שולחן המלך על הרמב"ם צו

רש"ל גופיה שם יע"ש וא"כ אעפ"י שלא נזכר בירו' דין אפלה הו"ל כמו שהוזכר וצדקו דברי רש"ל ז"ל ודבריו צ"ע:

האמנם מצד אחר יש לי לדחות דברי רש"ל ז"ל ולומר דאין משם ראיה והוא דנוכל לומר דאפשר דסברי הירוש' והתוס' ג"כ דבדין אפילה הוא פטור וכדעת הרמב"ם והטור ז"ל ואם תאמר א"כ מה בא להשמיע, לנו הירוש' לזה י"ל דאפשר דהיינו אומרים דאפי' כשהיה ישן ובא אחר וישן אצלו או הניחו כלים אצלו אפ"ה היה חייב הראשון ולא דמי לדין אפילה דהתם נקרא אונס גמור כיון דהאונס אינו בא מחמתו כי אם מחמת דבר אחר אבל כשהאונס בא מחמתו אעפ"י שהוא היה ישן ראשון ולא ראה ולא ידע אפ"ה היינו אומרים דחייב כיון דסוף סוף חייבתו התורה מפצע תחת פצע לחייב את האונס כרצון והגם דהוא היה ישן כשהניחו לו כלים או כשבא האחר כיון דעכ"פ בא מחמתו לא מיקרי אונס גמור לזה בא להשמיע לנו הירוש' דהוא פטור כיון דאיכא טעמא אחרינא דהם גרמו לו כמ"ש התוס' ולפיכך הוצרכו התוס' לומר דטעם הירוש' היינו משום דהם גרמו לו ודוק וכן נר' דסברי התוס' דמה שנקרא אונס גמור היינו הבא שלא מחמתו דשם בפ' המניח דז"ך ע"ב ד"ה ושמואל וכו' כתבו דבאונס גמור לא רבי רחמנא ומייתו ראייה מהא דאמרי' בהגוזל בתרא הניח להם אביהם פרה שאולה וכו' ומהא דתנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון וכו' יע"ש והתם כולם הם אונס הבא שלא מחמתו . ועיין מ"ש בס' הלכה למשה דקט"ז ע"א ובסוף מסיק לענין הלכה דיכול המוחזק לומר קי"ל כרש"ל וב"ח יע"ש:

יש להסתפק לדעת רש"ל וב"ח דסברי דהיכא :

דהניח ברשות כגון קרנא דעצרא ובא אחר ונתקל אפי' שהוא באפילה הוא חייב אי אמרי' דהוא הדין בסומא מב' עיניו או לאו דאפשר דאפי' רש"ל וב"ח לא אמרו אלא בשיש לו ראיה אבל הוא באפילה אבל כשאינו רואה כלל אפשר דמודו דפטור או"ד כיון דבאפילה ג"כ אינו רואה כלל הוא הדין סומא דמאי שנא (ע"כ נמצא.) (אה"ן ס"ט עיין לה' פה"א ז"ל. ובאפלה זו דקאמר שמואל אם היא שרואין בה קצת או לא עיין לה' פלפולא חריפתא ז"ל שם סי' ועיין ברי"ו נתיב ל"א ח"א ובשי' מקובצת קמא שם:

) פי"ד ה"ז אחד הביא וכו' ליבתו הרוח שאינה מצויה תמיד הרי כולם פטורים הנה דין זה פסקו מרן בש"ע ח"מ סי' קי"ח ס"ט יע"ש והוא ממתני' דפ' הכונס דט"ן ע"ב דאיתא הכי ליבתה הרוח כולם פטורין יע"ש. והפוסקים ז"ל פסקו דהך מתני' מיירי ברוח שאינה מצויה אבל ברוח מצויה חייב מידי דהוה אאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו וכו' וכמו שמבואר שם בתוס' ד"ה לבתה הרוח וכו' עי"ש וכמו שאסף וקבץ כל זה הרב הלכה למשה ז"ל בפרקין וכתב דאם היה רוח מצויה תמיד חייב האחרון וכו' ואין חולק בדבר יע"ש:

