"י ז"ל דכונת הש"ס כך הוא שור דרכיה לנתוקי והו"ל לאסוקי אדעתיה שאפי' אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הילכך שמירה רעועה היא ואפי' התירו חרש חייב בעל השור. בור דרכו לנתורי לנפול הילכך שמירה רעה היא אפי' גילהו חרש חייב בעל הבור שלא שמרו כראוי. גחלת כמה דשביק מעמייא עמייא ומאי דליבה חרש לא רמייא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה עכ"ל. נמצא דכפי פיר"שי ז"ל צ"ל דכשאמר בגמ' גחלת כמה דשביק לה ר"ל אם היה לה בעל הגחלת ולא היה מוסרה לחש"ו אז היה מעמייא עמייא וכו' כיון שלא היה שום אדם שהיה מנדנדה ולפיכך כשמסרה לחש"ו פטור כיון דבלאו הכי היה שומרה כראוי דעמייא עמייא וכו' ומאי דליבה חרש ר"ל בנדנודו לא הו"ל לאסוקי אדעתיה זה נר' מפי' רש"י ז"ל ומשו"ה לק"מ. והתוס' ז"ל אזלי לשיטתייהו שפי' שם בד"ט פי' אחר בהך דשביק מעמייא וכו' ולפיכך כתבו כאן מה שכתבו וק"ל:

הט"ו אש שעברה והזיקה וכו' הרי הוא כמו שהזיק בחציו. הנה דין זה פסקו הטור ג"כ בח"מ סי' תי"ח וז"ל הלכתא אשו משום חציו שאפי' הדלי' בתוך שלו והלכ' והזיקה ברוח מצוי' חשוב כאילו ירה חץ בידים ואם שרף אדם נהרג על ידו ואם הזיקו חייב בד' דברים עכ"ל. וכן פסק מרן בשה"ט שם וכ"פ הסמ"ג ז"ל בעשין ס"ט וכ"פ כל הפוסקים ז"ל כר"י דאשו משום חציו:

וראיתי להרב המגיד ז"ל שם שכ' ע"ד רבינו ז"ל הנז' וז"ל אש שעברה והזיקה וכו' זה מבואר בפ' כיצד הרגל בפלוגתא דר"י ור"ל ופ' כר"י דאמר אשו משום חציו ואני תמה אחר שהוא ז"ל פוסק כר"י איך לא חילק בטמון כמו שחילקה שם הסוגייא דלא משכחינן לר"י טמון פטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והיה לו לגדור ולא גדרו ואולי שרבינו ז"ל מפרשה בפנים אחרות ואפשר שדעתו ז"ל שאין להניח פשט המשניות והברייתות והמימרות שלא חילקו בטמון מפני הסוגייא ההיא עכ"ל. . וכן ראיתי להסמ"ג שם שפסק כהרמב"ם ז"ל וכתב שכל טמון פטור מגזירת הכתוב יע"ש. וכמו כן ראיתי לרש"ל ז"ל שם בפ' כיצד הרגל סי' כ"ב שפ' כן וז"ל שם בתוך הסי' וא"כ לפי האי סוגייא לר"י דהלכתא כוותיה לא פטר טמון רק בהדליק בתוך שלו ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה והיה בידו לגודרה ולא גדרה אבל לא בענין אחר כן מסקנת התוספות והרא"ש והר"ן ואין הסוגייא דפ' הכונס משמע כלל כוותייהו וכו' ע"ש שהאריך וכתב עוד וכי דייקת שפיר בדברי הרי"ף ז"ל משמע כוותי וכו' ואף שאין הראייה כ"כ שדעת הרי"ף כמו שפירשתי מ"מ הרמב"ם והסמ"ג סברי הכי דכתבו סתם טמון לפטור ולא חילקו בשום ענין בין נפילת גדר וכו' וכן כתב ה"ה בסוף נזקי ממון שכן דעת הרמב"ם וכבר ידוע למעיין בדברי הרמב"ם שעיקר יסודו בנוי ע"ד הרי"ף רבו ודבריהם במועט מן המועט אינם שוים וכאשר כתב גם הרמב"ם בהקדמת זרעים לכן נ"ל שגם זה דעת הרי"ף ואף שהרבה הם שחולקים עלי מה אעשה ברוב ראיות עצומות מן התלמוד וכו' מסקנא דמילתא באש שלו לא חייב אלא משום ממונו ופטור בטמון לעולם כשמדליק בתוך שלו והלכה הדליקה בתוך של חבירו ומ"מ לענין ד' דברים חשבינן כאילו הזיקו בידים וכו' עכ"ל נמצא דהרמב"ם והסמ"ג ורש"ל והרי"ף לדעת רש"ל ז"ל כולם סברי דבטמון פטור לעולם אפי' דאמרי' דאשו משום חציו ומסוגייא דפ' הכונס מש' הכי וכמ"ש רש"ל ז"ל. כי מן הבא'ר תמהני למה שראיתי לה' כנה"ג ז"ל בתשו' ח"מ סי' רל"א שנשאל מפרנסי סופיאה על ראובן שהשכיר בית לשמעון ויצאה דליקה ונשרפה הבית ושכונתה ויש עדים מעידים