האמנם הך מלתא דחיקא לי בדבריו ז"ל במ"ש אחר זה דר"י חולק וסובר דהמתני' איירי ברוח מצויה וז"ל זולת ר"י שהביאו התוס' שם בתחי' דבריהם דמאי דתנן ליבתו הרוח וכו' ברו"מ מיירי וכו' וכבר דחו התוס' פירוש זה ונר' דמה שהביא לר"י לפרש הכי משום דהוא מפרש כמ"ש ר"י ור"ל בירוש' וכו' וכן דעת הר"פ וכו' נמצא דמידי פלוגתא לא נפקא דלדעת הר"פ לבתה הרוח וכו' מיירי שפיר אפי' ברוח מצויה וכדאמר ר"י ור"ל בירוש' לפי פי' וכן דעת ר"י לפרש הירוש' אלא דהתוס' פי' פירוש המשנה לדעתו כברייתא דגמ' ונמצא דלענין דינא ל"פ עם סברת הסוברים ז"ל דמתני' דלבתו הרוח מיירי ברוח שאינה מצויה וכו' ע"כ. דהנה הרואה שם דברי התוס' במקומם יראה דמתחי' עלה. ע"ד של ר"י ז"ל לאוקומי מתני' בלבתה ברוח מצויה מכח מאי דשקיל וטרי שם בגמ' וליהוי כזורה ורוח מסייעתו וכו' דאי ברוח שאינה מצוייה מיירי מאי מקשה הא לא הו"ל לאסוקי אדעתיה אלא ודאי דאיירי ברו"מ וע"ז הקשה ר"י בעצמו מ"ש מאבנו סכינו וכו' דחייב ברו"מ ואין לחלק היכא שמחוסר ליבויי להיכא שאינו מחוסר ליבויי מההיא דפ"ק גחלת מעמייא עמייא וכו' ותי' וז"ל דלבתה הרוח דמהני' קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבא וליבתו הרוח וכו' וכן משמע וכו' ובאין בליבוייו כדי ללבות ולא ברוח בפ"ע כדי ללבות כמו שאפרש בגמ' ע"כ. ונראה פשוט דכל זה הוא דברי ר"י חדא ממ"ש כמו שאפרש בגמ' והאמת הוא שכן פי' ר"י בברייתא פירוש זה וכמו שהביאו התוס' בד"ס ע"א ד"ה ליבה ולבתה וכו' פי' זה משם ר"י כיע"ש. ועוד הוכחה אחריתי ממ"ש התוס' ז"ל שם בתר הכי וז"ל. ובחינם דחק לפרש דלבתו הרוח היינו ליבה וליבתו הרוח אלא נראה לפרש וכו' הרי נראה בהדייא דע"כ היו דברי ר"י ולכך כתבו דבחנם דחק לפרש הך פירושא וא"כ איך יצא מפה קדוש ה' הלכה למשה ז"ל לומר דר"י סובר דמתני' איירי כרו"מ ודהכי הוא מסקנתו והתוס' ז"ל הוא דפי' המשנה לדעתו דלפום מאי דכתיבנא נר' ברור מללו מלשון התוס' הפך דבריו כנ"ל ואמטו"ל לא נשאר כי אם הר' פרץ ז"ל שפי' הכי ודברי תלמידי הר' פרץ ז"ל הלא המה כתובים בשיטה מקו' לה' בצלאל ז"ל. ועוד הובא שם משם הרא"ה ז"ל שסובר כדברי תלמידי הר"פ ז"ל דמתני' איירי שלבתו ברוח מצוייה ומחלק שם כדברי התוס' ז"ל כין עד שלא נעשה האש והרוח עושה אותן בין לאחר שנעשה האש וכו' יע"ש ועי"ש לה' הלכה למשה ז"ל דיוצא מדבריו דאם לבתה ברוח מצוייה תדיר אף לדעת תלמידי הר"פ אפשר שסובר דחייב וזה אליבא דכ"ע ואם לבתה ברוח שאינה מצוייה כגון רוח של אונסין דאינו בא כ"א לעתים רחוקות אף לדעת הרשב"א ז"ל וסיעתיה פטור וזה ג"כ אליבא דכ"ע. . גם אם בשעה שהאחרון הביא העצים או האור כבר היה מנשב הרוח באותה שעה בין רוח מצוייה בין שאינה מצוייה לכ"ע חייב אלא דהמחלוקת הוא דלדעת כל הני רבוואתא אם הוא רוח שפעמים בא ופעמים אינו בא לכ"ע פטור.